שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו בערב ראש חודש אב

המכונה: "מנחם אב".

חודש החורבן והגלות

הצרות והקשיים,

מול הנחמה הגדולה

"נחמו נחמו עמי".

 

בכדי להגיע לעומק הנחמה

עלינו לראות את שורש החורבן-

את הסיבה שהביאה אליו.

 

אם נבין את הסיבה,

אם נהפכה לאתגר ולהתמודדות-

תמצא הגאולה.

  

הבה נוותר על החולי....

 

על זאת ועוד בגליון זה

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

בימים אלו הסתיימה לה תוכנית ההרצאות שהתקיימה בחודש יולי

התחלנו עם תוכנית פרידה ומופע סיום שנה. נפרדנו מאורנה ברזילאי וקיבלנו את פניה של המנכ"לית החדשה איריס אונציק היילברון – נאחל לה בהצלחה.

 

וותיקים רבים הגיעו ונהנו מהתוכנית בימי ראשון ושלישי במשך כל החודש, שכללה מרצים וותיקים וחדשים שהעבירו הרצאות כמו: היסטוריה של הלבוש, מרכיבי ההוויה של חניכי תנועות הנוער, מארשים וניצחונות מפורסמים, פרשת דימניוק, תרבות צרפת, מוח יוצא דופן ועוד ועוד...

 

גם בחודש אוגוסט מתוכננות שתי פעילויות:

ביום ראשון הקרוב – ג' אב, 4.8.19 – מפגש לגו רובוטי – בין השעות 8:30-10:00 -–עדיין ניתן להירשם.

 

 

ביום שלישי, י"ב אב, 13.8.19 – סיור ביד ושם – נשארו מקומות ספורים.

 

חוברת החוגים הגיעה אליכם. יש מגוון רחב של חוגים. מבקשת ממי שעדיין לא נרשם להזדרז ולהירשם. ב- 15.8 אתחיל לסגור חוגים אליהם אין מספיק נרשמים.

לעיון בחוברת לחצו כאן

 

השנה מתחילה ביום ראשון 1.9.19. אהיה איתכם בקשר לקראת סוף אוגוסט לעדכונים בנוגע לחוגים אליהם נרשמתם.

 

חופשה נעימה לכולם!!!

 

רויטל פוקס

רכזת קתדרת "מעיינות הדעת"

04-6757402

050-5230198

revitalfuks@gmail.com

חבורת הפיוטים בשירי געגוע וערגה לקדוש ברך הוא

 

פתחנו את המפגש בפיוט "עת דודים כלה" אשר נכתב בידי רבי חיים בן סהל. פיוט זה מושר בפי יהודי מרוקו בשירת הבקשות של פרשות וירא, וישב. בפי יהודי בבל הוא מושר בחג הסוכות, אם בשל תיאור הסתיו המוזכר בו, אם בשל היציאה למדבר, אל השדה, ואם בשל היותו שיר אהבה בין הדוד לרעיה. הפיוט כולו משופע בשיבוצים משיר השירים, שנוכחותו בשיר זה חזקה מאד, אלא שלא כמו בשיר השירים שהוא דו-שיח בין הרעיה והדוד, כאן הדובר היחיד הוא הדוד, הופנה אל הרעיה, כנסת ישראל במילות אהבה וכיבושין. אותן מלים ממש אשר הושמו בשיר השירים בפי הרעיה, מושמות כאן בפי הדוד, עד לחתימה בשבועת האמונים הנצחית שבין עם ישראל לקב"ה, שאף היא נאמרת כאן מפי הדוד לרעיה: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם קובי אלקובי לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם הראל טל לחצו כאן

המסר העולה מפיוט זה בא להדגיש בפנינו את הצורך בלפרגן האחד לזולתו כמו היחס שבין האל לעם ישראל.

 

מכאן המשכנו לשירו של שאול טשרניחובסקי "אומרים ישנה ארץ" שנכתב בשנת 1923 לקראת ועידת החלוץ.

זהו שיר מגויס לעידוד העלייה לארץ ולביסוס ארץ ישראל כמדינה יהודית מתחדשת.

השיר מפאר את הארץ ומחזק את היהודים אשר מבקשים לעלות אליה. המפגש בין הדורות ההיסטוריים – אותם מייצגים רבי עקיבא ויהודה המכבי – לבין היהודי בן דורו של טשרניחובסקי (המבקש להיכנס בשערי הארץ) – יוצר קשר וזיקה בין התקופות ובין הארץ אשר הובטחה לאבותינו עוד מימי בראשית.

שתי הדמויות ההיסטוריות האלה דווקא, משמשות בשיר כמופת של מעשי הקרבה מול כובשים וגורמים המבקשים להכחיד את הדת היהודית. עקיבא ידוע כמי שהקריב את חייו על קידוש השם בתקופת מרד בר כוכבא. יהודה המכבי, בן לשושלת החשמונאים, נלחם ביוונים, ניצח אותם בקרבות רבים, טיהר את בית המקדש ובזמנו חגגו את חנוכת הבית. בסופו של דבר נהרג באחד הקרבות. נחשב לגיבור לאומי.

בשני הבתים הראשונים מתוארת הארץ כמקום מואר, מלא שמש וכן כמקום המבוסס על שבעת העמודים (שבע הוא מספר טיפולוגי, כלומר מיוחסים לו כוחות מיוחדים. המספר שבע הוא מספר קדוש ביהדות וקשור בשבעת ימי הבריאה, בחתונה מקיפים שבע הקפות וכו') ושבעה כוכבי לכת, מציג את הארץ כפלאית ומקודשת.

בבית השני נאמר "עמודיה שבעה". זוהי אלוזיה (= אמצעי רטורי, אשר בו יש שימוש בציטוט מהמקורות. אמצעי זה משמש להעשרת והעמקת משמעויות השיר). כאן הציטוט הוא מספר משלי פרק ט' פסוק א' "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה". בשיר הזה מכוון אותנו הציטוט לחכמת הבריאה, שהתרחשה במשך שבעה ימים והיא אחד האירועים החשובים עליהם מושתתות האמונה והזהות היהודית.

צריך לקרוא ולפרש את השיר על רקע ההתעוררות הלאומית של היהודים בגולה וכן על רקע התעוררות הלאומיות באירופה.

קיימת גרסה מוקדמת יותר, אשר נותנת ביטוי מורכב יותר להתעוררות הלאומית ולאמונה שהארץ המובטחת אכן תוכל לשמש בית ליהודים, אבל בשיר הזה הספקות היחידים – אם בכלל – מופיעים בבית הראשון כשאלות לגבי קיומה של הארץ. המשך השיר וסיומו מחזקים את התפיסה שהארץ מקודשת וראויה לכל מעשה גבורה והקרבה.

לעיון במילות השיר מנוקדות לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם שלמה ארצי לחצו כאן

 

 

עברנו לשיר "עוף גוזל" אשר כתבו אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב יחד, בשיטת ה"פינג פונג".  אריק רשם שורה, ומיקי היה מיד מלחין אותה, וכך הלאה.  מיקי גבריאלוב שחווה "פריחת גוזל מהקן" כשאחד מילדיו בגר ועזב את הבית היה מאוד מרוגש וכך נולד הרעיון לשיר.

 מיקי מספר שכאשר קמו להתרענן מעט מהכתיבה, סיפר לו אריק שיש מנהג ביום הכיפורים, עלפיו מגרשים יונה מהקן ולוקחים לה את הביצים או הגוזלים, והצווחות של היונה האומללה פותחות שערי שמיים והתפילות עולות, נכנסות ומתקבלות (ולא אגיד מה אני חושב על מנהג נורא זה).

מיד כשחזרו לכתוב, נשמע משק כנפיים ויונה לבנה נחתה על עדן החלון. ובאוירה זו הושלם השיר עוף גוזל. (ד"ר איתי פלאות)

ירון עמד על ההקשר של יציאת הילדים מהבית והקשר בין ההורים לילדיהם גם לאחר יציאתם, כולל במשמעות הרחבה – לדוגמה מה שאירע בקפריסין.

לעיון במילות השיר לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם אריק איינשטיין לחצו כאן

  

מכאן עברנו לאחד מפיוטי השבת "ברוך אל עליון" המיוחס לר' ברוך בן שמואל ממגנצא, מושר בפי יהודי אשכנז בזמירות השבת של סעודה שנייה, בשבת בבוקר. הפיוט נושא שבח לאל, לשבת ולשומר אותה ונשען על מקורות מקראיים ותלמודיים שונים. המשורר קושר בין השבת לבין הגאולה, הן הגאולה האישית והפרטית של היחיד והן הגאולה לעתיד לבוא. גאולה ברובד הרוחני וברובד הפיזי. 
השבת "שוברת" את השגרה הטבעית של ימות החול ומעלה את האדם ואת המציאות לדרגה אחרת. בזכות השבת יגאל האל את עמו, כאמור בבבלי (שבת קיח, ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, אלמלי (=אילו) משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

קינחנו בפיוט "אחי מאין אתם", פיוט ממסורת יהודי בבל ובו מתנהל דו שיח בין שליחי ארץ ישראל ובין העם הנמצאים בגולה. אלו אותם שליחים, המכונים שד"רים, (שלוחי דרבנן) הבאים מארץ ישראל ותפקידם לחזק את יהודי הגולה מבחינה רוחנית, להשפיע עליהם לעלות לארץ ובמקביל לאסוף תרומות לעם היושב בציון. וכך הם נשאלים: אַחַי מֵאַיִן אַתֶם והם משיבים: מֵאֶרֶץ צְבִי קְדוֹשָׁה: בהמשך מתאחד הקול וכולם כאחד נושאים עיניהם לאל ומייחלים ומתפללים לגאולה שלמה. ניתן לפרש את השיר באופן נוסף, כאשר עולים המגיעים לארץ פוגשים כבר בדרכם או בהגיעם, את יושבי הארץ הוותיקים יותר. כך או כך הפיוט נסוב אודות ישוב וגאולת הארץ והעם, ושזורים בו ביטויים תנ"כיים רבים.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לחבורה בכל עת.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

לזכרו של אדם ומשורר דגול – טוביה ריבנר

הבוקר החדשות נפתחו בידיעה על מותו של טוביה ריבנר. בן 95 היה במותו. משורר. חתן פרס ישראל.  חבר קיבוץ מרחביה.

נולד בברטיסלבה שבסלובקיה. שרד את השואה ובשנותיו הראשונות בקיבוץ היה רועה צאן         (עבודה למשוררים ומנהיגים גדולים).

במהלך היום האזנתי לראיון האחרון שהעניק לפני חודשים ספורים למשורר שלומי חתוכה והעורך נדב הלפרין. ראיון שהוקלט ב"כאן תרבות".

(למי שמעוניין להאזין לראיון לחצו כאן )

בראיון הוא נשמע כל כך צלול רלוונטי ומחובר לסדר היום. למרות ששומעים את העייפות והקושי. הוא אומר שהבחירות מדכאות אותו ואף מתייחס למנהיגות הנכלולית כדבריו באחד משיריו. אבל מציין שיש פה הרבה טוב . וישנה שירה טובה מאוד הנכתבת בארץ.

ריבנר היה מקורב לעגנון ותירגם את סירו "שירה" ועוד ספרים של עגנון ואכן יש מי  שאומר שבזכות תרגומיו הנפלאים זכה עגנון בנובל...(אולי).

לבסוף שואל אותו שלומי  מה תרצה לאחל? והוא עונה: "רוצה לאחל איזון טוב בין הרוחני והגופני". את הריאיון הוא חותם בהקראת שירו  "מי אתה?" "מי אתה המוות?/ סוף חיים ותו לא? וממשיך ושואל את שאלותיו ובסוף בסוף אומר: "סוף החיים? מי מי אתה מוות?/ אל תענה לי..."

 

כתבתי את השורות האלה כשעצב גדול ממלא את ליבי על הסתלקותו של משורר דגול ואדם צנוע וגדול נפש.

יהי זכרו ברוך.

לצפייה בקריאתו שיר משל עצמו לחצו כאן

 

תמי חיים

נווה-אור

כאן נחים יחד נאצים, קומוניסטים ויהודים:

סיור בבית קברות בקראקוב

חיילים מצבאות אויב, שנפלו במלחמת העולם השנייה, טמונים כאן זה לצד זה. ל– 13  מהם, יהודים בשורות הצבא הבריטי, ערכו הנאצים בעצמם קבורה צבאית לפי כללי הטקס, לרבות מטחי כבוד

 

בית העלמין ראקוביצקי בקראקוב, השבוע. המתחם שבו קבורים החיילים הגרמנים צנוע יחסית לאחרים צילום: עופר אדרת

 

פורסם ב-26.07.19 עופר אדרת "הארץ"

על קברו הטרי של טוראי ריכרד אלטמן, חייל יהודי מארץ ישראל, שנפל בשבי הגרמני במלחמת העולם השנייה, הונח סרט מעוטר בצלב קרס. חיילים נאצים במדים ייצוגיים ערכו לו הלוויה צבאית מלאה. כך, בחורף 1943, הסתיימו חייו של אלטמן בן ה–36, על אדמת פולין הכבושה.

אלטמן הוא אחד מ–13 חיילים יהודים מארץ ישראל, שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מתו בשבי הגרמני בפולין הכבושה, ונקברו בבית העלמין ראקוביצקי בקראקוב, כשמגני דוד מעטרים את מצבותיהם. אלטמן נולד בתחילת המאה שעברה בעיר גלייביץ (מוקד לסכסוך טריטוריאלי בין גרמניה ופולין), עלה לארץ ישראל ב–1935, ועבד כפועל בחיפה. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ונשלח ליוון, שם נפל בשבי הגרמני ב–1941. בהמשך הועבר למחנה עבודה ליד עיר הולדתו, ועסק בתחזוקת מסילות ברזל. ב–1943 נהרג מפגיעת קטר. שוטר גרמני, שחקר את התאונה, זיהה אותו כאחד מחבריו לספסל הלימודים. ההיכרות ביניהם ודאי תרמה לכך ש"זכה" להיקבר בטקס צבאי גרמני, אך מתברר כי זו לא היתה הסיבה היחידה.

נעמה אגוזי מ"יד ושם" מסבירה כי בהתאם לאמנות הבינלאומיות ולכללי האתיקה הצבאית, חיילים שמתו כשבויי מלחמה במלחמת העולם השנייה היו זכאים לקבורה צבאית לפי כל כללי הטקס, ובכלל זה משמר כבוד, תזמורת צבאית, מטחי כבוד וזרי פרחים. הדבר היה נכון גם לגבי חיילים יהודים. כך קרה הבלתי ייאמן, כשחיילי גרמניה הנאצית ערכו מסדר כבוד לחיילים יהודים מארץ ישראל שנפלו בשבי הגרמני, בשעה שקרובי משפחותיהם נרצחו בהמוניהם במחנות ההשמדה הגרמניים הסמוכים.

בית הקברות ראקוביצקי, בו הוא קבור, הוקם בתחילת המאה ה–19 ושוכן ליד כיכר העיר העתיקה של קראקוב. בית הקברות הוא אתר יוצא דופן. בתוך אותה גדר קבורים חיילים מצבאות שונים, אויבים מושבעים, שלחמו והרגו אלה את אלה. לצד מצבות של חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי ומתו בשבי הנאצי, אפשר למצוא שם אנדרטה וקברי אחים של חיילים נאצים, מצבות לחיילים סובייטים שלחמו בגרמנים, אנדרטה לקורבנות פולנים של הסובייטים, וקברים של פרטיזנים ולוחמי מחתרת פולנים — קורבנות הנאצים.

קברי אחים גרמניים בקראקוב, השבוע צילום: עופר אדרת

המתחם שבו קבורים החיילים הגרמנים צנוע יחסית לאחרים. מסיבות ברורות אין בו סממן חיצוני נאצי כמו צלב הקרס שתחתיו שירתו. בשלט שמוצב בו כתוב: "בבית הקברות הזה נחים 2,750 חיילים גרמנים של מלחמת 1939–1945. לזכרם ולזכר קורבנות כל המלחמות". על לוחות זיכרון, שניצבים בסמוך, חקוקים שמותיהם. בהמשך השביל, מתחת לפסל קומוניסטי גדול, ניצבות מצבות לזכר "גיבורים שמתו במאבק לחופש ולעצמאות של ברית המועצות ופולין".

בין שני האתרים האלה נמצא המתחם הבריטי, בו קבורים 522 חללים ששירתו בצבא הממלכה המאוחדת במלחמה. החיילים היהודים שקבורים בו היו מראשוני המתנדבים הארצישראליים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כמה שנים לפני עמיתיהם מהבריגדה היהודית. הם שירתו בחיל החפרים וביחידות נוספות, ונפלו בשבי הנאצי בקרבות ביוון ב–1941.

גיל פארן, מדריך בפולין, נוהג לקחת את הקבוצות שלו לבית הקברות הזה כדי להניח פרחים על קברי החללים היהודים. "זה מוציא אותם פתאום ממסע השואה, כי זה 'על יד השואה', אבל לא שואה" הוא אומר. השבוע הביא לשם קבוצה של עובדי התעשייה האווירית. לפני כמה שנים, כשהדריך שם קבוצה של 140 תלמידי תיכון, אירע לפארן אירוע בלתי נשכח. "חילקתי להם כרטיסיות עם שמותיהם של 13 החללים, כדי שיחפשו את המצבות שלהם", הוא מספר. אחד מהם, שקיבל את שמו של עזרא (עזיז) נאצר, ניגש אל פארן בהתרגשות ואמר: "זה אח של סבא שלי".

קברי החיילים הפולנים בקראקוב, השבוע צילום: עופר אדרת

נאצר נולד ב–1920 בטורקיה, גדל בחאלב שבסוריה ועלה לארץ עם משפחתו ב–1934. בימי המאורעות שירת ב"הגנה" ובמלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, ונפל בשבי הגרמני. ב–1943 התנדב להחליף חבר בעבודה במכרות הפחם. מפקח עבודה פולני גידף את היהודים ונאצר התריס נגדו. בתגרה שפרצה ביניהם ירה בו המפקח בגבו והרגו. אגב נפילתו הספיק נאצר לזרוק עליו את פנס הכורים שלו.

חייל אחר שנרצח כשבוי מלחמה היה ישראל זסלר, שנולד בירושלים ב–1919, ולמד ב"חדר" ובישיבה. בהמשך התגייס לבית"ר ולאצ"ל ובמלחמת העולם השנייה שירת כנהג בצבא הבריטי. לאחר שנפל בשבי הגרמני נשלח לעבודה במכרות הפחם ביאבוז'נו בפולין, שם נקלע לתגרה עם מנהל העבודה הנאצי. כשדרש ממנו זסלר להפסיק את גידופיו, סטר לו הנאצי על לחיו. בתגובה, זסלר היכה אותו בפנס הכורים שהחזיק. גרמנים אחרים התנפלו עליו במכות רצח. בהמשך חייל גרמני ירה בו, בעודו גוסס.

אהרון ארמן, שנולד בצמח ב–1921, עבר לתל אביב כשהיה נער, ועבד שם כסנדלר. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, ונפל בשבי הגרמני בשירותו ביוון. בתחילת 1945 נורה למוות בשעה שניסה לברוח. גורל אכזר במיוחד רדף את נפתלי פנישל, שהצליח לחמוק מהמוות פעם אחר פעם ולשרוד את המלחמה, אך נהרג לבסוף בתאונת רכבת, אחרי ששוחרר מהשבי.

בית הקברות, השבוע צילום: עופר אדרת

זקן הנופלים היהודים שקבורים בקראקוב הוא מסעוד משעלי, שנולד ב–1889 בעיר העתיקה בירושלים, ולחם במלחמת העולם הראשונה במסגרת הגדודים העבריים. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ונפל בשבי בכרתים. הוא מת בגיל 54 על שולחן הניתוחים במחנה השבויים בטרנוביץ והותיר אשה וארבעה ילדים.

טליה קליינר דייגי, מייסדת פורום משפחות פדויי השבי הנאצי, מרחיבה את הרקע ההיסטורי על החללים האלה. לפי הנתונים שבידה, כ–1,500 חיילים מארץ ישראל, ששירתו בצבא הבריטי, נפלו בשבי הגרמני ב–1941. "בימי המלחמה שבויים נהרגו תוך כדי ניסיונות בריחה, מתו ממחלות שלא זכו לטיפול ראוי, נורו תוך כדי צעדות המוות או נרצחו על ידי שוביהם הגרמנים במעמקי מכרות הפחם", היא אומרת. לא כולם זכו להיקבר. חלקם נקברו באופן זמני במקום שבו נפלו, לעתים בזכות השתדלותם של חבריהם לנשק. "חבריהם הארצישראליים נאבקו מול שוביהם הגרמנים על זכותם לקבור את חלליהם קבורה צבאית", אומרת דייגי.

כך אירע במקרה של יצחק אלקינד, שמת בבית חולים בזמן השבי ב–1942. תחילה קברו אותו הגרמנים ליד גדר בית הקברות הצבאי ללא טקס. חבריו לנשק מחו על כך והתלוננו לצלב האדום. בתגובה, הוזמנה תזמורת בת 80 נגנים. "לא היה רב, אבל כומר אמר כמה מלים ברוח הדת היהודית והבחורים אמרו קדיש", מתארת אגוזי. ואולם, הטקס עדיין לא היה מושלם, שכן לא נורו בו מטחי כבוד. גם הפעם התלוננו חבריו היהודים ליחידה וגם הפעם נענו בחיוב בידי הנאצים, והוא הובא לקבורה פעם נוספת. אחרי המלחמה הוא נקבר בפעם הרביעית, כשעצמותיו הועברו בידי הבריטים ממקום קבורתו הזמני לבית הקברות בקראקוב.

 

צמחי בר המומלצים לשילובם בגינה

שניים מהם מוכרים: החוטמית הזיפנית כעת מסיימת את הפריחה ובעוד כשבועיים-שלושה אפשר לאסוף זרעים ולפזר בסתיו הקרוב. יש גם חוטמית תרבותית המופיעה במספר גוונים. לא תמיד הגוון עובר בתורשה - אפשר לנסות ולהיאזר בסבלנות. רוב החוטמיות מצמיחות מחדש בשנה השניה ואין סיבה לעקור עם השורש.

 

 

הצמח השני, שקיים כמעט בכל מקום וכעת פורח בלבן, זהו הצלף הקוצני. את פקעי הפריחה ניתן לדלל ולכבוש ולהשתמש בהם למאכל כתוסף טעם. בשוק נמכרים בצנצנות קטנות ובמחיר יקר.

 

הצמח השלישי – זהו חלבלוב השיח, צמח מרשים בפריחתו. ניתן לסמן  את מקום הגידול ולאסוף זרעיו בעוד חודשיים כדי לזרוע בסתיו. קשה לו להסתגל לתנאים שלנו, אך אפשרי. יש שיחים רבים לאורך המורדות המזרחיים לכיוון כביש 90 (באיזור חמדיה וצפונה).

בפעם הבאה – אכתוב על קירוב הנכדים למעשה החקלאות על-ידי זריעת זרעי קטניות ותבלינים. 

סינסתזיה וחמסין

 

אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה 
וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע 
וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים 
צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רֵיחַ שֶׁל יַסְמִין ,
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, 
וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, 
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,
אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,
אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה 
כֹּל נִיד וְרֵיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?

כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט 
וְלִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,
וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,
וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

 

נשמעת הכותרת כמו צמד אחים סינ וסינ, ובכל זאת לא!

 

חודש אב כולל הצום הצפוי תמיד מלווה בזכרוננו בזוהר החמסיני היוקד המלווה אותו. אך לאה גולדברג שבאה לארץ מארצות הקור כתבה על חמסין אחר, "חמסין של ניסן", גם כאן משחקות אותיות ה"סין".

 

שירה היפהפה של לאה גולדברג מתקשר בחוויה של אהבה כלשהי למה? למי? לא ברור. אך ייחודו של השיר השקול והמחורז במערכת הסינסתזיות המלווה אותו.

 

סינסתזיה היא שימוש בתערובת של חושים אשר איננה מצויה בעולם הטבע, אלא רק בעולם הדמיון.

השירה או הספרות מרכיבה את הסינסתזיה כאשר קצרה יד השפה הרגילה לתאר חוויה בלתי רגילה. היינו אומרים: "אין מילים" ואז באה הסינסתזיה לעזרתנו.

 

מפורסמת הדוגמא ממעמד הר-סיני הבלתי ניתן לתיאור ואז אומר הכתוב: "וכל העם רואים את הקולות" הכיצד? כן! במעמד הר סיני, אפשר!

 

בתאור יום החמסין בשיר שלפנינו

"לַשֶּׁמֶשׁ רֵיחַ שֶׁל יַסְמִין ,                                                                                              ...לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, 
...לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז                                                                                           (ואילו לַחוֹל): שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת".

 

אנחנו נכנסים במפתח המילים הללו לעולם קסום ומופלא רווי רגש, קול וצבע אך לא במשמעות היום-יומית אלא תופעה חד פעמית של חסד.

"כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט 
וְלִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה"

ומטאפורה ייחודית ומורכבת אשר מכילה סינסתזיה של רגש, טעם וריח " וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב" .

 

חתימת השיר מובילה אותנו אל הנושא המרכזי, ובכל זאת אנו נשארים בתחושת הקסם של הבלתי מובן ובלתי פתיר

                        "וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי"

רק בארץ אהבתה של לאה גולדברג אנו זוכים למסע מופלא

                        כמו זה שלפנינו.

  

 

אבישג

מחול הכרם

מילים : יחיאל מוהר      לחן:  אבשלום כהן      כתיבה:  קיץ 1953

 

הַבָּנוֹת צְאֶינָה בְּמָחוֹל
הַבָּנוֹת פִּצְחוּ רִנָּה בְּקוֹל.
שַׁאֲלוּ נָא הַמִּשְׁעוֹל,
אֵלֵינוּ עֶלֶם בּוֹאָה.

כִּי בַּכֶּרֶם שָׂשׂ הַיַּיִן,
אַךְ בְּטֶרֶם נֵשְׁתְּ הַיַּיִן,
צֶמֶד צֶמֶד נַעַל הַגִּלְבּוֹעַ.
הֲתֵדְעוּ יָדוֹעַ מִגָּבוֹהַּ
מִי יָבוֹא עָדֶן?
עֶלֶם עֶלֶם חֵן.    הוֹ...

כֶּרֶם לִי הִנֵּה קָרֵב בּוֹצֵר
כִּי יֵינִי הַלֵּיל גְּדוֹתָיו עוֹבֵר
לִי חִידָה, וְהַפּוֹתֵר
יוֹרֵד מֵהַר גִּלְבּוֹעַ. 

כִּי בַּכֶּרֶם שָׂשׂ הַיַּיִן,
אַךְ בְּטֶרֶם נֵשְׁתְּ הַיַּיִן,
צֶמֶד צֶמֶד נַעַל הַגִּלְבּוֹעַ.
הֲתֵדְעוּ יָדוֹעַ מִגָּבוֹהַּ
מִי יָבוֹא עָדֶן?
עֶלֶם עֶלֶם חֵן.    הוֹ...

 

אבשלום כהן 1928-2017 היה פזמונאי, מלחין וזמר בישראל מסוף שנות ה- 40 ועד אמצע שנות ה- 50 .   כהן נולד ב- 1928 ליוחאי ויונה בתל אביב,  בן זקונים למשפחה בת חמישה ילדים, להורים ילידי תימן.  אביו נולד בתימן, למד בבירות ועלה בגיל 17 לארץ ישראל. דודתו מצד אמו, היא סבתו של יהודה קיסר.  למד בבית הספר תל נורדאו. בבית המשפחה לא היה רדיו והוא הקשיב לשירים שהתנגנו בפטיפון של השכנים. אביו נפטר כשהיה בן 12. למד נגינה בפסנתר אצל אחותו של נחום נרדי.  משנות ה-40 המאוחרות פעל כפזמונאי, מלחין וזמר עברי בארץ. מפזמוניו המפורסמים:  שיר הילדים הפופולרי "עגלה עם סוסה" (1944),  ששרה יפה ירקוני,  "הסבתא בנגב" ) "אני והסבתא"), שבו מספרת הסבתא לנכדה על ימיה כלוחמת פלמ"ח, " על חוף אילת (שניהם בביצוע ירקוני), "השוק השחור", על השוק השחור בתקופת הצנע,  ששר ישראל יצחקי ואחר-כך הכל עובר חביבי, "מחול הכרם", "שבת במחנה" (1955), "לונה פארק" (שמאוחר יותר שימש את ישראל יצחקי לשירו "אבא'לה בוא ללונה פארק").

בשנת 1955 הגיע לניו יורק בעקבות הזמנתו של ג'ק טורצינר, נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה.  בקיץ1956 התבקש לשמש כמנהל המוזיקלי במחנה הקיץ של  "יהודה הצעיר". שם חיבר את השיר "שבת במחנה", שהפך להמנון המחנה. באותה שנה נישא לאסתר יהודיה-אמריקאית. מאוחר יותר עבר לקליפורניה, שם הועסק כמורה וחזן בבית כנסת רפורמי. הוא חיבר מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם", "מי כמוך", "בישיבה של מעלה" ואחרות. למד בסמינר למורים והיה מורה בבתי ספר יהודיים. התגורר עד שנותיו האחרונות בלוס אנג'לס . ב- 17  במאי 2017 פרסם את שירו האחרון "באפס כוחות" בעמוד הפייסבוק שלו.

אבשלום כהן נפטר בגיל 89 לאחר מאבק במחלה חשוכת מרפא. הותיר אחריו את גרושתו אסתר (אסתי) ושני בניו, רוני (מוזיקאי ומורה) ויונתן (מוזיקאי וסופר).

 

אבשלום כהן בהופעה עם בובי פנחסי,  תחילת שנות ה-50

 

לצפייה בביצועה של  יפה ירקוני לחצו כאן

על נסיבות חיבור השיר מספר מלחין השיר, אבשלום כהן מאי 2016, נערך בידי זֶמֶרֶשֶׁת:   "בקיץ 1953 ישבתי צהריים אחד בבית קפה על מדרכה ליד קולנוע מגדלור ממול קולנוע מוגרבי. לידי ישב אדם מבוגר שלא הכרתי. אני הייתי בשנות העשרים שלי. פתאום הרגשתי על כתפי יד של מישהו. הסתכלתי וראיתי עוד איש מבוגר מדבר אליי במבטא יידי ושואל: "אתה אבשלום כהן?" אמרתי כן. והוא המשיך, "אתה חיברת את השיר 'עגלה עם סוסה' . שמי לאו פולד ואני חיברתי מילים למנגינת 'עגלה עם סוסה' וזה יכול להצליח בכל העולם, אבל אני מעוניין בזכויות שלך על המנגינה, ובתמורה אשלם לך בדולרים סכום עצום". עניתי לו מיד: "השירים שלי הם כמו ילדים שלי, ואתה רוצה שאמכור לך ילד שלי? לא, לעולם לא אעשה זאת". הוא כעס והסתלק.

האדם שישב לידי צחק ואמר לי: "ענית לו יפה מאוד. שמי יחיאל מוהר". אני מיד עניתי לו שאני אוהב מאוד את שיריו ושחיברתי מנגינה חדשה, אך אני מתקשה לכתוב לה מילים, והייתי רוצה שהשיר ייכתב על כרם התימנים. הוא ביקש לשמוע את המנגינה. שרתי לו והוא התפעל ואמר: "אם אתה רוצה אני אכתוב את המילים, אך איני קורא תווים". הוא ביקש שאשיר לו כל שורה והוא כתב לכל שורה מילים כמו "זה השיר אני כותב לו שיר". שאלתי מה זה, והוא ענה "אלה לא המילים האמתיות; זה סימון הקצב עבורי". הוא המשיך כך לכל אורך השיר וקבענו להיפגש בעוד שבוע באותו המקום.

כעבור שבוע הוא הושיט לי את המילים היפות לשיר שקרא לו "מחול הכרם". באותו מעמד הוא אמר לי "אם תשלם לי 5 לירות אני אתן לך את כל הזכויות". נתתי מיד 5 לירות, והוא הכתיב לי בפתק "אני, יחיאל מוהר, נותן לאבשלום כהן את כל הזכויות למילים שכתבתי למנגינתו לשיר 'מחול הכרם'". הוא גם חתם, והפתק ישנו אצלי עד היום. התפלאתי אז שהוא מכר לי "ילד" שלו. כשהתקבלתי לאקו"ם בשנת 1954 נתתי 50% ליחיאל מוהר ולא עשיתי כפי שביקש. השיר הצליח מאוד בהקלטה של יפה ירקוני".

 

לצפייה בביצועה של  אהלה הלוי לחצו כאן

  

אוהלה הלוי בחברת בעלה, שייקה אופיר, בדירתם בתל אביב, 1954

אֹהלה הלוי  1928-2010 הייתה זמרת ושחקנית ישראלית. ולדה למשה הלוי, במאי תיאטרון "האהל" (שעל שמו היא קרויה), ושל לאה דגנית, שחקנית בתיאטרון. כיוון שהוריה הופיעו שניהם בתיאטרון, נשלחה הלוי כילדת חוץ לקיבוץ משמר העמק והתחנכה במוסד החינוכי שומריה. לאחר תום לימודיה התיכוניים היא התקבלה ללהקת הצ'יזבטרון שהייתה אז תחת פיקודו של חיים חפר, בין השאר הייתה הראשונה ששרה את "הפרוטה והירח". בעת מלחמת העצמאות, ב-21 באוגוסט 1948, בדרך עפר בין הקיבוצים בארי ובארות יצחק בצפון הנגב נפגעה משאית שהסיעה את חברי הצ'יזבטרון יחד בסיבוב הופעות. היה זה סיבוב ההופעות הראשון שבה השתתפה אוהלה, שאר הנוסעים ברכב נפגעו קל ואולם היא נפגעה קשה בברך שמאל. היא אבדה את האפשרות לכופף את רגלה השמאלית. הרגל התקצרה לאחר ניתוחים והיא הזדקקה לנעליים אורתופדיות מיוחדות. לאחר התאונה היא המשיכה לשיר ולהופיע בארץ, בפריז ובניו יורק עד שנותיה האחרונות.

היא נישאה לשחקן שייקה אופיר,  והם היו הורים לאלעד , עליו נכתב השיר "אלעד ירד אל הירדן"  של אברהם זיגמן ועתליה. נישואים אלה הסתיימו בגירושין ב. 1961-  בשנת 1970 יצאה עם אמה למסע הופעות משותף בישראל ומחוצה לה. היא שרה שירים בעברית וביידיש ואמה העלתה קטעי משחק מתפקידיה ב"אהל". ספרה האוטוביוגרפי, "ניצחתי את הגורל", בעריכת עדנה שבתאי , יצא לאור בהוצאת קוים.     נטמנה בבית העלמין קריית שאול.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מסעי

'משנכנס אב ממעטין בשמחה'.

פשטם של דברים (המופיעים במשנה במסכת תענית)  הוא שהחל מראש חודש אב אנו ממעטים בשמחה, ומתחילים לחוש את האבלות על חורבן בית המקדש.

אך חסידים דרשו (כדרכם...) גם את המשפט העגום הזה בצורה חיובית, וקראו אותו כמצווה אותנו משנכנס אב למעט, כלומר להצטצמצם, אבל גם את זה לעשות בשמחה...

 

המגיד ממזריטש לימד שהעצבות היא לפעמים כלי של היצר הרע כדי לבטל את האדם מעבודת ה':

לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה...

וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה, ויבוטל בעצבותו מעבודת ה' יתברך.

וצריך האדם להבין הרמאות הזה. ויאמר להיצר...

גם אם הוא באמת קצת חטא,

יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על (מה) שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו.

אדרבא, אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול...

 

העצב הנגרם מהחטא חמור יותר מהחטא עצמו, בגלל שאדם עצוב מתקשה לעבוד את ה' ולהתקרב אליו.

השמחה היא פתח להתקדמות ולטיפוס, לצמיחה ולדבקות, והעצבות מדרדרת את האדם אחרי החטא (גם אם קטן הוא), מייאשת, מתסכלת, מחלישה ומפרקת.

 

דברים דומים שם הרמב"ן בפיו של משה רבנו (בעקבות המדרש), בדיבורו עם אהרן הכהן (שיום פטירתו יחול מחר, ר"ח אב).

המדרש קורא את הפסוק 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ...', המופיע בפרשת 'שמיני' אחרי מות בניו,  ומדמה אותו 'למלך בשר ודם שנשא אשה, והיתה מתביישת מלפניו, ונכנסה אחותה אצלה, אמר לה: על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך; הגיסי דעתיך ובואי ושמשי את המלך. כך אמר משה לאהרן: אהרן אחי, על מה נתבחרת להיות כוהן גדול אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך'.

 

הקריאה לאהרן 'הגס דעתך' מתבארת על ידי הרמב"ן כתנועה הפוכה לשפלות הרוח שאפיינה את אהרן.

וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה', ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל,

היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר 'וחטאתי נגדי תמיד' (תהילים נ"א, ה),

והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו,

ולכך אמר לו 'הגס דעתך', שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה אלוהים את מעשיו

 

אהרן הקדוש רואה את חטאו נוכח פניו, חווה אותו באופן קבוע, רוחו שפלה וייתכן ואף אשמה ובושה מלוות אותו. משה קורא לו קריאה שיש בה הפתעה (בעיקר כשהיא נאמרת מפיו של העניו באדם) – 'הגס דעתך', ביטוי שבדרך כלל נתפס בעינינו כביטוי שלילי.

אך זהו סוד מעין סודו של המגיד ממזריטש שהובא לעיל, ומעין הדרשה החסידית על 'ממעטין, אבל בשמחה'.

נמיכות הקומה כשהיא מובילה לעצבות, היא עצמה מכשול ומעצור. הגס דעתך אהרן, הרם ראשך, היה בשמחה ובטוב לבב – ומתוך כך תזכה להתקרב אל המזבח, ולהיות רצוי ושלם.

 

שבת שלום וחודש טוב, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי