שלום רב קוראנו היקרים

חלפו שבועיים ויום מאז כתבתי אליכם

שבועיים בהם חוויתי תובנות והרגשות עמוקים.

רגשות חמלה, אומץ, התמודדות והרבה חסד.

אדם פוגש אדם וכל התוצאות של מפגשים שכאלו.

ובהמשך לכך מביא אני את סיפור המשלחת

אשר יצאה לברזיל לסייע באסון שאירע.

הסיפור נכתב בידי מפקד המשלחת

אל"מ גולן ואך (גיסי היקר- גילוי נאות)

ברזיל

בוצי.

זורם.

מבעבע.

נוזלי.

שחור.

צהוב.

חום.

חם.

מצחין

מרוח. 

מעוות.

ללא צורה מוגדרת.

מכל העולם הזה על מיליארדי תושביו

נמצאים בתוך הגיהינום הזה

רק הברזילאים

ואנחנו-

לירון.

ואורי.

ושי.

ויוחאי.

ואריאל.

ורפאל

ומיכאל

וכל מיני שמות

שבארץ נשמעים כל כך בנאליים

אבל כאן

הם מתגלגלים במתיקות אין סופית

על השפתיים

קולונל.

פונה אליי מפקד כוח החילוץ הברזילאי. מוחה זיעה עם כובע כתום. מרוח בבוץ. יש לי שאלה קשה בשבילך.

אני רואה את הייסורים בפניו.

הוא מביט על נהר הבוץ המבעבע על גדותיו הנוזליות למחצה ושואל:

מהי נקודת הזמן שבה נפסיק לחפש?

רק 60 שעות קודם להתמוטטות הסכרים שקברו 500 פועלים במזרח ברזיל, עוד היינו בארץ. בשעת ארוחת הצהריים של הפועלים במכרה פרצו וזרמו 12 מיליוני קוב של מי הסכרים במורד הערוץ. גאו וסחפו ושטפו וחתכו וכיסו את הפועלים. זרם המים האדיר עקר בניינים מיסודותיהם. מעך אוטובוסים ומשאיות ודהר כמעט 100 קילומטר דרומה משאיר אחריו חורבן והרס. תצלומי הלווין שקיבלנו בדרך לשדה התעופה לא הצליחו ללכוד את קווי המתאר המעוותים של השטח שבטבורו עמדנו.

ב 22:00 רטט הטלפון ל 132 חברי המשלחת: סדיר ומילואים. אנשי מנהלה ולוחמים. מהנדסים. מחלצים. כלבנים. אנשי זק"א. היחידה למשימות תת מימיות. מאבטחי היחידה לאבטחת אישים. לוחמי האש ומחלצים מהיחצ"א ומהחטיבה הסדירה.

 12 שעות לאחר מכן כבר היינו באוויר. במטוס אל-על בואינג 777 למחוז מינאס ג׳ראייס. ארץ המכרות. עם 16 טון ציוד. טכנולוגיות. ציוד חילוץ. ציוד צלילה ועבודה במים. אמצעי תקשורת מתקדמים ותרופות. 

פיקוד העורף פעל בעשרים אסונות טבע בעולם. טייפונים. רעידות אדמה. אבל לא  בשיטפון. למרות זאת, הייתי בטוח שהיכולות שהבאנו איתנו, יחד עם הניסיון שנצבר עד עכשיו, יתרמו את תרומתם הייחודית לניהול האסון.

קבלת הפנים החמה בשדה התעופה לימדה על המשך השבוע. הברזילאים מפגינים הערצה כלפי ישראל. ובייחוד על היכולות הטכנולוגיות ומהירות ההגעה.  במהלך השבוע נגלה גם את הפן של אנשי השמאל הברזילאים שציירו קריקטורה שלנו אומרים ״מצטערים שאיחרנו. היינו עסוקים ברצח פלסטינים״. נזכרתי שבהאיטי לאחר שהחלו להיערם בבית החולים הישראלי ערימות של גפיים כרותות מניתוחים מצילי חיים, העלילו ארגונים דומים שנשלחנו לשם כדי לקצור אברים לחולים ישראליים.

ועכשיו כאן. לאורך הערוץ הבוצי. בשטח שהוקף במספר מעגלים של כוחות ביטחון שמרחיקים את אלפי משפחות שרוצות להגיע לחיפושים, זאת  מחשש שיטבעו גם הן, רק אנחנו.  מכל העולם. חיילים ישראליים במדי זית וברזילאים באדום שחור. ואסטבו ואני, מפקדי הכוח המשותף על תלולית בוץ. לך תמצא עוד מדינה ששולחת את מיטב בניה ובנותיה למרחק 10,000 ק׳מ לחפש לכודים בבוץ. רק עם חפץ חיים. נדיר ומיוחד ממשפחות העמים.

השטח דומה לפניו של כוכב אחר. קפלי בוץ חומים ועמוקים. כתמים שחורים וצהובים ממתכות המכרה מנמרים את השטח והערוץ זורם למטה. סמיך וכהה.

כשראיתי את הממצאים הראשוניים מתחת לקרקע חשבתי על המושג ויימח את כל היקום.  המים שעשויים להצמיח ברכה גדולה כל כך לעולם, יכולים גם למחות ממנו כל זכר.

תמונה ישראלית. אלי ואבי שגיא. אב ובנו. מחלצים ומומחי חבלים, מאבטחים חיילים שנכנסים לבוץ טובעני. לצידם אנשי הילת״ם שמעבירים חבלים מגדה אחת של הנהר לשניה. ניצן. נגדת מיחידת הכלבנים. עוקץ. מריצה בפעם השניה את הכלב מעל חור בבוץ שחפרו קצינות מחטיבת החילוץ. הכלב נובח. נמצא לכוד נוסף. גם הוא מת.

מהי נקודת הזמן שבה נפסיק לחפש? שואל אסטבו.

ואנחנו הבנו שהמפתח להצלחת המשלחת הזו. היא היכולת לתת לקולונל הברזילאי תשובה. קוראים לזה אצלנו ״למסגר את הבעיה״ ובמקרה של השיטפון הזה האתגר יהיה לנסות ולהבין לאן זרמו 300 עובדי המכרה שטרם נמצאו.

ראשית. החלטנו לתת צורה למשטח הבוץ הענקי ולסמן את מיקומם של כל המבנים כפי שהיו. המהנדסים שלנו התחילו למדוד את השטח למתוח סרטי סימון לבנים כצלעות מבנים ולשלט אותו. ״המסעדה״. ״מרכז ההדרכה״. ״חניית אוטובוסים״.

בארץ. במפקדת פיקוד העורף ברמלה עובדים עבורנו 24/7 אנשי אגמי״ם. מחלקת מיצוי מידע. אנליסטים. גאולוגיים. מיפוי ולווינים. הם אוספים עבורנו את כל המידע ושולחים אותו אלינו לסמארטפונים ולטאבלטים. השטח המעוות מתחיל להתכסות בריבועים. 

אני רואה את אסטבו מתבונן מעל כתפי לפלאפון ורואה הדמיה ממוחשבת על עומק המים המוערך ועל מודל כיווני הזרימה של השיטפון...

פעולה כל כך פשוטה כמו סימוני המבנים התבררה כמועילה מאין כמוה. חפירה פשוטה באזור שסומן חדר האוכל העלתה שהגענו לשירותים של המבנה.

בתוכם מצאנו גופת נערה. לאחריה שני גברים.

מהארץ אני מקבל כתבה שהכותרת שלה היא ׳מלאכים בברזיל׳. מסתכל על המחלצים וחושב כמה שזה נכון.

מתחת לסימון של מה שהיה פעם המעבדה הכימית של המפעל אנחנו מוצאים עוד שלושה. אנחנו מתחילים להבין לאן הוטחו האנשים במורד הנהר.

בפינה אחרת של האזור הצליחו חיילים שלנו יחד עם אנשי זק׳א וכבאים ברזילאים  להוציא שני נספים מתוך המיניבוס שנמעך בלחץ המים. לאחר שהוכנסו לשקים הלבנים שאל אותם חיים אוטמזגין קצין זק"א, מה הם נוהגים לומר למת כטקס אשכבה.

הכבאים הברזילאים עמדו נוטפי זיעה ולא ענו. התבוננתי בהם.  חבורה של אנשים אמיצים שנפגשה כדי להילחם על חיי האדם וכבודו ואמרתי להם שלדתות שונות יש שפות שונות ויש רק שפה אחת המשותפת לכולם וזוהי השתיקה.

עמדנו דקה דומיה. דקה ארוכה ומרגשת.

מהארץ שולחים עכשיו כתבה צינית. אם האסון כל כך כבד. שואלים. למה ישראל היא היחידה ששלחה משלחת?

וכאן. בנהר הבוץ. אין לנו שאלה. נלחמים על חיי האדם. מי כמונו. עם משפחות הנעדרים שלנו יודע שלהחזיר לאדם החי את גופת אהובו היא הצלת חייו.

פרופורציות.

לאחר חילוץ אישה צילמתי את תעודת העובד שלה. צהובה וירוקה. Cerviso

שעה לאחר מכן הגיעה שעת הלחץ האמיתית. סוללת הפלאפון הגיעה לקו האדום. הנשימה מתקצרת. הראייה מתערפלת 😒. חייב למצוא מטען.

והנורא מכל קורה.

המכשיר נכבה.

ליד הגדה חונה רכב מקומי. אני ניגש אליו ומבקש שקע usb. הוא מחייך ומגיש לי חוט. אני רואה על החולצה שלו כרטיס צהוב ירוק. Cerviso

הטלפון מתעורר לשמחתי. העיגול מסתובב והמסך מואר. אני פותח אותו ועל המסך מופיעה התמונה  של המחולצת.

ופתאום מאוד שקט ברכב.

אני מסתכל על הנהג ורואה שעיניו נעוצות במסך.

מכיר? אני שואל.

והוא עונה זו חברה שלי. באתי לחפש אותה.

המשלחת הישראלית הצליחה לאתר 35 חללים בארבעה ימים של עבודה והשאירה תכנית מפורטת לגמר העבודות בשטח.

בנוסף הצליחה חוליית הסלולאר להוריד מרשימת הנעדרים עוד 26 שמות שהוכרזו על ידי המשטרה כנעדרים אך נמצאו בחיים במקום אחר.

אסטבו קיבל תשובה מתי הוא מפסיק לחפש.

רגע של שבת שעברה. פרשת משפטים.

שאלתי את עצמי איך הייתה פועלת מדינת ישראל במידה והיו נקברים לה מאות פועלים.

בקריסת החניון ברמת החייל. כשחיפשנו 6 נעדרים היו כ 400 מחלצים בבור וכל המדינה סביבנו עד ראש הממשלה.

ופתאום חשבתי על העבד העברי.

ועל הקושיה שהייתה לי תמיד, איך התורה מאפשרת מציאות כזו. ואז היכו בי המילים.

כי תקנה.

אמנם אתה בעליו. אתה מנחה אותו והוא משרת אותך.

אבל אתה היהודי -אחראי לו. לחייו. לשלומו. לאשתו. לגופו.

ואם צריך

לחילוצו.

והשבת הבאה. תרומה.

כשקראתי את הכותרת ׳מלאכים בשמי ברזיל׳ ראיתי  את הישראלים היפים שם. רחוק. וחשבתי על

הכרובים. שהיו סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו.

צומחים מתוך הארון. מקשה אחת זהב טהור.

ומגינים איש אל אחיו, מתוך שפניהם איש אל רעהו.     

באהבת אדם גדולה.

בדרך עץ החיים.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

אדם פוגש אדם

השאיפה לדו קיום בין אזרחים ערבים ויהודים מלווה את החברה הישראלית שנים רבות. במסגרת מיזם משותף באמצעות בית יגאל אלון הפועל ברוחו ערכנו מפגשים סביב מכנה משותף – גמלאים – גמלאי אִכְּסָאל וגמלאי עמק המעיינות. כעשרים איה ואיש מכל קבוצה הכרנו קצת מעולמם והם נחשפו מעט לעולמנו.

המפגשים הראשונים נערכו בבית יגאל אלון בגינוסר בהנחיית שתי מנחות, אחת ערביה והשניה יהודיה. מבנה המפגש היה – היכרות, שיחה, פעילות קבוצתית, ארוחת צהרים ויצירת פסיפס צבעוני של כפות ידי המשתתפים.

בהמשך הוזמנה הקבוצה מאִכְּסָאל לעמק המעיינות בכדי להראות להם את גאוות העמק – עידן טכנולוגי, מרכז יום וקתדרת "מעיינת הדעת" וכן סיור במיזם "שער הירדן" הממוקם בין טירת צבי לכפר רופין, המבטא ומסמל דו קיום ושותפות.

ביום חמישי לפני שבוע היה ביקור גומלין באִכְּסָאל. התארחנו במרכז יום שלהם – ביקור מרגש, ממלא ובעיקר חברי. נוצרו קשרי ידידות בינינו לבינם.

למרות היום הסוער ומטחי הברד יצאנו לסייר בכפר, פגשנו משפחה האוצרת בביתה מוזיאון מרשים של כלים ואביזרים ישנים עם סיפורים על כל מיצג.

יצאנו להר הקפיצה בנצרת, משם נראית אִכְּסָאל במלוא גודלה.

התכנסנו שוב במרכז יום שלהם לשיח קצר עם ראש העמותה והדגשנו את הרצון להמשך קשרים כאלה ולהעמקתם.

היה במפגשים רצון ונכונות לבניית קשר וגשר.

במדינה קטנה ומלאת מתחים ראוי לנו לעשות רבות לבניית חברה מכילה, סובלנית, עם ערבות הדדית ושיתוף פעולה.

 תודה ליוזמים המארגנים ומשתפי הפעולה.

לצפייה באלבום תמונות מהמפגש לחצו כאן

לאה גלבוע

מעוז-חיים

נפגשנו עם הביטוח הלאומי

לאה קירשנר מנהלת תחום הייעוץ לאוכלוסייה המבוגרת בביטוח לאומי, מנהלת פעילות של מתנדבים העוסקים בהפגת בדידות, הגיעה לבקשתנו לפגישות שעסקו בשני נושאים שונים

הסברה בנושא הרפורמה בסיעוד.

 מתנדבים בנושא הפגת בדידות.

למפגש הראשון הוזמנו  העו"סיות מהמחלקה לשירותים חברתיים, מנהלי ועדות הרווחה בישובים, ואנשים העוסקים באוכלוסייה המבוגרת בישובים.

לאה פרשה את כל החידושים והשינויים בחוק הסיעוד, השנויים במחלוקת והמעוררים לא מעט שאלות, ימים יגידו האם טובת הקשיש היתה לנגד עיני הממסד, או הורדת האחריות.

עיקרי הרפורמה

• מעבר מ – 3 רמות גמלה ל – 6 רמות גמלה. 
• גידול במספר יחידות השירות השבועיות ברמות הגבוהות.
• הרחבת האפשרות לבחירה בגמלה בכסף ואפשרות לשילוב עם   
• שירותים נוספים.
  שינוי הניקוד לבודד.

אנחנו בגיל עוז מחויבים להעניק את השירות המקצועי והאישי הטובים ביותר יחד עם המטפלים/ ות ואנשי המקצוע שלנו, כדי שניתן יהיה להזדקן בכבוד ולא לבד.

הבחירה להמשיך ולקבל את הטיפול דרך גיל עוז, תאפשר לכם להמשיך וליהנות מטיפול ביתי אישי על ידי מטפלים מסורים, ומליווי מקצועי של בני המשפחה לאורך האתגרים והרגעים הקשים אותם חווים בני המשפחה בטיפול בזקן.

הפגישה השנייה עסקה במתנדבים העושים ביקורים חברתיים להפגת בדידות ולמיצוי זכויות.

אנחנו מעוניינים לפתח פעילות זו בעמק המעיינות  ויעל גת מניר דוד מוכנה להוביל את הנושא.

לביטוח הלאומי יש מערך מובנה של הכשרת מתנדבים, ליווי והדרכתם, הם מצד אחד מטופלים היטב ומצד שני מחויבים לתפקידם וחשים אחריות.

א ב ל  ... לביטוח לאומי אין כוח אדם לטפל גם במתנדבים בעמק המעיינות, הם נעצרו בעפולה עם השרות הנ"ל .

לאור הכוונות הרציניות שלנו, לאה הבטיחה לעשות מאמצים למצוא דרך שיעל גת תוכשר לתפקיד ותאפשר את קיום הפעילות בעמק המעיינות.

תודה ללאה קירשנר שהקדישה לנו מזמנה.

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

אם עייפתם מהקניות בסופר, לסחוב שקיות, לחכות בקופות, לשמור על תורכם בדלפק הבשר... בואו ללמוד להזמין את הקניות בסופר דרך האינטרנט. מאי המתנדבת תגיע אליכם הביתה.

הנש"ר "הלך אל המדבר"

במפגשנו השבוע המשכנו את משוט בארץ ולאחר שהכרנו את שיר הקטר המשכנו את מסענו למדבר, אל ארץ הנגב, בשירו של חיים חפר משנת תש"ח 1948.

המפגש החל בחזרה על שיר הקטר עם חלוקת הקבוצה לשניים, ובסיומי השורות פעם חצי קבוצה הוסיפה את ההברה או ואחר כך המשיכה הקבוצה השניה.

צפינו בביצוע שלישיית הפרברים לשיר למדבר (שלימים הפכו לצמד) תוך שהצגנו את השאלה מהם הרמזים לתקופה בה נכתב השיר.

הקבוצות למדו לענות את השורות "לך אחי אל המדבר" ו"הו את אדמתי שבנו אלייך".

בנוסף הוספנו את מקצב הפעמה והשיר נקלט היטב בקרב שלושת הקבוצות.

לצפייה בביצוע השיר חברי גיל עוז וילדי כיתת המורה שיראל מבית הספר שק"ד לחצו כאן

בפינת הבקשות עלו "שיר העמק" ו"מקהלה עליזה".

ממתינים למפגש הבא....

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

ילדי נש"ר וחברי גיל עוז במפגש תנועה בחודש "יוצא מהכלל"

המפגש השבוע הוקדש לנושא "יוצא מהכלל" ובו חוו משתתפי המפגש בהגבלות- ללא יד, ללא חוש הראייה ועוד.

המפגש היה במסגרת חודש "יוצא מהכלל" בעמק אשר נושא האוכלוסיות היוצאות מהכלל נידון בו במודולת שונות- בהצגות, במופעים וברבי שיח מגוונים.

זו הזדמנות נוספת וחוזרת להודות לרויטל בית און צור המנחה את מפגשי התנועה ועושה זאת במקצועיות ובחן רב.

לצפייה באלבום התמונות ובסרטונים מהמפגש לחצו כאן

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

החבורה התכנסה לשמחת אדר

המפגש התקיים ב"פורים קטן" ולכן הקדשנו את כולו לשמחה, שמחת אדר.

פתחנו את המפגש בהסבר על עיבור השנה והוספת חודש אדר ובשיר "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

לצפייה בביצוע החבורה ל"משנכנס אדר" לחצו כאן

התחלנו את המפגש בשני שירים מתוך תהלים, "ישמחו השמים" ו"אשירה ל- ה'".

"ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו..." כך הפסוקים. השמים וכל היקום והבריאה שמחו במתן תורה שניתנה כמתנה לעם ישראל.

לצפייה בביצוע החבורה ל"ישמחו השמים" לחצו כאן

הפסוק "אשירה ל- ה' " אנו מבטאים בו את הרצון לשיר ולהתפלל לפני הבורא ומקווים ששיח תפילותינו יערב לפניו. ובהמשך הפסוק:

"יתמו חטאים מן הארץ" חטאים ולא החוטאים, כי יש מקום לתשובה.

לצפייה בביצוע החבורה ל"אשירה ל- ה' " לחצו כאן

 המשכנו לאחד מהפיוטים המוכרים ביותר בתפילות השבת – "ידיד נפש", כאמור אחד מהפיוטים הידועים והנפוצים ביותר, המושר בזמנים שונים במהלך השבת. את הפיוט חיבר ר' אלעזר אזכרי, מחוג מקובלי צפת של המאה ה-16, בן למגורשי ספרד. 

הפיוט חדר במהירות אל מנהגי התפילה של הקהילות השונות, הספרדיות והאשכנזיות. הוא נתקבל הן כפיוט המושר לפני עלות השחר, המכין את הלב לתפילה וליום החדש, הן כפיוט המושר בנקודות זמן משמעותיות בשבת. כך למשל בקהילות אשכנז, בהן מושר הפיוט לפני קבלת שבת ובזמן סעודה שלישית (שבת אחה"צ), הנחשב לעת רצון מיוחדת. בקהילות הספרדיות הוא מושר הן כפיוט לפני תפילת שחרית, הן במסגרת שירת הבקשות, כל קהילה ומנהגיה. 
הפיוט הקצר רווי כמיהה וכיסופים לקרבת ה'. מחבר הפיוט עצמו הגדיר אותו כ"בקשה על היחוד וחשק האהבה" ואף בחר לאקרוסטיכון של שירו את שם ה' המפורש.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

חתמנו את המפגש בפיוט נוסף  העוסק בברכה ובבקשה לגאולה שנכתב גם הוא בידי רבי יצחק סונה "אשאל עלי יה".

פיוט זה העוסק בחזקיהו המלך שהמדרש מספר שבימיו היה אמור לבוא אליהו והמשיח אך זה התעכב עקב אי רצונו של המלך חזקיהו להתחתן ולהביא ילדים לעולם שראה שצפויים לצאת ממנו שני בנים רשעים. בסופו של ענין התחתן עם ביתו של ישעיה הנביא.

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

אנו שבים ומזמינים אתכם להצטרף לחבורה המתכנסת בכל יום רביעי.

גדי ליאון

עורך מעת לעט

שלושה זרים זהים - סרט דוקומנטרי

במאי: טים וורדל.

השאלה המרכזית בסרט: מה היה קורה לכם לו יום אחד במקרה לגמרי הייתם מגלים שיש בעולם עוד אדם אחד הנראה כמוכם וחולק את אותו מטען גנטי ולאחר שתתאוששו מן הגילוי הזה תגלו שיש עוד אחד כזה בדיוק?

סרט מטלטל ומעיר הרבה דילמות על ניסויים מדעיים בבני אנוש מה התועלת ומי משלם את המחיר?

כשצפיתי בסרט היתה דממה מעיקה באולם...הנושא נוגע כנראה לכל אחד מאיתנו ומעורר הרבה קושי.

מומלץ לבעלי לב חזק.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

תמי חיים

נווה-אור

איזו הפתעה משמחת היום בצהריים, חברה טובה הביאה לי מגיל עוז עוגה טעימה וארוזה עם פתק עם איחולים להחלמה מהירה.

אני מאוד מודה לצוות על היוזמה, תשומת לב אישית מאוד משמחת ומעודדת כשהמתמודדים עם מחלה, אפילו כשמדובר בעוד מחלת חורף טורדנית.

רב תודות לאמירה ופנינה המקסימות על הביצוע.

זה עוד אחד מהדברים ההופכים את גיל עוז לבית שני לבני גיל השלישי.

יישר כוח

סוזאנה קוג'מן סנגליה

מסילות

ילדותי השלישית  - שלומית שניר, 5.2.2019

בחורף השנה, הגיעה אלינו בווטסאפ , דרך בתנו מעיין, הזמנה מהגננת של נכדתנו אילה, שמתחנכת ב"גן כלנית" בתל אביב. על גבי מודעה שבתחתיתה שלושה קיפודים, הוזמנו להגיע למסיבה, שבה יארחו ילדיי הגן את סביהם, ושבסופה, הובטח לנו, תהיה הפתעה. "אתם לא חייבים להגיע, אמרה לנו מעיין, רק אם מסתדר לכם". "מאוד נשמח לבוא", ענינו. מוקדם בבוקר, יצאנו מביתנו שבעמק המעיינות, והגענו לגן, ראשונים. הגעתנו המוקדמת הפתיעה מעט את השומר, "עכשיו, אמר, יש מסיבה לגן השני, אחר כך, תתחיל המסיבה שלכם". הוא הסביר לנו, שהגן נמצא בקומה השלישית, מתחתיו סטודיו שבו תתקיים המסיבה, ובקומת הכניסה, שירותים ומשרדי חינוך. היה זה חדש בעבורנו, לחוות גן בקומות. אישי ואני, בניי קיבוצים וחבריי קיבוץ בהווה. אנו, ומעיין - התחנכנו בגנים פתוחים לנוף.  אחרינו הגיעה סבתא חביבה קטנת קומה, שערה הקצר כהה, וצעיף תכלת לצווארה. "לאן נכנסים"? שאלה, "מחכים כאן, עד שהסטודיו יתפנה", הסברתי. אט אט הגיעו המוזמנים, ואז, טיפסנו במדרגות לקומת הסטודיו. הבטתי סביבי ומיד הרגשתי בנוח, הייתי בשבט שלי: שבט הסבים. כולנו לבושים בקפידה, הזמן חרץ את ערוציו בפנינו, אך זרחנו ממרום גילינו, גאים שעוד מעט נראה את הנכדים. הגברים – ראשיהם מלבינים כסביונים לאחר פריחה, הנשים – בלבוש צבעוני, שיערן צבוע שחור, או בבלונד, רובן מאופרות. נחיל צבעוני ומזמזם.

אישי ואני התיישבנו, בשורה השנייה, ותפסנו כיסאות להוריי חתננו, מראשון לציון, שהגיעו אחרינו. הכיסאות, למבוגרים, סודרו מול כסאות הילדים, שניצבו עדיין ריקים. במהרה הגיעה ורה, המורה למוזיקה, ולקול מחיאות כפיים נכנסו הנכדים עם הגננת נעמי והתיישבו. "איפה אילה? שאלתי את שולה, המחותנת שלנו. "שם", היא הצביעה לעברה. כאילו כיסוי עיניים הוסר מעלי, ואור היום הגיח: פנייה של נכדתי היו מתוקים  והיא לבשה שמלה בצבע לילך. נזכרתי שגם אותי, עטפה שמלת לילך, כשסיימתי את כיתה י"ב. בחרתי אז בצבע הבד ובדוגמה, ושמלתי שנתפרה בקיבוץ, סימנה את סיום ילדותי. ורה הניפה את ידיה בתנועות ניצוח רחבות ושירת ילדים, מילאה את האולם: "בוקר טוב לעיניים, בוקר טוב לפה, בוקר טוב לי ובוקר טוב לכם". הילדים שרו כמה שירים, כשהם מלווים עצמם בכלי נגינה או בתנועות ידיים. אחר כך, התחלקו לשלושה מעגלים בצבעים: אדום - ובמרכזו תמונה של כלנית, צהוב ובו נכדתנו אילה - ובמרכזו תמונת חרצית,  וכחול – ובמרכזו תמונה של דגנית. בליבי, בחרתי בדגנית היפה, שאחיותיה, גדלות בגינת ביתי. הילדים רקדו מסביב לפרחים, כשברקע שרה אחינועם ניני,  על שלושת הפרחים.  אחר כך, הוזמנו לרקוד עם נכדינו, וקינחנו ברונדו משותף. אז, פנתה הגננת, להורים: "אתם מוזמנים לגן. שימו על ראש הנכד שלכם כובע של מדריך, והוא ידריך אתכם בגן".

בכניסתנו, הייתה פינת צילום, והצטלמנו ארבעתנו, עם אילה. במרכז הגן הוצבו שני שולחנות עגולים: האחד עם עציצי אמנון ותמר, והשני, עם עציצי לוע הארי. אילה הובילה אותנו למגירה שלה ובה ציוריה, והעניקה לנו כמה ציורים. מאחורי הקיר התגלתה ההפתעה: ארוחת בוקר חגיגית שהכינו ההורים. אכן הייתי רעבה. הארוחה הייתה מצוינת. סוגי גבינות עמדו ליד טחינות וחומוס, ובקרבתם צלחת רחבה של גזרים, פלפלים, ומלפפונים חתוכים לרצועות דקות שהוסמכו אל עגבניות שרי אדומות מבריקות. ליד ביצים חתוכות שעיניהן הצהובות רמזו לנו לקחתן, היה כלי גדול, עם סלט אבוקדו נהדר. וביניהם, איזו חדווה, ניצבו על גחונם, שלושה קיפודי לחם ביתי טעים. ראשיהם מעוצבים, עיניהם צימוקים, והם לבושים שלמות קיסמים מוזהבים.

שבענו,  כמעט שוויתרנו על הפירות ועוגות הבית, שהוגשו בפינה שממול. נפרדנו מצוות הגן ומהמחותנים שלנו. וניגשנו עם אילה ועם עציץ לוע הארי, לבית הוריה. שמחנו שנכדתנו זוכה להתחנך בגן שכזה. נזכרתי, שבמסיבת הסיום של בתנו ב"גן נרקיס", בחמדיה, שרנו, את השיר: "ילדותי השנייה, לאהוד מנור". המושג "ילדות שניה", לא היה נהיר לי אז, כיוון שהתקופה הראשונה בחיי, שבה הייתי ילדת גן, עדיין חיה בתוכי, והיא באר צלולה, גם היום. אבל אז, בגן כלנית, הבנתי את המושג: נכדתי אילה, וכן  אמה מעיין, לפניה, אפשרו לי להתקרב שוב אל גזע מהותי. לגעת בילדה הסקרנית והתמימה שבי -  שמתקיימת בעת ובעונה אחת, עם היותי אשת איש, אם,  וסבתא, והרגשתי מאושרת.  

לביצוע השיר זו ילדותי השניה של אהוד מנור על ידי מתי כספי לחצו כאן

מגילת אסתר מיוחדת

ר' משה שלייפשטיין, ניצול שואה בן 100 בלע"ה, דור חמישי להרה"ק צבי אלימלך מדינוב, מציג מגילת אסתר, שקיבלה מדודו שנפטר בגיל 105.

מגילת אסתר זו נכתבה על ידי הצדיק ר' זושא מאניפולי זצו''קל ואליו היא מיוחסת.

סיפור הדברים

מסופר על האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זוסיא מאניפולי שפעם התארחו אצל אחותם למשך זמן.

לפני צאתו לדרך, פנה רבי אלימלך לאחותו ואמר לה "תבקשי משהו" [כלומר, איזו ברכה עבור שאירחה אותם בביתה], ביקשה האחות ברכה לבן זכר.

אמר לה רבי אלימלך: יהיה לך בן, אבל תקראי לו בשמי: אלימלך.

ואכן לאחר כשנה ילדה האחות בן, אבל חששה לתת לו רק את השם אלימלך, שלא יהיה כאילו על-שם אחיה שעודנו בחיים, וקראה את שמו "צבי אלימלך".

אולם, לאחר זמן חלה הבן מאוד. מיהרה האחות לנסוע לאחיה הקדוש להתחנן על חיי בנה.

-         שאל אותה ר' אלימלך: ואיך קראת לו?

-         ענתה "צבי אלימלך".

-         אמר לה: אוי! מה עשית? "א הירש קען נישט זיין קיין מלך!" [=צבי אינו יכול להיות מלך![

-         התחננה האחות ובכתה עד שר' אלימלך הבטיח לה שיחיה. ור' זושא הוסיף: ותהיה לו אריכות ימים ואז הוציא מגילת - אסתר ונתן לה בתור סגולה.

ילד זה הוא הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, שזכה לאריכות ימים.

בצפת מתגורר קבלן בשם ר' משה שלייפשטיין, שעבר מזמן את גיל 90 בלע"ה, שהוא דור חמישי להרה"ק צבי אלימלך, והוא מחזיק בידיו את המגילה הזו, שקיבלה מדודו שנפטר בגיל 105.

בחודש תמוז תשל"ג שלח הרבי את הרה"ח הרב ארי' לייב קפלן לצפת עיה"ק. בין המשימות הראשונות שהטיל עליו הרבי היה לשקם את חורבות בית-הכנסת "צמח צדק" בעיר, באופן שיהיה מוכן לתפילה עוד לפני ראש-השנה.

הרב קפלן פנה לעירייה להשיג אישורים מתאימים, ולאחר התרוצצויות רבות כתב לרבי שע"פ החוק נראה בלתי אפשרי שיהיה מוכן לר"ה. אמר לו הרבי שבכל זאת יפעל בזה. הרב קפלן הציע שאולי יקימו במקום מאהל לתפילות, והרבי ענה: "דווקא בנין של קבע".

ואז, פנה הרב קפלן לקבלן ר' משה שלייפשטיין (הנ"ל, יבלחט"א) בבקשה לסיוע, והלה אמר "אם הרבי ביקש – חייב להיות כך!", ובדרך לא דרך הצליחו לבנות את בית-הכנסת באופן שכבר במוצאי שבת-סליחות אמרו שם את הסליחות.

לימים שאל מספר הסיפור את ר' משה: היתכן שאתה, שאינך נמנה על עדת החסידים ומעולם לא ראית את הרבי, מסרת את עצמך כ"כ לקיים את רצונו, שהיה נראה בלתי-אפשרי?

ואז סיפר ר' משה את הסיפור הנ"ל, על אמו של סב-סבו ר' צבי אלימלך, והפטיר: "אני צריך הוכחות לכך שהוראה של רבי צריך לקיים במדויק?"

_{)מפי הר' בצלאל שי' קופצ'יק שביקר בבית ר' משה, ואף הראה לו את המגילה(}

לצפייה בתיאור המגילה ובמחזיק בה לחצו כאן

ועוד על הרקפת התרבותית

 כדי לנצל את האפשרות ליהנות מהזרעים שבעונה זו נושרים כלפי מטה, להניח את העציץ הפורח על צלחת או משטח עם מצע בשכבה דקה. הזרעים ינבטו בשנה הבאה ויקל עלינו להעתיקם לעציץ חדש, כאמור בפעם שעברה. הרקפת התרבותית אינה מותירה פקעת שתתחדש בשנים הבאות.

צמחי התורמוס מתחילים לפרוח וצובעים את הגינה בגווני כחול. הם מזמינים את הדבורים להפרות וליהנות מהצוף. ניתן להוריד בעדינות את הקדקוד לפני הפריחה כדי לעודד הסתעפות ויותר פריחה. 

מתנות קטנות

העולם מלא בחוויות קשות הממררות את חיינו. כאב, מחלות, בירוקרטיה, רוע אנושי, אכזריות של אדם לחיה ואדם לאדם, קשיי קיום ופרנסה, שנאת חינם ועוד ועוד ומי בכלל רוצה לשמוע את הרשימה כולה. לכן, ואולי בגלל, חייבים אנו להכיר בשפע המתנות הקטנות שמכביר עלינו היקום. לעיתים קרובות אנו כה עסוקים במאבק נגד הרוע ובמלחמת הקיום עד שאיננו פנויים לשים ליבנו ולקבל בלב רחב ופתוח את המענק הזה.

יום של שמש באמצע החורף. לא ממש שמש. עננים מטילים צילם, ולא החלטנו במהלך השביל היומי, אם חם יהיה או קר. אבל חרדלי הבר בצהוב עז נותנים ריחם. עורבני בצבעי כחול , שחור, חום ומעט כתום חונה לו בשלוה על ענף יבש של עץ שהיה פעם עץ, שלושה פרפרים לבנים מחפשים אולי צוף או מסתור מטיפות גשם שהחל מזרזף, טווס משנה שעברה שהרי בקיץ ראינוהו משיר את זנבו המפואר וראה זה פלא הוא כבר מריח את הקיץ המתקרב. הרי סיימנו את ינואר וכבר פברואר וכבר אדר, אדר ועוד מעט מרבין בשמחה. הוא הטווס המתחדש שוב מתהדר בשלל צבעים אדיר שלא יכיל לוח הצבעים להכילו. הטורקיז הזה והכחול המסעיר של צוארו השלוח לפניו, ועוד המון המון נקודות עגולים וקווים....הצבעוניות המופלאה הזו על רקע דשא עשב ירקרק הצומח על כל תל וכבר עולה באפי, אך נראה לי שהקדמתי ריח השיטה הריחנית המביאה מחדש כל שנה את האביב...לא אוכל להלאותכם בשאר המתנות הקסומות שמעניק לנו יופיו של עולם. היטיבה עשות זאת רחל המשוררת. אישה שבעת יסורים וכאב ואף על פי כן ידעה להודות ולשאוב כוח קיום ומאבק מול תמונת רקפת אחת. לו נהיה תלמידיה.

צְבָעִים

      מַשְׁחִירָה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,

פְּנֵי הַמַיִם – תְּכֵלֶת וָאוֹר,

מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא

בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת, בְּמִסְתּוֹר,

וְרַקֶּפֶת צְנוּעָה מְבַקֶּשֶׁת

לְהַוְרִיד עַל סֶלַע אָפֹר.

כסלו, תרצ"א

הספר הלבן, עמוד קנ"ג

אבישג

רייזלה

מילים: מרדכי גבירטיג     תרגום-נוסח עברי: אברהם לוינסון   

לחן:  מרדכי גבירטיג

בַּיִת קָט עוֹמֵד בָּרְחוֹב, וְכֻלּוֹ שַׁלְוָה וּדְמִי
בַּעֲלִיַּת הַגַּג שָׁם גָּרָה רֵיזְל הַיְּקָרָה שֶׁלִּי
מִדֵּי עֶרֶב אֵחָפֵזָה אֶל בֵּיִת חֶמְדָּתִי
וּבְקוֹל אֶשְׁרֹק לָהּ: "רֵיזְל, רְדִי, רְדִי, רְדִי".

הָאֶשְׁנָב נִפְתָּח מִיָּד, מִישֶׁהוּ רוֹמֵז אֵלַי
וּבִדְמִי הָרְחוֹב בּוֹקֵעַ צְלִיל קוֹלָהּ שֶׁל רֵיזְלֶע:
"חֲבִיבִי, חַכֵּה עוֹד רֶגַע, אֶתְפַּנֶּה מִיָּד
עוֹד מְעַט אֵרֵד לְמַטָּה, חַד תְּרֵי תְּלַת".

אֲטַיֵּל עַלִּיז, אָשִׁיר, אֲפַצַּח לִי גַּרְגִּירִים
וּפִתְאוֹם אֶשְׁמַע צְעָדֶיהָ עַל דְּרָגוֹת מִדַּרְדְּרִים
אַךְ יָרְדָה מֵעַל, חִבַּקְתִּי אֶת גּוּפָהּ הָרַךְ
בְּרֹאשָׁהּ דּוּמָם נָשַׁקְתִּי כָּךְ, כָּךְ, כָּךְ.

"אֲבַקֶּשְׁךָ, דּוּדְ'לֶע, אַל תִּקְרָא לִי בִּשְׁרִיקָה
"שׁוּב יִשְׁרֹק", אִמִּי אוֹמֶרֶת בְּרֻגְזָה, הִיא אֲדוּקָה
אֵין שְׁרִיקָה מִמִּנְהָגֵנוּ, זוֹ מִדָּה שֶׁל גּוֹי
קְרָא פָּשׁוּט בִּלְשׁוֹן אִמֵּנוּ: בּוֹאִי, בּוֹאִי, בּוֹאִי".

אֲטַיֵּל עַלִּיז, אָשִׁיר, אֲפַצַּח לִי גַּרְגִּירִים
עוֹד אֶשְׁמַע צַעֲדֵי רַגְלֶיהָ עַל דְּרָגוֹת מִדַּרְדְּרִים
שׁוּב עָטוּף דְּמָמָה הַבַּיִת וְהָרְחוֹב מַחְרִישׁ
בַּחֲלוֹם בַּקְּרִינִי, רֵיזְל, חִישׁ, חִישׁ, חִישׁ!

להאזנה לביצוע השיר בשפת המקור (יידיש) לחצו כאן 

לצפייה בביצוע השיר על ידי חווה אלברשטיין ביידיש לחצו כאן  

מתוך האלבום : חוה זינגט יידיש:   שיר אהבה של מרדכי גבירטיג. המילים מושמות בפי חתן צנוע, המבקר בביתה הקטן של רייזלה ארוסתו, שורק לה, נושק בראשה ומסתלק בתפילה לראותה בחלומות, לצלילי השורה החוזרת  "בואי,בואי".   עיבוד וניהול מוסיקלי : משה וילנסקי

לביצוע של שלמה ניצן וצילה דגן - רייזלה: בעברית (תרגום אחר) לחצו כאן

מרדכי גבירטיג

מָרְדֳּכַי גֶֶּבִִּּירְְטִִיג נולד ב1877 או ב- 1942 ומת בגטו קרקוב.   מרדכי גבּרטיג נולד בעיר קרקוב שבחבל גליציה, אשר זכה בימים ההם לאוטונומיה מוגבלת באימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו היו יצחק ושפרה בערטיג. בילדותו למד בחדר, אבל בגיל 10 נשלח לעבוד כשוליה אצל נגר.   ב-1901 היה כבר נגר עצמאי. אחרי חתונתו ב-1909 לא חזר לנגרייה, ועבד עד מלחמת העולם השנייה אצל אחיו ליאון.     ב-1905 הוא היה פעיל בתיאטרון חובבים ושיחק בתפקידים ראשיים בתיאטרון יידיש בקרקוב. הוא זכה להכרה על משחקו.אברהם רייזן משווה אותו לגדול שחקני יידיש באותה תקופה בפולין - שילדקרויט. יכול להיות שהוא גם היה הבמאי של המחזות אותם העלו.

ידידות עמוקה שימיה כימי דור שררו בין משפחת הופמן וגבירטיג וראש המשפחה, יוליוש הופמן, הוא האיש שהעלה על הכתב את תווי המנגינות לשיריו של גבירטיג ושיווה להם צורה מוזיקלית, מבלי לפגוע בתכונותיהן הפולקלוריסטיות.   יולי הופמן כותבת: "כמעט רוב שיריו של גבירטיג היו מאולתרים על סמך מאורעות אמיתיים שקרו בחייו. כך, למשל, "רייזלה" – היתה אהבת נעוריו של גבירטיג. על אהבה זו התוודה בפני אמי, כשזו עדיין נערה היתה. "

ב-1909 נישא לבלומה לינדנבאום. נולדו להם ארבע בנות: שיפקה (1910), חוה (1914), לולה (1916) – שלושתן נספו בשואה – ובת רביעית שנפטרה כשהייתה בת שנה וחצי.

גבירטיג היה פעיל בתנועה הסוציאליסטית וחלק משיריו משקף זאת. למשל השירים "אין פאבריק", "גענעראל-שטרייק". הוא סבל ממחלת לב ואף כתב עליה בשיריו "שוין פולע זעקס וואכן" (כבר שישה שבועות תמימים) בו הוא מתאר את שכיבתו בבית חולים אחרי התקף לב. וכן בשירים כמו "מיין הארץ איז פול מיט שרעק" (לבי מלא באימה), "א הייסע טרער" (דמעה חמה) ואחרים.

גבירטיג נרצח על ידי חייל נאצי] במהלכה של פעולת גירוש של 6,000 יהודים מגטו קרקוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ב-4 ביוני 1942.

   גבירטיג התפרסם בשירים שחיבר ביידיש. את שירו הראשון גענעראל-שטרייק (שביתה כללית) פרסם בשנת 1905. את הלחנים חיבר בלי שידע לקרוא תווים, ובסוף שנות ה-20 עיבדו המוזיקאים ברוך שפרבר ויוליאן הופמן את מנגינות שיריו וכתבו להם תווי נגינה. שיריו, שהתחבבו על יהודי אירופה, הושמעו מעל במות הבידור בווילנה, בקרקוב, בוורשה ובלבוב, והגיעו עד הבמות בניו יורק.

הוא כתב שירים לתיאטרון. הוא כתב למחזה "די רומענישע חתונה" וכן עבור השחקנית והזמרת מולי פיקון בזמן שהופיעה בקרקוב. השיר "קינדער-יאָרן" (שנות ילדוּת), שנכתב כשהיה בן 40, מסמן מעבר לתקופה חדשה מבחינה אמנותית: הוא כתב פחות שירים פוליטיים ויותר שירים נוסטלגיים על ילדותו. סדרה של שירים עוסקת בטבע ובנוף כמו "נאכן רעגן", "פארטאג אין פעלד".

את שירו המפורסם "ס'ברענט" ("שרפה, אחים, שרפה"; ידוע גם כ-"אונדזער שטעטל ברענט", ולפי תרגומו לעברית: "העיירה בוערת"), אשר כעבור זמן לא רב, בתקופת השואה, הפך למעין המנון יהודי, כתב כתגובה למצב המחמיר של יהודי פולין ולהתקפות הדמים על יהודי פולין ב-1938 (מקובל כי המאורע שהצית את כתיבת השיר היה פוגרום פשיטיק פשיטיק, 1936). יש מי שראו בגבירטיג שכתב את השיר כמי שחזה את האימה המתקרבת ואת השמדת יהודי אירופה. "העיירה בוערת", בגרסתו העברית והיידית, הושמע רבות ברחבי העולם בעצרות הנצחת השואה.

פרשת כי תשא

הציווי על שמירת השבת מופיע במספר מקומות בתורה, כשהמפורסם בהם הוא כמובן במעמד הר סיני ובלוחות הברית. טעמי השבת המתוארים בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן (שתי הפרשות המתארות את מעמד הר סיני) נוגעים בבריאת העולם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ, וכן בהיבטים החברתיים של השבת, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

נחמה לייבוביץ' עמדה על כך שבתפילת השחרית של שבת, כאשר אנו מציינים 'ישמח משה במתנת חלקו', אנו אומרים 'ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך', ואז פונים לצטט פסוקים מפרשתנו, פרשת כי תשא, ולא מפרשיות הורדת לוחות האבנים: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם", כשלכאורה, פשוט ומתבקש יותר היה לצטט דווקא פסוקים מלוחות האבנים שכתוב בהם הציווי על שמירת השבת.

תשובתה של נחמה נפלאה, ועומדת על כך כי הפסוקים המופיעים בפרשתנו מטעימים את מצוות השבת בטעם אחר מזה המופיע בפרשת יתרו או פרשת ואתחנן. אופייה של השבת אצלנו הוא אופי של בְּרִית עוֹלָם, של עניין אינטימי ופרטי בין הקדוש ברוך הוא וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הפיוט בתפילת השחרית ממשיך אכן ומתאר 'ולא נתתו לגויי הארצות... כי לישראל עמך נתתו באהבה'. זהו ה'אות' של השבת, שהיא בת הזוג של עם ישראל, וממילא בהגיעה אנו אומרים 'בואי כלה, בואי כלה', ולכבודה אנו מתקשטים ומדליקים נרות, עורכים שולחן ומקדשים על היין.

חווית המפגש עם השבת כחוויה אינטימית מופיעה בסיפור על תחילת כהונתו כרב העיר נובהרדוק של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל הספר 'ערוך השולחן' שיום פטירתו יחול השבוע (נפטר לפני 111 שנים):

זמן לא רב לאחר התמנותו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין- בעל 'ערוך השולחן', לרב בעיר נובהרדוק, כינס את כל תושבי העיר לאסיפה מיוחדת. הרב הצעיר פתח בדרשה ארוכה בדבר חשיבותה של השבת, וסיים ואמר: "על מנת לכבד את השבת כפי הראוי, מהשבוע לא נקבל את השבת בשקיעת החמה כפי שאנו רגילים, אלא בעוד היום גדול נתאסף יחד לבית הכנסת, נתפלל ונקבל את השבת. "הציבור יצא מהדרשה עם חיוך קל על השפתיים", ברור היה לכולם כי תקנתו החדשה של הרב לא תחזיק מעמד. כשראשי הקהל ניגשו אל הרב לשכנעו לוותר על תקנה זו, אמר להם כי כידוע תחנת הרכבת של העיר רחוקה ממנה מאוד, וכי העגלונים נוסעים לשם הלוך ושוב כל היום. ביום שישי העגלונים המביאים את אחרוני היהודים מגיעים לביתם לאחר שקיעת החמה, ובכך מחללים שבת. אולם כעת בעזרת התקנה החדשה, אף אחרון העגלונים יגיע עוד לפני השבת. הוסיף הרב ואמר: "השבת כמוה כחתונה, חתן המכבד את כלתו יעשה כל מאמץ להקדים מעט לחתונה ולא יגיע ברגע האחרון מתנשף כולו.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי