שלום רב קוראנו היקרים

 

חג הפורים עומד בפתח

ועימו השמחה התחפושות והריקודים.

אך מה עניינו של חג זה ברובד העמוק?

על מה השמחה? על מה המשתה?

 

כל אחד מאיתנו הוא אחשוורוש, שמתלבט בכל פעם האם להקשיב להמן שבתוכו: לקולות הביקורת העצמית שרוצים לאבד ולשפוט, לקולות האומרים שהפנימיות שלנו מפוזרת ומפורדת, שאינה שווה.
או להקשיב למרדכי ואסתר שבתוכו: לראות את הטוב והערך הפנימי, לתת אמון ולפעול עם טבעת המלך, להרגיש ראויים לכתר, לרכב על סוס מכובד.
שנזכה לבחור יותר ויותר להאמין ולהקשיב לדברי מרדכי ואסתר, אל הטוב ואל האמון שלנו בעצמנו, לראות איזה מיוחדים ומאירים אנחנו, ולתת משלוח מנות של אהבה לעצמנו.

 

דוד אליצור

מתוך הפייסבוק

 

  

מומלץ להאזין לביצוע השיר – לחצו כאן

 

שנזכה לשמוח שמחה אמיתית

בה אנו משמחים את שאין לו

ולא רק את עצמי וכבודי.

 

על זאת ועוד קראו הפעם במעת לעט 

 

שבת שלום

וחג פורים שמח

 

גדי ליאון

העורך

 

 

גיבורות של החיים

 

יום האישה הבינלאומי,  שנקרא במקור "יום הפועלות הבינלאומי", צוין לראשונה ב 28 לפברואר 1909 בארצות הברית בעקבות הצהרה של המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, לזכר שביתת איגוד פועלות נשים שהתקיימה ב-1908.

מאז הוא מצוין ב-8  במרץ בכל שנה ובא לציין את מאבקן של הנשים באשר הן , לזכויות שוות בכל תחומי החיים.

 בעידן המודרני זכויות הנשים הן כ"מובן מאליו", אולם, רק 150 שנה מפרידים בין חוסר  זכויות, למצבנו היום, כאשר על הנייר ועל-פי חוק יש זכויות שוות לנשים ולגברים בהרבה מאד תחומים.

עם זאת ביום זה חשוב לזכור שלא כן המצב בכל העולם, וכי עדיין יש נשים שהן רכוש וקניין הגבר. יש מקומות שלנשים אין זכות הצבעה, אין זכות להשכלה, לרכוש ועוד.

החגיגות נעות בימינו בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין האדרת ההישגים הכלכליים,הפוליטיים והחברתיים ועד ימי כיף, הפעלות , חגיגות ופינוקים.

לאורך השנים בדקתי את יחסי ל"יום האישה", כמה נחוץ ולמי? איך חשוב ונכון לחגוג אותו אם בכלל? אין לי תשובה אחת ... 

וכך פניתי לשירי גורמן ובקשתי ממנה בתור אחת שעוסקת בהוראת ימימה ועובדת עם קבוצות נשים, שתכין לנו יום שהתפאורה שלו תהיה אביבית בחיק הטבע והתוכן יעסוק בעשייה של נשים מיוחדות.

שירי רגשה אותנו בספורים על נשים נפלאות, פרחי אביב קישטו את דרכנו ואחוות נשים וקרוב לבבות חיבקו אותנו בכל רגע ביום.

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

 

חזרתי הביתה בהתרוממות רוח.

ממה?

מהכל !

בעלותנו בבוקר זכינו במזכרת קטנה ונחמדה שגם היטיבה עם  העושים המיוחדים. ובהמשך_ כל תחנה היתה מיוחדת במינה.   היינו רק בנות ויש לנו את אותן ההבנות! נהנינו מהביחד הנשי שאגדה אותו במיומנות רבה שירי המדריכה.

ההתרגשות הגיעה לשיאה בשירה משותפת עם הגלים בחוף קיסריה. זה כלל שעור קצר על אסתר מהמגילה בבית המקסים של משפחת מתיתיהו.

היה לנו יום קסום בזכות נשים  מיוחדות שאת סיפור חייהן שמענו בין הכלניות והרקפות הפורחות . 

גם השמש חייכה אלינו מבעד לעננים והסלטים והמעדנים בהפסקה תרמו את שלהם.

 

תודה רבה למי שתרמה. השתתפה והפעילה.

 

חוה צרפתי

שדה-אליהו

 

הבוקר התעוררתי עם תחושה של טוב בלב, ורגע הייתי צריכה לברר למה... ואז נזכרתי איך שירי העיפה אותנו אתמול לשמיים בכל דקה של היום.

 

דליה יפה

ניר דוד

 

בבוקרו של יום חמישי, השמש קבלה את פנינו בחיוך, נשים מכל עבר הגיעו לרחבת מרכז עידן . חיבוקים נישוקים והופ לאוטובוס עולים.
יצאנו לטיול בעקבות גִבּוֹרוֹת של החיים בהדרכתה  של שירי גורמן .

התחנה הראשונה היתה בזכרון יעקב  בנקודת חן "גן אהוד".
הגן מנציח את חייל המילואים אהוד אפרתי ז"ל, דור חמישי בזכרון יעקב, שנפל בהיתקלות בעזה בשנת 2007.
בני משפחתו הקימו לזכרון את הגן המטופח, הצופה אל בקעת הנדיב. בינות הרקפות ושלל פרחי החורף סעדנו ליבנו בארוחת בוקר, ושירי מקריאה לנו שירי גבורות וספורים על גבורות. שבעות ומרוצות המשכנו לחורשת "אלוני יצחק". בכניסה לחורשה פגשנו כיתת ילדי גן מגבעת עדה, המבלים יום בחיק הטבע הקרוב כל-כך לביתם. טיילנו בשביל קסום בין אלונים עבותים שפע אדיר של פרחי בר ושמענו מפי שירי קטעי שירה וסיפורת של נשים על עצמת הטבע.  

משם נסענו דרך שדירת עצים עתיקה ומפוארת בין בנימינה כרכור ופרדס-חנה, היישר לבית הוריה של שירי מותיקי הישוב. למפגש הצטרפו שתי נשים מעניינות, האחת ספרה על אסתר המלכה מתוך המגילה, והאירה לנו נקודות חדשות ומענינות על המלכה הדסה הלוא היא אסתר. השניה ליוותה את המפגש בנגינה, שירה ולסיום שירה בציבור, היה מרומם נפש והבנות פצחו ברקודי עם.

לאחר ארוחת צהריים קלה ומתוקתקת נסענו לחוף הקשתות בקיסריה, ירדנו לחוף, הבריזה ליטפה אותנו המיית הגלים השרתה עלינו אוירה של רוגע ובאופן ספונטני הסתדרנו במעגל ושרנו את שירה של חנה סנש "אלי, אלי" ועוד שירים המשרים אוירה מיוחדת לים.
שירי ספרה על גבורתה של חנה סנש ולסיום ספרה על עדי לוסטיג שיצאה למאבק יחיד למען חוף פלמחים והצליחה.
לאורך היום היתה אוירה מאוד נעימה, חברויות העמיקו וחדשות נוצרו.
תודה ענקית  לורד רוס על הרעיון היוזמה והביצוע.
תודה גדולה מאוד לשירי שפתחה פנינו צוהר  לעולם של גיבורות.
היה מרתק.

זהבה שגב

חמדיה

 

לצפייה באלבום התמונות שצילמה ערכה ושלחה סוזאנה קוג'מן סינגליה לחצו כאן

 

פורום רכזי רווחה ובריאות בישובים

המחלקה לשירותים חברתיים הקימה "פורום מנהלי רווחה ובריאות" בו אנחנו שותפים, כי מטבע הדברים, הרבה מהנושאים בהם עוסקות  ועדות אלו קשור לאוכלוסייה המבוגרת.

מנהל ועדת הרווחה פוגש את האנשים ברגעים קשים ורגישים, לעיתים היכולת שלו לעזור היא בעיקר בלהיות שם, להאזין, לשים יד על הכתף ולעיתים לכוון לגורמי טיפול שונים או לעזור בפניה למשרדי הממשלה. תפקיד מורכב הדורש זמינות סביב השעון, סבלנות והרבה אמפתיה.

בשבועות האחרונים עבד צוות היגוי שחיפש והתווה את הדרך בה יפעל הפורום.

הפורום יהווה מקור תמיכה  לבעלי התפקידים המתמודדים השכם וערב עם סוגיות מגוונות וזקוקים לתשובות ועזרה.

במסגרת הפורום תתקיים למידת עמיתים, יעלו סוגיות איתן מתמודדים ויחשבו יחדיו על פתרונות בתוך הישוב ומחוצה לו.

במפגשים יהיו גם הרצאות להעשרה, התעדכנות ומסירת מידע בנושאים חשובים.

לפני כשבוע התקיימה הפגישה הראשונה של פורום מנהלי רווחה ובריאות בספריה בנוה איתן. הייתה התייצבות מרשימה של נציגי הישובים ותחושה של התחדשות ריחפה באוויר.

בפתיחה נורית אורבך עשתה למשתתפים הפעלה ובדרך משחוק הובעו הציפיות, נפתחה המחשבה ועלו החיוכים.

בהמשך נידונו מספר נושאים הקשורים לדרך העבודה ועסקו בתכניות קדימה.

 עשינו עוד צעד לשיפור מערך הטיפול בוותיקי העמק היקרים ובכלל האוכלוסייה. 

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

 

 

כנס שיתוף תושבים

במועצה האזורית עמק המעיינות קיבלו החלטה להוביל תהליך הכנת תכנית אב אסטרטגית לוותיקי המועצה והדור הבא . המטרה לגבש תכנית רב שנתית אשר תיתן מענים רלוונטיים לצורכי וותיקי עמק המעיינות היום ובשנים הבאות, ליצור מערך שירותים איכותי ומיטבי המאפשר לכל וותיק מימוש עצמי מתוך כבוד ותחושת ביטחון אישי, ומתוך חשיבות פיתוח קהילה רב דורית מתפתחת וצומחת לאורך זמן.

מתוך רצון לשתף כמה שיותר אנשים בבניית התכנית , התקיימו קבוצות מיקוד בישובים ובגיל עוז, נערכו מפגשים עם צוותים מובילים  וביום שלישי התקיים כנס תושבים לשיתוף ציבור. המטרה לשמוע על הצרכים מהשטח, מהאנשים. אנשים רבים התקבצו ובאו מהישובים בעמק ויחדיו עסקו בתנאים להזדקנות מיטבית בעמק המעיינות.

 

כך סיכמה את הכנס יעל בן אבי משלוחות:

השתתפתי השבוע בכנס שנועד לעזור למועצה לתכנן את צעדיה בגיבוש תכנית שתעזור לאנשי הגיל השלישי והרביעי לחצות בשלום את השנים האלו.

 

אחרי ההתכנסות והטעימות מהכיבוד המפנק שמענו את ד"ר קרן מזוז אנתרופולוגית רפואית , היא דיברה על עליה ניכרת של מספר האנשים בגיל פרישה יחסית לשאר קבוצות האוכלוסין, באופן שמצריך הערכות מיוחדת של המדינה ושל הקהילות הבודדות.

היא דיברה על חשיבות תחבורה הציבורית נגישה ונוחה המאפשרת השתתפות בפעילות,  על פיתוח טכנולוגי שיכול להחליף צוות רפואי או צוות טיפולי, לדוגמא: שעון משוכלל שהוא לא רק שעון מצוקה, אלא גם יכול למדוד לחץ דם וא.ק.ג. ויכול להתריע מפני נפילות.

היא סיפרה על קהילות שמשלבות את האדם המבוגר בפעילויות חברתיות ותרבותיות על-ידי כך שהן דואגות להנגשה נכונה לאדם הוותיק.

 

אחר-כך התכנסנו לקבוצות דיון, שכל אחת מהן עסקה בהיבטים שונים של הזקנה. בהרבה קבוצות הודגשה החשיבות של ניידות בין הישובים ובין עצמם ובין מרכזי התרבות והפעילות בעמק. ניידות שמאפשרת גם לאדם בודד ומבוגר השתתפות באירועים. כן דובר על חשיבות של מוקד טלפוני שיפעל בשעות הערב והלילה, כדי לתמוך באדם או משפחה שנקלעת למצוקה.

נאמר שביטוח לאומי באזורנו לא נותן שירות שהוא מחויב בו של ביקור מתנדב אצל קשיש הזקוק לכך בשל העדר מערכת הסעות תומכת.

לאחר מכן נערך סיכום של התוצרים ונפרדנו אחרי שראינו את עצמינו פועלים.  

חשוב להשתתף בכנס כזה הרי זה לטובת כולנו!

 

לצפייה בסרטון המביא מעט מהחוויה לחצו כאן

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

הנש"ר ב"יחד"

 

פתחנו את מפגשנו בחזרה על השיר "למדבר" אשר קצבו והשיתוף של החברים והילדים בו מעיר ומעורר.

 

חגית לימדה שני מקצבים באמצעות חזרה על הקשות על פי הקצב כהכנה ללמידת השיר "יחד" של שמרית אור וקובי אושרת.

 

לצפייה באופן הלמידה עם ילדי כיתת המורה תמה לחצו כאן

ראשית למדנו להקיש את המקצבים באופן מדויק וביחד ואחר כך הוטלה על כולם המשימה לזהות היכן בשיר מסתתרים שני המקצבים השונים.

המשימה הוכתרה בהצלחה, אך דרשה קשב רב וניסיונות שונים של המשתתפים.

לצפייה בנסיון ליישום המקצב לחצו כאן

ולצפייה בעוד נסיון לחצו כאן

לאחר מציאת מיקום המקצבים שרנו יחדיו את השיר "יחד" תוך הקשת המקצבים.

לצפייה בביצוע השיר עם ההקשות יחד עם ילדי כיתת המורה שיראל לחצו כאן

שוחחנו על תוכן השיר ומה הוא מביא לידי ביטוי. סיפרנו כי זה אחד השירים שנשיר וננגן במופע סיום השנה יחד עם ההורים ובני המשפחות.

 

חזרנו על השיר "בדרך לאילת" ו"שיר עבודה" ומשם פנינו לפינת הבקשות.

 

בשבוע הבא נתכונן לפורים.....

 

חג שמח

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

משלוחי מנות מיוחדים ומשמחים

 

זכינו השבוע לעוד שיתוף פעולה משמח ומרגש מביקורם המשמח של תלמידים מבית ספר גלעד ועובדי ביובי משדה אליהו שהביאו עימם משלוחי מנות אישיים לחברי בית גיל עוז.

 

זהו חיבור מיוחד במינו המתרחש מידי שנה בשנים האחרונות ובו תלמידים מבית ספר גלעד מגיעים לעבוד במחלקות בביובי ויחד הם מכינים את משלוחי המנות ומביאים אותם בשירה וריקודים אל חברי הבית.

 מעגלי השמחה והריקודים היו מרגשים והשמחה רבתה.

 

זו הזדמנות לשוב ולהודות על משלוחי המנות ועל השמחה שהבאתם איתכם תלמידי בית ספר גלעד ועובדי ביובי.

אנשים טובים באמצע הדרך הנפגשים ושמחים יחדיו.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

החבורה התכנסה לשמוח בפורים

 

פתחנו את המפגש בפיוט "כל עת אליך" שיר לכל עת במסורת ספרד-ירושלים, מז'אנר הפזמונים, כלומר שיר שנכתב על פי לחן של שיר ערבי קיים. במקרה זה נקרא השיר הערבי במקור - "שמס אל שמוסי" והוא מוכר גם במלים אחרות, של שיר מימי ראשית המדינה.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

ולעוד ביצוע לחצו כאן

מכאן המשכנו לפיוט "שימני ראש" שהינו אחד הפיוטים המרכזיים לפורים במסורת יהודי בבל. הפיוט, שמחברו אינו ידוע לבד משמו הפרטי, נע בין העבר והעתיד מתוך מצוקת ההווה. הפיוט פותח בבקשה לעתיד: שימני ראש על כל אויבי, חוזר אל העבר - ימי מרדכי ואסתר ונס הצלתו של העם - וחורז עתיד ועבר בחתימת הפיוט, שם מבקש המשורר מהאל: חַזֵּק לֵב עַבְדָּךְ כְּקֶדֶם וְאַמְּצֵנִי, תוך שהוא מזכיר את אבות האומה. האזכור של שלושת האבות בסוף הפיוט נועדה להזכיר ולעורר "זכות אבות", שכן גם אם עם ישראל אינו זכאי לגאולה מצד עצמו, לפחות תעמוד לו זכות אבות האומה והבטחת האל אליהם לגאולת זרעם.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

החבורה מאחלת לכולנו חג פורים שמח

 

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

יוון סיפור אהבה - סרט דרמה

 

הבמאי כותב התסריט והשחקן הראשי הינו כריסטופרפפקליאטיס.

הסרט נעשה בשנת 2012 שנים שיוון חוותה משבר כלכלי קשה שהשפיע על המצב החברתי . גרם לאבטלה איבוד הפרנסה במיוחד לאנשים בעלי המקצועות החופשיים ולהתמוטטות חיי הנישואין.

הסרט מספר את סיפורם של שלוש אהבות. ( אני ראיתי יותר...)

 

 

 

 

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

ממליצה בחום!

 

תמי חיים

נווה-אור

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד – "הביצה שהתחפשה" הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר איתו מילדותו בימי השואה

ד"ר שמעונה פוגל | 15.08.18 | 

"הביצה שהתחפשה", סיפור וצייר דן פגיס, עם עובד 1973

"הביצה שהתחפשה" היא יצירה קאנונית מהמוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בקריאה לילדים נתפס הסיפור כפשוט ומהנה, עם זאת קיים בו רובד נסתר ועמוק, שנקשר לביוגרפיה של המחבר ולתהליכים חברתיים פוליטיים בחברה הישראלית.

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה 

הסיפור נפתח ב"היה היה", בדומה לפתיחה במעשיות הגרמניות: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה, והיא מתגלגלת לבד בעולם. ברוב המסע משפחתה כאילו אינה קיימת, ויש הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים. פעמיים היא מחפשת חברים, אך הם מתעלמים ממנה ולכן היא מחליטה להתחפש למשהו אחר. היא מתנסה בשמונה תחפושות, בחלקן אבסורדיות, וכל מי שהיא פוגשת לועג לה ומשפיל אותה. לאחר שמונה ניסיונות כושלים מוצאת אותה אימא-תרנגולת, דוגרת עליה והמטמורפוזה מתרחשת: היא נעשית מביצה לאפרוח.

דן פגיס, שסיפר את הסיפור וצייר אותו, הקדיש את הספר באהבה לילדיו מרב ויונתן. האם ביצירה זו הוא מספר להם ולנו את סיפור חייו?

וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת 

כמו הביצה גם פגיס התגלגל לבדו בעולם. כשהיה בן ארבע עלה אביו לארץ בגפו ונטש את המשפחה, אימו מתה במפתיע והוא נשאר לגדול אצל משפחת אימו ברומניה. בגיל אחת עשרה הוא נעקר יחד עם יהודי עירו, מגורש ונשלח בטרנספורט אל מחנות הכפייה והריכוז שם הוא שוהה עד גיל ארבע עשרה. הוא שורד את השואה ובגיל שש עשרה הוא עולה לארץ במסגרת עליית-הנוער, אך אינו מתאחד עם אביו (שהקים משפחה חדשה ושאיתו היה לו קשר סבוך), אלא עובר להתחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. לאחר עלייתו לארץ הוא משנה את שמו מסוורין לדן, וכל חייו הוא שומר זאת בסוד, ואינו מוכן לגלותו אף לאשתו עדה.

דן פגיס עם אביו, שנות ה-30. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016

איזו צורה מוזרה יש לי, ממש צרה צרורה!

הסיפור הזה הוא סיפור חייו ומסע השפלותיו; בתחילה הוא התגלגל לבד בעולם. האם בתקופה זו הוא מנסה למצוא חן ולא מצליח? או להתקבל על-ידי אחרים? מוכן לאבד את זהותו, אך אף אחד אינו מקבל אותו? אולי הוא אינו רוצה להיות יהודי ורואה ביהדותו צרה צרורה? או אולי סודותיו אודות הישרדותו היו קשים מנשוא?

ואכן, במקביל למסע הייסורים של הביצה עובר גם הילד והנער דן (סוורין) מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד, וכל חייו הוא נוצר את סודותיו ומסרב לדבר על קורותיו בשואה.

בפתח שירו "המזכרת" הוא כותב: "העיר שנולדתי בה, רדאוץ במחוז בוקובינה, פלטה אותי כשהייתי בן עשר. בו ביום שכחה אותי, כמו את המת, וגם אני שכחתי אותה. כך היה נוח לשנינו." השכחה לא הייתה דבר נוח אלא דבר הכרחי מפני שהזיכרון היה כואב מדי, הקהילה שממנה בא, קהילת יהודי רדאוץ, נמחתה מעל פני האדמה.

 פתאום היה לה רעיון נפלא: היא תתחפש למשהו אחר!

היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. את מירב האנרגיה משקיעה הביצה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות שבהן נתקלת הביצה אינן מוכנות לקבל אותה, ומוצגות כמנוכרות וחסרות אמפתיה. הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות שאליהן היא רוצה לחבור או שאליהן היא מבקשת להתחפש.

ההתייחסות לביצה באופן זה משותפת הן לדמויות, שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה, והן לביצה עצמה. חוסר הקבלה מוצג כטוטאלי, כזה שאין בו שום פן חיובי: אין לה מיומנות שיש לאחרים: לעמוד, לקפוץ, ללכת. יש לה צורה מוזרה ממש צרה צרורה, היא חסרת תועלת והיא מתגלגלת ומתהפכת – במשמעות הסמלית מדובר באדם הפכפך ומתגלגל גם ממקום למקום וגם מדמות לדמות. הכישלון מביא אותה לדיכאון.

 

"הביצה שהתחפשה" מתחפשת לפטרייה ומבקשת להיות כאחת הפטריות. ציור של דן פגיס מתוך הספר "הביצה שהתחפשה", עם עובד, 1973

סוף-סוף אתה אתה

רק המפגש עם אימא-תרנגולת מחזיר את הביצה לשורשים וגואל אותה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה אותה למצב של תנועה וקבלה מוחלטת. הביצה הופכת לאפרוח, שכולל שינוי מגדרי מנקבה לזכר.

מיהי האימא המיוחלת, שלא הייתה למשורר, שמביאה עימה את השינוי ואת הגאולה?

האם זו לאה גולדברג, מורתו שהכירה בו, ובאמצעותה הוא עובר מטמורפוזה; משהו בוקע בו, נפתח, ומכניס בו חיים חדשים? או אולי זו האישה שאיתו ומשפחתו החדשה? או אולי זו השירה – הן שירתו והן שירת ימי הביניים שכה אהב ולימד וחקר – שמחזירה אותו לשורשים?

פגיס נעשה למשורר ומתרגם עברי, מרצה בכיר וחבר סגל האוניברסיטה, חוקר שירת ימי הביניים ובשנת 1973 זוכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

  

דן פגיס בימיו כסטודנט בסמינר הקיבוצים. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016

תני לי להתגלגל בעולם

במקביל לביצה מתחיל בחברה הישראלית, החל מאמצע שנות השישים, תהליך של אובדן זהות. הישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות. אך גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם. חזרה שלנו לשורשים תביא עימה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן בתחום האישי והן בתחום החברה בישראל והתהליכים המתרחשים בה.

רבדים שונים בחברה מזדהים עם היצירה, מפרשים אותה והיא רלוונטית ומרגשת עד היום:

בקורס להנחלת הלשון לנשים מבוגרות בחרו המשתתפות ביצירה זו כחומר שהותיר בהן את החוויה העזה ביותר. לטענתן היצירה שימשה משל לגורלן בארץ. במעברה ביקשו להפכן לישראליות, בחייהן בשכונה ניסו לחנך אותן לתרבות שאינה שלהן. הן מוצאות עצמן, לטענתן, רק במוצאן העדתי המקורי. הן גם אמרו שרק כאשר הביצה מקבלת את עצמה כפי שהיא, היא מסוגלת להיות פורייה.

 

ובהמשך על השסק

החורף לקראת הסוף והאביב בפתח. הפריחה בעיצומה ועצי השסק כבר מניבים פירות. מומלץ כעת להוסיף חומר אורגני למצע ולהצניע.

גשמי הברכה ככל שימשיכו – יוסיפו לאיכות הפירות, ואיתם גם הציפורים והעטלפים שנהנים מהפירות הגבוהים שאנו מותירים להם.

את הפירות הנמוכים כדאי בעוד שבועיים לעטוף בשקיות נייר, כיוון שהשנה מעוברת. הפירות יקדימו להבשיל ביחס ללוח השנה ובפסח יוותרו מעט מהם על העצים. 

דברים שאין להם שיעור

 

לא מדובר בשיעור החופשי בבית הספר...בראש מסכת פאה נמנים דברים אלו:

"הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,  וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה".

 

בעולם שאנו חיים בו הכל נמדד. הפרנסה בשקלים, האוכל בדיאטה, הבית לשם הארנונה ולשם שיוך נכסים, כמה דונם אדמה לבנייה או להשקעה, השנים הטובות והשנים הרעות, הכל תלוי אך נמדד לפי השתנות הזמן, המזל ומצב הרוח.

גם במסורת היהודית אנו חיים על פי מידות. שבעה ימים בשבוע, חודשי השנה, כמות החמץ בפסח, כמות העיסה להפרשת החלה, מספר נרות החנוכה, מספר השנים לשמיטה וליובל, ועוד ועוד ועוד.

אך במסכת פאה העוסקת גם במתנות עניים, הפתיחה קובעת כי יש בעולם דברים שאין לקבוע להם מידה. ואינני רוצה לפרשם אחד לאחד, אלא לעמוד על אחד בלבד "גמילות חסדים". כמה גדולה השקפת עולם זו הקובעת כי זהו מרכיב שאינו ניתן למדידה.

אנשים רבים ושונים, ואין לך אדם השווה לחברו. אין שוויון!!

ככל שניסו המסגרות הסוציאליסטיות השונות לקבוע וליצור שוויון בין בני האדם נוכחנו לדעת כי זו משימה בלתי אפשרית.

יש אדם האוהב כסף. לעולם לא ישבע כסף. כשם שאמר זאת קהלת החכם בספרו ויש גם בינינו אנשים מאושרים השמחים בחלקם. ראיתי נכים, חסרי אונים וחסרי אמצעים והם מספרים לי איזה יום נפלא היום...השמש זורחת והציפורים מצייצות. וכשם שזה וזה קובע לעצמו מהו עושר ומהו חֶסֶר כך גם במידת החסד.

החסד הוא הנתינה ללא תמורה. אך כשם שבני האדם רבים ושונים כך גם מידת החסד שונה כמספרם אשר לא יימנה מרוב. גם הנותן וגם המקבל הריהו משתנה ואין לו שיעור.

בהמשך הדברים מסביר הדיון ההלכתי כי אדם הרגיל לתנאי עושר אך במפגש ביניכם הוא חסר מרכיב כמו כפית כסף ולא כפית הזהב שהוא רגיל לה, אתה מספק לו "מחסורו" וזו מידת חסד.

והעני הרגיל לפת וירק ואתה מספק לו פת וירק הרי זו מידת חסד אם הוא חסר אותה.

מכאן נדע- הנתינה אינה ניתנת למדידה. המודד הוא אתה ואתה בלבד העומד מול הזולת וביכולתך לסייע לו במעט או בהרבה- הרי זו גמילות חסדים.

הראייה המופלאה כי הכל הכל יחסי בהתאם לנותן בהתאם למקבל, ההבנה כי כל פרט הוא עולם שלם ומלא בפני עצמו ואל לנו להשוות את הבריות. במבט אל הזולת עלינו לדעת כי הוא ורק הוא קנה המידה לצורך ולקבלת החסד.

אולי בזה מובן הביטוי "גומל חסדים טובים לעמו ישראל" בכל מידה ומידה שהוא מעניק לנו. אבל אנחנו בני-אדם לא ניתן בידינו למדוד אלא לתת בלבד. כמה? ככל האפשר. ורק ככל האפשר. אנו אדונים יחידים להחלטותינו . קשה הדבר, אך זו זכות גדולה:

החופש לתת.

  

אבישג

 

 

לילה בכנען

מילים: יעקב ליכטמן לחן: ניסן כהן-מלמד מבוסס על לחן ספרדי
|עיבוד מוזיקלי - רפי קדישזון)

לילה בכנען הַלַּיְלָה הֵלִיט בָּאַדֶּרֶת  עַל פְּנֵי שָׂדוֹת וּמֶרְחָב

וְרִקְמַת דּוּמִיָּה מִשְׁתַּזֶּרֶת  מַכְסִיפָה בְּרִבּוֹא כּוֹכָבָיו

יָרֵחַ שָׁם שָׁט בַּתְּכֵלֶת   עֵינָיו אֵלֶיךָ יִשָּׂא הַבֵּט נָא,

הַבֵּט בַּחֶלֶד    הוֹי בַּתִּפְאֶרֶת זוֹ הַכְּמוּסָה

 

הוֹי לַיְלָה לֵילִי, לֵיל נֹגַהּ פֶּלֶא

הוֹי לַיְלָה, לֵילִי, מִלֵּילוֹת הָאֶלֶף.

 

לוֹחֵשׁ מְנַחֵשׁ זֶה הַלַּיְלָה וּבְלֶטֶף חֵן, חֵן מְלַבֵּב

כִּי בְּאֶלֶף רִבּוֹא עֵינַיִם חֲלוֹם סוֹדוֹתָיו מְלַבְלֵב

הַלַּיְלָה הֵלִיט בָּאַדֶּרֶת וְשִׁיר גַּמֶּלֶת חָלִיל

עֲלִי נָא, עֲלִי הַדֶּרֶךְ, כִּי נַעְפִּילָה עֲדֵי הַגָּלִיל

 

מתוך התקליט "נווה מדבר - שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים", להוצאת בית התפוצות

לצפייה בביצועה של לאה אברהם לחצו כאן

השיר נדפס כבר בחוברת "רינתי" חלק ב מאת ניסן כהן מלמד, תש"ז, 1946.

לחן הפזמון לקוח מלחן "שוועת עניים" כמופיע באנתולוגיה לחזנות ספרדית בעריכת יצחק לוי).  יצחק לוי מציין כי "בנעימה זו שרים גם את השיר Mama yo no quero".  השיר הזה מופיע בספר הרומנסות של יצחק לוי כרך 2 שיר מס' 54 בוריאנט ניכר, אך מעניין שיצחק לוי מזהה את הלחנים כזהים. הבית ככל הידוע מאת כהן מלמד עצמו.  לחן הפזמון נמצא בשינויים קלים גם בשיר הכורדי Bochi minit nawê )  תזמון 1:33). לא ברור אם השיר הכורדי קדם לשיר הספרדי-יהודי שמציין יצחק לוי.

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

לאה אברהם

 לאה אברהם נולדה ב-1945 היא רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית, העוסקת גם בשירה ובתיפוף. אברהם רקדה ב"להקת ענבל" וב"להקת בת שבע", וייסדה להקה בת חסותה של "ענבל" בשם "טעם אישיץ".

היא נולדה בדרום תימן, ועלתה לישראל עם הוריה ומשפחתה כשהייתה בת שש, ב-1949. מאז היא מתגוררת במושב קדימה. בגיל 14 צפתה לראשונה במופע של להקת ענבל והחליטה לנסות להצטרף אליה.

בזמן שירותה הצבאי למדה מחול אצל האחיות שושנה ויהודית אורנשטיין, בתקופה בה סגנון הריקוד שלהם התבסס על מחול ההבעה. בתום שירותה הצבאי התקבלה אברהם ללהקת ענבל והייתה רקדנית סולנית בלהקה. היא גם יצאה עם הלהקה למספר סיבובי הופעות מוצלחים בחו"ל. אחרי 13 שנים בלהקה, בשנת 1973, עברה ללהקת בת שבע, וגם שם פעלה כרקדנית ויוצרת. בין השאר בלהקתו הנודעת של אלוין איילי. ב-1980 חזרה ללהקת ענבל, בתור סגנית מנהלת וכוריאוגרפית של הלהקה. בין הריקודים בהן רקדה כסולנית: "שבת שלום", "מגילת רות", "ורד בר", "מזמור לדוד" ו"שירת דבורה". ב-1982 קיבלה מלגה מממשלת ארצות הברית ללמד באוניברסיטאות בחו"ל; שם המשיכה, במקביל ללימודים, להופיע כעצמאית.

בשנת 1983 חזרה לישראל, וביחד עם שלום חרמון, שהיה אחראי על המחול במשרד החינוך, פתחה את המגמה הראשונה למחול בבית ספר בארץ, בתיכון "אלון" שברמת השרון. באותה תקופה עסקה גם בתאטרון וחיברה כוראוגרפיות להצגות שונות בתאטרון הקאמרי,תיאטרון באר שבע והבימה.

ב-1985, בעודה מנהלת את המגמה למחול בתיכון "אלון", הקימה להקה בת חסותה של להקת ענבל, בשם "טעם אישי". כעבור שנה הסירה ענבל את חסותה מהלהקה, והלהקה המשיכה לפעול עצמאית. הלהקה העלתה את המופע "את היא אני", שבו כל אחת מרקדניות הלהקה הביאה למופע את הרקע האישי והעומק שלה. בשנת 1995 הוציאה אברהם אלבום מוזיקה בשם "נווה מדבר", המשלב שירה תימנית מקורית ושירי יוצרים ישראלים כמו שרה לוי תנאי, עובדיה טוביה, ינון נאמן וידידיה אדמון.

כבר מתחילת דרכה של אברהם בתחום המחול, עסקה בשילוב מוטיבים של הריקוד התימני יחד עם מחול מודרני; היא ביטאה שילוב זה בלהקות ענבל ובת שבע וגם כשהופיעה כרקדנית עצמאית. ביצירתה "שתי וערב" שילבה ריקודים תימניים עם להקת ג'אז; במופע תופפה על דרבוקה ורקדה יחד עם אחותה חפציבה, כשלהקת הג'אז ניגנה ברקע. יצירות הריקוד והשירה של אברהם נוגעות בנושאים להם קיבלה השראה מתרבות העדה התימנית, כגון נושאים תנ"כיים, נושאים ארצישראליים, וחיי היום יום.

ב-2012 פרשה אברהם לגמלאות מניהול מגמת המחול בתיכון "אלון". לאורך השנים לימדה מוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך, והיא ממשיכה בכך גם כיום. בנוסף ממשיכה אברהם לעסוק במוזיקה, בשירה ובמחול. אברהם גרושה (בעלה היה הרקדן יהודה נחום) ולה בן אחד- אנוש. בנה ממשיך את דרכה וגם הוא עוסק כיום בריקוד ובזמר.

 

פרשת ויקרא – פרשת זכור

השבת, שבת זכור.

לכאורה, עניינו של ה'זכור' פשוט הוא, המצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. אך גדולי המוסר והחסידות קראו את 'שבת זכור' בדרכים שונות ונפלאות, המזמנות לנו רשת של חידושים וכיוונים יצירתיים.

אחד מגדולי תנועת המוסר, הסבא מעטרת צבי (יום פטירתו יחול השבוע, בעוד 21 שנים), דרש:

שבת זכור היא למעשה שבת זך-אור

שבת המחברת את חנוכה ואת אור המנורה והשמן הזך לחוויית הפורים

 

ונאים הדברים לאומרם. פורים וחנוכה קשורים הם, שניהם חגים שתוקנו על ידי חכמים בעידן של 'אחרי החורבן' ושל 'תום הנבואה'. חגים שיש בהם מן הנס (ובאמת בשניהם אומרים 'על הניסים'), אך גם מן העשיה האנושית ו'התערותא דלתתא'.

ואולי ניתן לדרוש עוד ולראות בשבת 'זך אור' הקודמת לפורים מעין חיבור השמן והיין, ככתוב 'ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן'. ויהי רצון שנזכה למעבר חלק שכזה כמו ילד העובר מפעוטון זית לגן צעיר גפן.

 

האדמו"ר ממועדון ההרצאות ראה את שבת זכור באופן שונה. לדבריו, יש לקרוא 'שבת זה-חור'. דרשתו החסידית מפליגה אל סוגיית הגמרא במסכת גיטין בדף מ"ה, שם נאמר: לָאו עַכְבְּרָא גָּנַב [לא העכבר גונב] אֶלָּא חוֹרָא גָּנַב [החור גונב]. קריאתו של האדמו"ר חדשנית ומעוררת מחשבה עמוקה.

המבט החסידי רואה את האדם, גם אם מעד וכשל, כזה שאינו אשם. לא העכבר גנב, אלא החור גנב. המציאות הפגומה של העולם, שלעולם יהיו בה סדקים וחורים, היא שמביאה את כשלונו של האדם, ועל כן אין להאשימו.

לכן קודמת תמיד שבת זה-חור לפורים. בשבת זו ה'חור' שבעולם מתגלה, האדם מסיר מעליו את האחריות והאשמה הרובצות תדיר על כתפיו, מצהיר 'זה החור שגנב', וממילא נפתחת הדרך בפניו לשמחת הפורים, עד דלא ידע.

 

לתוספת דרשה בכיוון זה, נביא מדבריו של אחד מהמקובלים, שדרש את שמה של השבת כראשי תיבות – 'זמן כפרה וריצוי'. דברים אלו כורכים את שבת זכו"ר לדרשת תיקוני הזוהר על שמו של יום הכיפורים – שהוא כפורים. שבת זכו"ר ופורים משלימים מהלך של כפרה, ומזמינים את כולנו לפייס את הזולת, להאיר לו פנים, לשלוח לו מנות, ולחשוף את הסוד הפנימי של האדם, שהוא תמיד תמיד טוב.

 

שבת שלום וחג פורים שמח, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת צבי