שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו עומדים בסיומו של ה"חופש הגדול"

הילדים ישובו אל מערכות החינוך

ואנו נשוב וניפגש ב"מעיינות הדעת".

 

קשרי המשפחה המורחבת

סבים סבתות ונכדים נכדות

או נינים ונינות מילאו את יומנו

וכעת נשוב ונמלא את "מצברנו".

 

 

 

  

שתהיה זו שנת לימודים ופעילות מוצלחת

שבת שלום וחודש טוב

 

גדי ליאון

העורך

 

ימי סבבא בגיל עוז

כבכול שנה כשצלזיוס משתולל  אנחנו יודעים שאלו  הימים בהם הסבים והסבתות מארחים את הנכדים בעמק המעיינות הקסום.

אנו,  צוות  גיל עוז, משקיעים מחשבה רבה כיצד נעזור במשימת הטיפול בנכדים, דרך פעילות ערכית ומיוחדת לעמק שלנו.

והשנה, חברנו למחלקת הנוער של המועצה והשתלבנו בחגיגה לילית שהתקיימה במרכז עידן. התקבצו ובאו ילדי העמק מהישובים והפכו לקבוצות פעילות וביניהן קבוצה קטנה ואמיצה של סבים/תות ונכדים שזכו לחוויה לילית מאתגרת ותוססת עם פענוח מפות בריחה, סדנת ג'אגלינג יצירת דגלים ועוד.

באירוע הבא חברנו לעידן טכנולוגי שם זכו משתתפינו באחר-הצהרים טכנולוגי בו בנו במשותף יד רובוטית היכולה להרים חפצים ולהזיזם ממקום למקום..... ומשם קפיצה לבית גיל עוז ל"מירוץ לארוחת ערב" בשיתוף מרכז המשחוק בספריה, עם ורד בנדיקט המופלאה.

הסבים/תות עברו ב- 8 תחנות בהם קיבלו אתגרי חשיבה מגוונים, משימות היתוליות וחידות שונות, כל אתגר/חידה שהתגברו זיכה אותם בפריט לארוחת ערב וכך נערמו להם עגבניות, גבינות, ירקות, טונה, אפילו ממרח שוקולד עוד.. משהושלמה המשימה ישבנו יחדיו לארוחת ערב קלה.

 

וביום השלישי, ב 18:00 עם הבריזה של אחר-הצהרים יצאנו בהמונינו לסיור מודרך בגן גורו, אוסטרליה כבר כאן!  אין צורך לנסוע. הילדים ליטפו והאכילו את הקנגורו, שמעו על ציפור מסוכנת, צפו בפיתון והתרוצצו במבוך הדינוזאורים.

אין צורך לנסוע רחוק כדי לבלות עם הנכדים, יש לנו הכל כאן בעמק הנפלא שלנו.

בכל שנה אנו בוחנים את הצורך בקיום ימים מיוחדים אלו, העמק שופע בתוכניות, מערכת החינוך התרבות המתנ"ס כולם מציעים אירועי איכות.

נוכחנו שוב השנה שיש מקום גם לתוכנית ספציפית לסבים/תות שלנו. מבטיחים להיות יצירתיים גם שנה הבאה.

תודה על שיתוף הפעולה של גופים המעורבים.

לצפייה באלבום התמונות לחצו כאן

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרוייקטים

נייד- 050-8878881

ליצנות רפואית בבית גיל עוז

 

"לפעמים חלומות מתגשמים" אומרת המשוררת מירית שם אור, ואכן חלומות מתגשמים, לעיתים בקפיצה של דור.

ביום ראשון לפני שבוע הגיעו לבית גיל עוז חני ובעלה שמעון, בתו של הלל ויסברג מכפר מחולה, למופע של ליצנות רפואית. הלל, רצה בצעירותו ללמוד את רזי המקצוע, אך מסיבות שונות לא עלה בידו וכעת, חני ושמעון, חתנו, הגשימו את החלום ושניהם למדו והפכו לליצנים רפואיים .

המופע כלל חידות משעשעות שעסקו בזיהוי אמת שקר או פנטזיה, באמצעות החידות והתשובות שניתנו הכירו את אופיים של החברים. בנוסף הוכנו חיות מבלונים, על פי בקשת החברים, שרו שירים בליווי תופי מרים וכלי נגינה שונים והאווירה היתה עליזה וממלאת שמחה.

זו הזדמנות לשוב ולהודות לחני ושמעון על יוזמתם לבוא אלינו ולשמוח עימנו ולשמח אותנו.

 

מוזמנים לצפות באלבום התמונות מהמופע – לחצו כאן

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

חבורת הפיוטים מתכוננת לחודש אלול

 

פתחנו את המפגש בפיוט קצבי ומעורר לשבת "אעופה אשכונה", פיוט ממסורת יהודי מרוקו, פרי עטו של ר' יצחק אביחצירא, בנו הרביעי והקטן של רבי יעקב אביחצירה המכונה 'אביר יעקב', סביו של ה'באבא סאלי'. ר' יצחק, תלמיד-חכם ומקובל, פעל במרוקו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. זהו אחד מבין הפיוטים המופיעים בקובץ השירים 'יגל יעקב' – קובץ שירים פרי עטם של הרבנים משושלת אביחצירה. 

הפיוט עומד בהשפעה ברורה של שיר השירים, הן באוירה הכללית של השיר ושל סיפור הרעיה המבקשת את הדוד, הן בשיבוץ של קטעי פסוקים וצירופי לשון מתוך שיר השירים. 
הוא מצטיין בהבעה יפה בפשטותה, כובשת לב, של החיפוש ההדדי בין הדוד והרעיה, המסמלים את עם ישראל ואלוהיו. 
לפיוט תבנית של דו-שיח בין שני הדוברים, תחילה שומעים את קולה של הרעיה המחפשת את הדוד, האל - שמא למדבר נעלם? או, חלילה, נבלע בין צרים? קצת אחרי מחציתו של השיר מופיע קולו של האהוב, הקב"ה, הנענה לקריאת הרעיה ומבטיח לה "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ". בבית האחרון נשמע קולם של הדוד והרעיה גם יחד. הרעיה שומעת את קול דודה הבא ומדלג על ההרים והדוד משיב לה: קוּמִי לָךְ אֲהוּבָה כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים. שלא כמו שיר השירים, נחתם השיר בנימה אופטימית, של מפגש ואיחוד בין שני האוהבים. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

האזנו לביצועו של מידד טסה והצטרפנו אליו בשמחה

לצפייה בחלק הראשון לחצו כאן

לצפייה בחלק השני לחצו כאן

התחלנו להאזין לביצועה של התזמורת האנדלוסית וירון נתן הסבר על מקאמים ומאול – לחצו כאן לצפייה

המשכנו לשיר  "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם." שוחחנו על דמותו של אליהו כמבשר הגאולה המביא למעשה עימו את המשיח.

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

  

מכאן עברנו לפיוט לחתונה הקרוי "אם חכם ליבך" פיוט במסורת יהודי חאלב, שמחברו הוא ר' אברהם ענתבי, ששירים נוספים שלו מצויים בספר השירה של יהודי חאלב.

השיר מושר בשמחת החתונה והמשורר פונה בו אל החתן ומברך אותו בשפע ברכות - שהמרכזית בהן היא החכמה - חכמת השכל והלב, החכמה להמשיך ללכת בדרכי האב, החכמה להיות נכון לדבר ד', החכמה לדעת את האל - ומתוך כך יתברכו החתן והכלה ויזכו לחיים של צמיחה ופריחה, לצאצאים שימשיכו ללכת בדרכי אבותם ולשמירה והגנה מכל רע.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם איציק קלה לחצו כאן

קנחנו בפיוט מתוך הסליחות שיאמרו החל מיום ראשון הקרוב "אדון הסליחות" אחד הפיוטים העתיקים והידועים ביותר שהפך ברבות השנים לפיוט המזוהה ביותר עם מנהג הסליחות. מתחילת חודש אלול ועד ליום הכיפורים שרים בקהילות הספרדיות את הפיוט מדי יום בסדר הסליחות, בדרך כלל בשירה משותפת של החזן והקהל, ההולכת ומתעצמת מבית לבית. 
מחברו של הפיוט אינו ידוע. הפיוט בנוי לפי סדר הא"ב וכל שורה משבחת ומתארת את האל ואת מעשיו. בין בית לבית חוזר הפזמון בבקשת סליחה ורחמים – חטאנו לפניך רחם עלינו. 
אנו עומדים בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, בו נוהגים בעדות ישראל השונות לקום באשמורת השחר לאמירת סליחות, עדה עדה ומנהגיה. בעדות המזרח נוהגים לומר סליחות במשך כל חודש אלול ובעדות אשכנז ממוצאי השבת שלפני ראש השנה. 
"אדון הסליחות" הוא אחד הפיוטים הידועים ביותר בסדר הסליחות והוא נאמר מדי יום במשך חודש אלול ובעשרת ימי תשובה. הפיוט מושר בדרך כלל בשירת מקהלה שהולכת ומתעצמת עם הגיעה לפזמון החוזר - חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ - מלים אשר בניגוד למצופה מושרות בשמחה ובהתלהבות ולא מתוך צער ועצבות, שכן יש שמחה ונחמה בידיעה שקיים לאדם פתח לשוב בתשובה על מעשיו וכי האל הוא חנון ורחום, טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת, סוֹלֵחַ עֲוֹנוֹת, עוֹנֶה בְּעֵת צָרוֹת. 
   

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

החבורה מאחלת חודש טוב לכולם ומזמינה עוד חברות וחברים להצטרף לשורותיה.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

השכם בבוקר, לבושה קלות. עיניי ואוזניי טריות, רעננות ומוכנות לקלוט את קולות הבוקר הראשונים. הציוצים, המכונות החקלאיות הכבדות, פכפוך המים בבריכות הדגים. הכל מזכיר לי. .. אני צועדת בהליכה מתונה נהנית מכל היופי המרהיב שנגלה לי. מברכת לשלום את המשכימים ובתנועת ראש וחיוך מבקשת מהשומר שיפתח לי את שער הקיבוץ. בגבי כבר עולה השמש ויום חדש מפציע! נפלא! ומומלץ לכל מי שבשעות החמות של היום ספונים בבתיהם...

 

תמי חיים

נווה-אור

 

דרך חדשה

אין בפי מילים לתאר,

לאן הגעתי ולאן זה יתדרדר,

איפה הכיוונים של שמאל וימין,

איפה החיצים, לראות לאן פונים.

 

דרך שחשבתי שנגמרה,

התחילה רק בלי יותר מידי עליות,

חיים שחשבתי שסיימתי,

מסתבר קיימים בחוזקה.

 

אם לרגע נשברתי ונפלתי,

היה מישהו שהושיט לי יד,

כשהפסקתי להאמין בטוב,

הוא חזר עם חיוך לעזרי.

 

ריח שונה אני מזהה,

זו לא אותה הדרך הקשה,

משהו שקודם לא רציתי לדעת

עומד בצורה זקופה.

 

השעון שעמד מלכת שוב מתקתק,

משהו עוצר בי הולך ומתחזק,

מישהו קורא לי  מאותה תקופה,

ואני יודעת שיצאתי לדרך חדשה.

 

שלום לקוראים

שמי רונית ואני כרגע תושבת שמשית, בת 42, ואמא לילדה בת שנתיים וחצי.

בחרתי בשיר זה לטור הראשון שלי בעיתון כיוון שגם אני יוצאת לדרך חדשה.

ב- 13 השנים האחרונות עבדתי כסייעת בגנים ולמדתי שחינוך של ילדים אינה דרך קלה, כמו שזה נראה לאנשים מבחוץ. אמא או אבא ששמים את ילדם בגן מצפים מאיתנו הצוות, לשמש לו כתחליף בכל התחומים כגון: החלפה, חינוך, מתן אהבה, משחק.

כאמא, למדתי שהדבר עוד יותר קשה- לתת את כולי, הן בגן והן כאמא.

אני נפרדת מדרך זו בתחושת הקלה מצד אחד ותחושת כאב מצד שני. מקווה שלכול אחד תהיה זו התחלה חדשה טובה וקלה.

 

רונית

 

רונית פנתה אלינו באמצעות עמותת "רוח טובה" להתנדב במערכת "מעת לעט" ולהעשיר אותנו בכתיבתה. אנו מאחלים לרונית הצלחה בדרכה החדשה ומודים לה על רצונה להתנדב למען וותיקי העמק.

גדי ליאון

העורך

קרא כתבה ב"ישראל היום" - וזיהה את עצמו כנער בגטו לודז'

יחיאל אלכסנדר (92) לא האמין למראה עיניו: בצילום שהופיע בכניסה למרכז "שם עולם" הוא הופיע כנער ב־1941

יהודה שלזינגר  פורסם ב" 23.07.2019 ישראל היום"

הרב קריגר (מימין) ואלכסנדר // צילום: רן אליהו

יחיאל אלכסנדר, ניצול שואה בן 92, הוא קורא אדוק של העיתון "ישראל היום", אבל שום דבר לא הכין אותו להפתעה שחיכתה לו לפני כחודש כאשר פתח מוסף מיוחד של העיתון.

בראיון המיוחד שהעניק הרב אברהם קריגר, יושב ראש המרכז הבינלאומי "שם עולם", הופיעה תמונה ליד המיצג בכניסה למרכז. 

בתמונה נראים ילדים שצולמו בגטו לודז' בשנת 1941, ככל הנראה בדרך לחלוקת מזון.

 

יחיאל, שהיה נער כבן 12 כשהתחילה המלחמה, מספר שהחסיר פעימה למראה התמונה: בתוך שורת הילדים הצעירים זיהה את עצמו. הוא עמד שם, ילד שלישי מימין, ממתין לחלוקת המזון.

התמונה צולמה במפעל המסמרים שבו עבד יחיאל יחד עם חבריו. "באותה שנה עוד הייתי במצב טוב יחסית", הוא מספר, "התמונה צולמה בדיוק חצי שנה לפני שהתייתמתי מהוריי שנרצחו בשואה. מאז ועד סוף המלחמה, הייתי לבד בעולם. אני לא מזהה את הילדים שמצולמים איתי בתמונה, אבל יכול להעריך שרובם לא שרדו את המלחמה".

"כשזיהיתי את עצמי, נזרקתי אחורה"

יחיאל אלכסנדר נולד ב־1927 בעיירה סוליוב שליד לודז'. אביו היה קצין בצבא הפולני ואמו מורה. ליחיאל היו תשעה אחים ואחות (שנפטרה בינקותה), והוא היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה. ב־1938 עברה המשפחה להתגורר בלודז', שבנובמבר 1939 נכבשה על ידי הנאצים. יחיאל התגורר בגטו לודז' עד חיסולו ב־1944. לאחר מכן הועבר למחנה אושוויץ ושרד את צעדת המוות עד סיום המלחמה.

"כשזיהיתי את עצמי, נזרקתי אחורה", הוא משחזר, "אני משתדל מאוד לא להיזכר ולא לבכות, אבל התמונה הזאת החזירה אותי 78 שנים אחורה, בדיוק לימים האלה כילד בגטו. אני בגילי ועם כל מה שעברתי בחיים, כבר לא מתרגש מכלום. אבל זה ריגש אותי".

יחיאל יצר קשר עם הרב קריגר וביקש להיפגש, לצפות במיצג ולקבל פרטים שיוכלו לשפוך אור על המקום והזמן שבהם צולמה התמונה. שלשום הוא הגיע למרכז והתרגש לצפות במיצג שבכניסה. הרב קריגר סיפר ליחיאל שהמיצג נבחר כדי לחבר את בני הנוער המגיעים לבקר במרכז ולהעביר מסר של שותפות גורל בין הילדים והנוער של היום ואז. יחיאל גולל בפני קריגר את סיפור ההישרדות המרתק שלו והוסיף פרטים לא ידועים על התמונה. קריגר: "בזכות יחיאל הצלחנו להשלים עוד חלק קטן בפאזל ענק, שכנראה לא נצליח להשלים לעולם".

 

 

מה ניתן לעשות כעת בגינה

בסוף אוגוסט ובתנאי העמק החם ניתן להכין ייחורים של צמחים רב שנתיים ואלה יישתלו באביב – אך הם מחייבים השקיה לעיתים קרובות עד שיופיעו עלים חדשים (עדיין לא שורשים) ורק שבועיים לאחר מכן יתחילו להוציא שורשיהם.

כאמור, הצמח החדש יהיה מוכן להעתקה לגינה או למיכל, עם טפטפת, רק באביב.

בין צמחים אלה נמצאים:

הרוזמרין – זוחל או זקוף

 

 

 

 

 

 

 

פלרגון (גרניום) אחרי עונת הפריחה

פלרגון חריף / לימוני – מתאים גם כתבלין לקפה.

קיימים זנים רבים של הפלרגון, זקופים עד לגובה של מטר וגם זוחלים ומשתרעים, מפליים.

הזנים השונים מכסים מרפסות באזור ירושלים ומשמשים באזורים רבים באגן הים התיכוני. באזורנו יש להגן עליו מהחום והקרינה.

 

מלבד ייחורים אפשר לרענן צמחי בית שהצמיחו נצרים והמיכל צר מלהכילם. יש להוציא את הגוש מהעציץ ובעזרת סכין חד להפריד ולשותלם מחדש. (אירוס גרמני, סוקולנטים).

 

מעברת עין הנצי"ב

לאחרונה פורסמו ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת כתבות רבות על תקופת המעברות. גם לארכיון עין הנצי"ב הגיעו מספר פניות. זה הביאני לפרסם סיפור על מעברת עין הנצי"ב.....

 

את אחותי אני מבקש
בצהרי יום ג' ואני יושב בארכיון מול המחשב, מצטלצל לפתע הטלפון, קול גברי בוטח שואל מבעד האפרכסת: "אתה עשי?" עוד טרם הספקתי להשיב, כן, אמר לי האיש, "מסרו לי את שמך במזכירות, איפה אתה?"

עניתי בשלווה, למרות שהרגשתי שלאיש דחוק, "כרגיל בארכיון, כל מי שתפגוש בשביל, ינחה אותך לארכיון".
לא עברו יותר משלוש דקות ונקישה אמיצה נשמעה מהדלת, בפתח ניצב גבר מוצק, נראה במיטב שנותיו.
"את אחותי אני מבקש"!
נשתררה שתיקה. למראה מבטי התוהה, מיהר האיש להסביר: "זה עתה אני בא מבית העלמין, ולא מצאתי את קברה של רחל".
בראות האיש שתמיהתי גוברת, קיבל האיש את הצעתי להתיישב, אמר סליחה, נתחיל מהתחלה. 
"שמי בני קמרי ממושב חזון בגליל, באתי לחפש את קברה של אחותי רחל קמרי שלפי המידע שבידי היא קבורה בעין הנצי"ב".
עניתי לבני שאני שמי עשהאל פשחור ומכונה עשי ואני בן המקום וחי בו 70 שנה, ומעולם לא שמעתי את שמה של רחל קמרי, שמה גם לא נמצא ברשימות השמיות השונות שבארכיון, ובנוסף אני גם חבר בחברה הקדישא של עין הנצי"ב עשרות שנים, ומעולם לא ראיתי או שמעתי על קבורתה.
ביד רועדת שלף בני מכיס חולצתו דף נייר רשמי למראה, פתח בעדינות לא מצויה את קפלי הנייר, והציג לפני מסמך רשמי של משרד הפנים המאשר את פטירתה של רחל בשנות החמישים של המאה הקודמת. ומצביע בני בהתרגשות על הכתובת הרשומה, השם: רחל, והכתובת: עין הנצי"ב ואף המיקוד רשום 10805.
בקשתי לעיין במסמך, שכן כבר למדתי מניסיוני בארכיון שמסמך יש לקרא בדקדקנות. ואכן כשקראתי את הכתובת ראיתי שהכתובת הרשומה היא: "מע עין הנצי"ב". ברגע זה נפל לי האסימון, אולי, אולי הכתובת היא בכלל של מעברת עין הנצי"ב, מעברה שהוקמה ליד הקיבוץ בשטח שמתחת התמרים, מקום שהיום נמצאות בו בריכת מים המשמשת את ענף המדגה והתמרים.
שאלתי את בני האם עברם קשור אולי במעברת עין הנצי"ב. 
עיניו של בני אורו. אכן כן אמר בני וסיפר:
הייתי ילד קטן ולא בדיוק זוכר, אבי נפטר, אך כן, היינו במעברת עין הנצי"ב ואמא הייתה מספרת על כך. רק דבר אחד לא סיפרה. זה סיפר לנו אחינו הגדול שנפטר לפני כמה חודשים, טרם מותו אמר לי ולאחותי: "דעו לכם שהייתה לנו אחות קטנה רחל, שכשהייתה בת 3 חלתה ונסעה עם אמא לבית חולים עפולה (העמק) שם נפטרה, ואיני יודע היכן קברה. וזה מה שאני מבקש לדעת, היכן קבורה רחל.
חזרתי ואמרתי כמי שחי כאן, ואף חבר בחברה קדישא ועובד בארכיון, אין בידי מדע שיסייע, אך אמרתי נשאל גם את אפרים יו"ר החברה קדישא, אולי יש בידו אינפורמציה, אפרים שהיה בחופש טרח מיד להשיב, ואמר שאינו יודע דבר על כך. 
אמרתי לבני, אולי במועצה הדתית של עמק המעיינות נמצא הפתרון. חייגנו, ענה המשיבון: "במקרה חירום יש לצלצל למספר זה וזה. בני ואני החלטנו שאולי זה לא מקרה חירום, אך הנסיבות מיוחדות, בני בא במיוחד ונחוש לפתור את התעלומה. התקשרנו למספר החירום, לאחר מספר צלצולים ענה לנו יוסי מנחם ותיק במועצה הדתית. מטר שאלות הרעפנו עליו: האם ישנה במועצה רשימת הנפטרים משטח המועצה, האם ישנה רשימה על נפטרי מעברת עין הנצי"ב, האם רחל קמרי רשומה בכלל, והיכן נקברו בכלל נפטרי המעברה, ואם אין אינפורמציה על כך במועצה הדתית שלנו היכן אפשר להמשיך לחפש. ענה לנו יוסי כתלמיד חכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: אין בידי המועצה רשימת הנפטרים כלל וכמובן גם לא של המעברה ומכאן גם מובן שאין רשום על פטירתה של רחל, והוסיף יוסי והסביר שכל מערכת הקבורה מקדמא דנא היא בידי הישובים, ורק בשנים האחרונות יש רישום גם במועצה הדתית.
לרגע השתתק הקו, שאלתי את יוסי בהיסוס, שמא אראה כמי שלא מצוי כלל בעניינים: "שמע אולי יכול להיות מידע על כך אצל שכנתנו במועצה הדתית של עירית בית שאן". תנסה. אמר יוסי. נפרדנו טלפונית, ופנינו למועצה הדתית של העיר השכנה בית שאן. לטלפון השיבה בקול נעים מזכירת המועצה הדתית, שטחנו בפניה את אותם השאלות ששאלנו את יוסי מהמועצה המקומית. המזכירה השיבה בנחת, שאין בידם רשימה כזו שכן הרשימות החלו רק משנת 1977. אמרתי לה, "לא יכול להיות, אפילו אני כנער זוכר לוויות בבית שאן עוד משנות החמישים המוקדמות". למשמע הדחיפות בקולי קראה המזכירה לגלעד, שידיו רב לו, וצובר הוא מידע על כל השייך בנושא בעיר. גלעד הסביר לנו שיש שני בתי עלמין, החדש, כדרכם של דברים חדשים מאוד מסודר והרשימות מעודכנות להפליא, אך בבית העלמין הישן כמו בדברים שונים שהחלו עם הקמת המדינה, לא הכל כל כך מסודר לא תמיד הרישום מלא, ואף יש כ 50 קברים שהם רק יציקות ביטון ושם לא חקוק עליהם. אך אני מבטיח להתחקות אחרי הדברים, ולנסות לחפש ככל שאוכל.
אמרתי לבני גם אני אנסה להמשיך לעזור ואפנה לארכיון טירת צבי שכן מנהל המעברה היה א.צ. גבעון חבר הקיבוץ ומזכירת המעברה הייתה לאה נויפלד שאף כתבה יומן על המעברה, אולי שם נמצא קצה חוט. ואולי אם אפיץ את הסיפור בין חבריי לקיבוץ ימצא משהוא שזוכר משהוא מהמעברה.
בני שמע את הדברים, לא הגיב על תוכנם אך כל כולו שידר נחישות, כאומר: "אני אמשיך לחפש".
בני קם ללכת, ואני כמבויש אמרתי "בני לפחות תשתה משהוא", שכן מחמת רתק הסיפור כמעט שכחתי לקיים מצוות הכנסת אורחים. בני אמר: "לא תודה אין לי זמן, אני ממהר לבית העלמין שלכם אחותי השנייה מחכה לי שם, אמרתי לה אני הולך רק לדקות לברר במזכירות הקיבוץ, והנה אנו בארכיון כבר מעל שעה.
בעומדו בפתח פנה אלי, אמר תודה, ושאל: " מה תבקש". אמרתי לו: "לא אבקש אלא דבר, אמור לנו לאנשי הארכיון ולחברי הקיבוץ, אם מצאת את שבקשת".

עשהאל (עשי) פשחור

עין-הנצי"ב

 

 

חלומות (מן הפרט – אל הכלל)

 

מאז נותרתי לבדי, בביתי...כשחברי לחיים הלך לארץ אחרת אשר ממנה לא שבים, אינני לבדי. הילדים באים לבקר, החברים שואלים בשלומי, מישהו מציע לנסוע לסרט, חברה, הבת, הבן... ואני נזכרת באבי ז"ל שנותר באלמנותו . כשבאתי לבקרו אמר: “אני לא לבד. אני בודד. ולכך אין תקנה".

לבדידות פנים רבות. צד אחד זעיר ומטריד הוא בעניין החלומות.  צורך אנושי הוא לספר את חלומותיך לאוזן קשבת לשם כך, כן, גם לשם כך!! זקוקים לבן-זוג. אני מספרת את חלומי לשכנים בארוחת צהרים ומלווה אותי תחושת חשפנות מטרידה. וכך אני מגיעה למסקנה כי את החלום המדהים, המטריד, המופלא – עלי לשחזר ביני לביני בשעה של הליכה בדרך, או לפני שנת השינה הבאה.

יש בחלום צד של פלא, מסתורין, הצצה לצד האפל של הנפש, כאשר בבוקר מנסה הצד המואר לשפוך אור על אפלת תהום הנפש. וזהו, ענין אינטימי למדי ללא ספק. וטוב לעיתים שבהצצה לעלום התנ"ך נמצא נחמה בסיפורי החלומות של אחרים...

למדתי בהוראה באקדמיה כי זהו נושא מעורר את הסטודנטים. אם הם נוטים להירדם ספר להם "משהו חלומי" ןהם יתעוררו בעניין. כאילו גרדנו איזשהי נקודת נפש רגישה פרטית, כאילו פנינו לכל אחד לחוד להצצה אישית פנימה ואף נוכחותם של 30 סטודנטים נוספים לא מפריעה את ההתעוררות המדהימה הזו. 

יש מעט נושאים כאלה אשר גורמים לנוכח להיות בטוח כי הכוונה אליו, ואליו בלבד. 

החכם מכל אדם אמר בספר קהלת (פרק ה', פסוק ב') "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן"

הצלע השניה של הפסוק היא "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים"  האם החלום הוא המקבילה של קול הכסיל??                                              

ואולי להיפך יש בחלום חכמה מיוחדת. מנוגדת לקולו של הכסיל?? אינני יודעת. אולי אתם תחליטו על פי שיפוטכם... החלומות המקראיים בדרך כלל אצרו בחובם חכמה ובשורה מיוחדת.

 

אנחנו חולמים על שלום. משאת נפש רחוקה. זהו חלומם של רבים אך לדאבוננו במציאות שלנו בחלומותינו האישיים המלחמה, היא שחקן קבוע... היא ביטוי לפחד, לאימה, לאובדן כל אלה שאנו מנסים להדחיקם בצהרי היום-יום. לכן מצא חן בעיני כל-כך שירו של "נתן יונתן" , 

"חלומות"

אֶפְשָׁר לַחֲלֹם חֲלוֹמוֹת טוֹבִים, גַּם עַכְשָׁו,

יַעֲקֹב אָבִינוּ נִרְדָּם עַל אֶבֶן קָשָׁה,

וֶאֱלֹהִים הִבְטִיחַ בַּחֲלוֹם לְמַלֵּא כָּל בַּקָּשָׁה.

 

יוֹסֵף בַּחֲלוֹמוֹ מִתְהַלֵּךְ בַּשָּׂדֶה הַקְצוּרָהּ,

וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ מִשְׁתַּחֲוִים אַחֲרָיו

וְהָאִלְּמִים וְכָל מָה שֶׁאוֹמֵר שִׁירָה.

 

וַחֲלוֹמוֹת הַשָּׁר בְּבֵית-הָאֲסוּרִים

אֵיךְ גֶּפֶן מֵרֹאשׁוֹ צוֹמַחַת, וְיַיִן אֶל גְּבִיעֵי מַלְכּוֹ שׂוֹחֵט

יֵשׁ גְּמוּל גַּם לַחוֹטְאִים גַּם לְחָפִים מֵחֵטְא.

 

וַחֲלוֹמוֹת שְׁלֹמֹה בְּעוֹד הוּא נַעַר -

לָתֵת לוֹ לֵב יוֹדֵעַ בֵּין שִׂמְחָה לְצַעַר,

מַהוּ טוֹב וּמַהוּ רַע,

לְהַבְדִּיל בֵּין הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אֱמֶת דִּבְּרָה

וְהָאִשָּׁה אֲשֶׁר שֶׁקָּרָה.

 

גַּם הַחַיָּל מִלּוֹחֲמֵי גִּדְעוֹן רָאָה חֲלוֹם: כִּכַּר חַמָּה

צְלִיל לֶחֶם-שְׂעוֹרִים

שֶׁמִּתְהַפֵּךְ בְּאָהֳלֵי הַמִּלְחָמָה

וּמְנַצֵּחַ אֶת מִדְיָן הָאַכְזָרִי.

 

אֶפְשָׁר לַחֲלֹם עוֹד חֲלוֹמוֹת טוֹבִים,

פָּחוֹת מְלָכִים, הַרְבֵּה יוֹתֵר כּוֹכָבִים

וְיֵשׁ בָּתֵּי-אֲסוּרִים וְיֵשׁ עוֹד מִלְחָמוֹת

וְחֵיל-הָרְגָלִים נָח בְּמַסָּעוֹ עַל הֶעָפָר

לֹא רָחוֹק מֵהַסְּלָעִים וְהַמְּקוֹמוֹת

הַמְּחַכִּים תָּמִיד לַחֲלוֹמוֹת.

 

 

אבישג 

איל בן קרניים

מילים : אהרון אשמן     לחן : ידידיה אדמון   1941

הוֹי, דּוֹדִי הוּא גִּבּוֹר צַיִד
לֹא תִּסּוֹג קַשְׁתּוֹ אָחוֹר
הוּא קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׁחַל
וּפוֹגֵעַ בַּחֲמוֹר.

אַיִל, אַיִל בֶּן קַרְנַיִם
בַּמַּחֲנַיִם תֵּן מָחוֹל.

הוֹי, דּוֹדִי גְּלוּי עֵינַיִם
לֹא יַפְלֶה בֵּין צְבִי לְדֹב
בֵּין עַרְבַּיִם תַּחַת כֶּבֶשׂ
אֶת הַתַּיִשׁ יַחֲלֹב.

אַיִל, אַיִל בֶּן קַרְנַיִם
בַּמַּחֲנַיִם תֵּן מָחוֹל.

הוֹי, דּוֹדִי מַשְׂכִּיל אֶל תַּעַר
אֲמוּנוֹת לַגֵּז יָדָיו
תַּעֲרוֹ כּוֹרֵת אָזְנַיִם
כָּל הַצֹּאן קְצוּצֵי זָנָב.

אַיִל, אַיִל בֶּן קַרְנַיִם
בַּמַּחֲנַיִם תֵּן מָחוֹל.

 

לצפייה בביצועה של יפה ירקוני לחצו כאן

זוהי הקלטה לא מסחרית שהוכנה לצורך שידורי "קול ישראל" ב-7 בפברואר 1956.  הקלטה מסחרית של השיר נעשתה עבור חברת "הד ארצי.

 

המחזאי, המשורר והמתרגם, אהרן אשמן, והמלחין, ידידיה אדמון-גורוכוב, כתבו את שיר הרועים, "אייל בן קרניים", למחזה הטרילוגי התנ"כי, "מיכל בת שאול". המחזה, פרי עטו של אהרון אשמן ובלחניו של ידידיה אדמון, עלה בתיאטרון "הבימה", בבימויו של ברוך צֶ'מֶרינסקי. הצגת הבכורה שלו התקיימה ב-16/1/1941, בכיכובם של חנה רובינא בתפקיד מיכל, ואהרון מסקין בתפקיד פלטי בן ליש. " אייל בן קרניים" והשיר "אל תרדפו את רחלי" היו שני השירים המרכזיים שהושרו בו.  שיתוף הפעולה בין אשמן לאדמון בכתיבת המחזה היווה פריצת דרך בשילובה של מוזיקה ישראלית מקורית בהצגות תיאטרון. הוא היה חלק מתהליך התגבשותה של ה'ישראליות' בתיאטרון "הבימה", והפך לאחת מן ההצלחות הגדולות של התיאטרון באותה עת. הוא זיכה את אשמן בשנת 1957 בפרס "הבימה" למחזאות עברית מקורית ע"ש נחום צמח. המחזה תורגם לאנגלית והוצג על במת ברודוויי. את שני התפקידים המרכזיים בו מילאו הצמד "אילקה ואביבה". ההצגה בגירסתה הברודוויינית לא זכתה להצלחה . הביצוע של אילקה ואביבה לשיר נדפס בתקליטור "שדמתי... אילקה רוה שר" בהפקת העמותה למורשת הזמר העברי (2005) - ומובא כאן

לצפייה בביצוען של אילקה ואביבה לחצו כאן

 

בשנת 1976 זכה השיר לפרודיה בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" בביצוע "סילביה המשתוללת" (ניצה שאול) . הטריילר הרשמי לסרט הפולחן משנת 1976. ג'ינג'י (גברי בנאי), המשרת במוצב נידח בסיני, מקבל חופשה קצרה בה הוא מתכוון להציע נישואים לבחירת לבו, יעלי היפה (ניצה שאול). כתנאי לחופשתו המיוחדת, מתחייב ג'ינג'י להחזיר עימו למוצב את המילואימניק המשתמט סרג'יו קוסטנזה (ישראל פוליאקוב), רומני חלק לשון ורב תחבולות. אביה של יעלי, ויקטור חסון (שייקה לוי), לא מעוניין שהיא תתחתן לפני שפרה (מיקי קם), אחותה הגדולה וחסרת הכריזמה. לפיכך, על פי מיטב המסורת, חייבים להשיא את שפרה במהירות הבזק. ומי יכול לארגן חתונת אינסטנט טוב יותר מסרג'יו קוסטנזה, המבין הגדול בענייני נשים וזוגיות. כאן מתחילה המהומה הגדולה, הכוללת בהלה לזהב השחור, התחזות לקציני או"ם שבדיים, נפילתו של חסון בשבי המצרי ועוד מהתלות רבות ברוח מדבר סיני ושנות ה-70' הפרועות. שירות המילואים מעולם לא היה מצחיק יותר.                      בימוי: אסי דיין

לצפייה בקדימון לגבעת חלפון לחצו כאן

לצפייה בביצועם של  גלי עטרי, גרי אקשטיין, סנדרה ג'ונסון, יהודית רביץ, מיקי שביב, יזהר כהן ואסתר אדמון – לחצו כאן

פרשת ראה

ישנה תופעה מעט מוזרה לקראת סוף הפרשה. בפרשיות שעוסקות בנתינה לעני, כתובים כמה וכמה פעלים בצורה כפולה. "כי יהיה בך אביון...לא תאמץ את לבבך... כי פתח תפתח...והעבט תעבטינו...נתן תתן לו ולא ירע לבבך...פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך_{(דברים טו, ח-יא)}

רבי שמואל בורנשטיין ("שם משמואל") מסביר את העניין בדרך זו  "שכפל הלשון היא המקור והפעולה, להורות שהעשיה היא ממקור החיות, פנימיות הלב" כלומר, הפועל הראשון לא מתאר את הפעולה עצמה אלא את המקום שממנו היא באה, את המקור, את המוטיבציה. יש פעולות שונות שאם עושים אותם ללא כוונת הלב זה לא כל כך משנה, העיקר שהן נעשות. אבל בכל הקשור לזולת, בוודאי לאדם שזקוק לעזרה, נצרכת כוונת הלב. אינה דומה עזרה שיש בה פעולה חיצונית בלבד לעזרה שנובעת מרצון כן - מקור פנימי חי וחם. פעולה שכזו היא הפעולה שבה רוצה התורה. לכן מגיע הציווי – "פתח" תהיה עם מוטיבציה פנימית עמוקה להפתח כלפי הזולת וממילא "תפתח" – היד תפתח לנתינה ועזרה.

ה"שם משמואל" נשען בדרשתו על מדרש תנחומא שמפרש את הפסוק מאשת חיל - "לא תירא לביתה משלג  כי כל ביתה לבוש שנים"- "מלובשים בכפל, נתן תתן _{(דברים טו)} ,פתוח תפתח, העניק תעניק _{(שם /דברים ט"ו)} כל אלו מצילין אותן משלג גיהנם." 

המדרש דורש את המילה שנים לא כמו שהיא כתובה אלא לשון שניים ומסביר שהוא רומז על הפעלים הכפולים בפרשתנו. על פי זה אומר המדרש שמי שאכן פועל כמו שכתוב בפסוק – פותח את ידו לעני מכל הלב, מלווה לו כשהוא צריך ודואג לכל צרכי החלש והנזקק לא צריך לפחד – "לירא משלג" - מ"גיהנם של שלג".

המושג של "גיהנם של שלג" רחוק מדעתנו, אין אנו מבינים מהו גיהנם, ומהו "גיהנם של שלג". אך  תיאורי חז"ל לא נוגעים לדברים שאיננו מבינים אלא להפך, לקרב את התורה לדעתנו.

כשחז"ל מדברים על גיהנם הם מתייחסים למקום אמיתי, עם אפיון מסוים. יש מקום אמיתי שנקרא גיא הנם – מתחת לירושלים העתיקה. במקום זה נעשו מעשים שאינם מטבע העולם, מעשים רעים מאד. על שם כך נקרא בפי חז"ל מקום לא טוב – גיהנם. כשחז"ל רוצים לתאר מציאות שאינה טבעית – שהיא "קרירה" ולא בריאה הם קוראים לזה "גיהנם של שלג". אדם יכול לחיות בתוך חברה, אך לא להיות רגיש למה שקורה סביבו. הוא חי בסביבה אבל לא ער לה, אין לו לב חם כלפי מי שנמצא מסביב . אולי הוא לא רואה את הבעיה ואת החסרון האישי בכך אך מי שסביבו רואה כמה הוא מפסיד – הוא נמצא ב"גיהנם של שלג". לעומת זאת אדם שרגיש ומעורב עם הבריות , רואה את צרכיהם ומסייע להם מלב חם ואוהב ניצול מעמדה לא בריאה זו וחי חיים בריאים עבורו ועבור החברה הסובבת. לכך מדריכה אותנו התורה ומדריכים אותנו חז"ל שיהיה לבנו חם, אוזננו ועינינו פתוחות למצוקות הזולת, וידינו פתוחה לעזור לו. אם ננהג כך אין לנו ממה לירא – אנחנו במקום הנכון.

שבת שלום וחודש טוב, הרב מתן שניוייס, רב טירת-צבי

אנו מאחלים לרב מתן שניוייס הצלחה בתפקידו החדש ומודים לו על הרתמותו לעיתונינו.

גדי ליאון

עורך מעת לעט