שלום רב קוראנו היקרים

 

השבוע צוין בעולם יום הזכרון הבינלאומי לשואה

ביום שחרור מחנה אושוויץ בידי הצבא האדום.

 

זכרון השואה והנחלתו אינו ענין ליום אחד בשנה

כל יום ויומו אנו עוסקים בנושא בבית גיל עוז

אך יום זה המוזכר ומצוין בעולם כולו חשוב ביותר.

 

בעולם בו קיימת הכחשת השואה או הקטנת מימדיה

טקסים ועשייה חינוכית הינם בעלי חשיבות מרובה.

 

 

בפרויקט המוזיקלי הייחודי של המרכז הבינלאומי "שם עולם", בראשות הרב אברהם קריגר, מרכז מחקר תיעוד וחינוך בנושא השואה , מוענקים חיים ליצירות שנכתבו על ידי יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה בין הזוועות והתופת. לקראת יום השואה הבינלאומי, שיחול ביום ראשון הקרוב, יוצא הסינגל הראשון בפרויקט "חשק לי לומר תפילה", שהלחין ומבצע הזמר לי בירן.

 

לקריאת המאמר שפורסם על כך לחצו כאן

 

לצפייה בראיון בתכנית הבוקר עם לי בירן והרב קריגר לחצו כאן

 

ממליץ בחום לצפות ולקרוא

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

הנש"ר עלה לצפון באהבה ולמד את הכיוונים

 

פתחנו את המפגשים בחימום לחורף הגשום והקר עם "אח איזה חורף" כולל התנועות שליוו את השיר בבתיו השונים.

לצפייה בביצוע אח איזה חורף  עם ילדי כיתת המורה תמה לחצו כאן

 האזנו לביצועו של יגאל בשן ז"ל לשירו של דודו ברק בלחנה של נורית הירש – "לצפון באהבה". זיהינו את קבוצות כלי הנגינה הנותנים את הטון המשמעותי בו- הנשיפה וההקשה ומשם הבנו גם את מקצב המארש – שיר הלכת – שבו.

זיהינו את המקומות השונים המופיעים בשיר ולפיהם בפזמונים קפצנו עם הפנים בהתאמה.

הילדים וחברי הבית התלהבו מאוד מהלמידה ועל כך יעידו התמונות והסרטונים.

ערכנו אימון "יבש לפני רטוב" בשפה הצבאית ואז יחד עם ביצוע הפזמון ולאחריו ביצוע של כל השיר, אשר במהלך הבתים ישבנו ובפזמונים עמדנו ופנינו לכיוונים הנכונים.

לביצוע השיר עם ילדי כיתת המורה תמה וחברי הבית לחצו כאן

לביצוע השיר עם ילדי כיתת המורה שירלי לחצו כאן

לביצוע השיר עם ילדי כיתת המורה שיראל לחצו כאן

זכינו בשתי קבוצות למפגשי סבתא רבא או סבא רבא עם נין או נינה והחיבוק והלטיפות היו מרגשים ביותר.

 

קינחנו ב"פינת הבקשות" עם "חברים" "שיר הרשת" ו"בהר הגלבוע".

 

איזה כיף של מפגש.

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

גבוה נמוך פסל והגעה לזוגות – ילדי נש"ר וחברי גיל עוז

 

האווירה מתחממת, הקשרים מתהדקים, והתנועה מחברת.

אלו החוויות מקבוצת התנועה המשותפת אותה מנחה בגיל ובעוז רויטל בית און צור במיזם נש"ר.

 

אין יכולת להביע במילים את עוצמת החוויה ומה שהעין רואה והאוזן שומעת במפגשים אלו.

 

אנו ממליצים בחום רב לצפות באלבום בתמונות ובסרטונים כדי לטעום מעט מהחוויה – לחצו כאן

 

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

חבורת הפיוטים התכנסה לשמוח יחד

 

הפיוט הראשון עימו פתחנו היה "כי מציון תצא תורה" שיר אותו מיד עוברים לרקוד.

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

ובצמוד שוררנו את "תורת ה' תמימה" – אותה תורה שקיבל משה מסיני.

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

המשכנו את המפגש על ועם ירושלים בפיוט שנכתב גם הוא לכובדה של העיר "למולדת שובי רוני", שיר ממסורת טוניס אותו חיבר אשר מזרחי ללחן של שיר ערבי. הוא עצמו ברח מארץ ישראל לטוניס עקב אימת הצבא הטורקי, שם עשה את רוב שנותיו. למולדת חזר אחרי מלחמת ששת הימים ונפטר בירושלים כמעט מיד לאחר שובו.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

קינחנו בפיוט של רבי רפאל ענתבי "אתה אל כביר".  השיר סובב סביב נושא הגאולה.  תחילה פונה המשורר אל הקב"ה ומבקש את רחמיו על עמו.  הוא מבטיח כי לא ינוח ולא ישקוט עד תתקבל תפילתו – תפילה ובקשה לגאולה ולישועה. אז יתרחש גם קיבוץ הגלויות,  והאל  ישא את עמו כמו על כנפי נשרים,  מארבע רוחות העולם אליו ואל ארץ ישראל.

 

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

מוזמנים בשמחה להצטרף

 

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

"האישה בזהב" - כתבה העתונאית אן מרי אוקונור

האמת שראיתי את הסרט. ולמרות שהלכתי לראותו בזכות התמונה היפהפיה של קלימט שצייר את דיוקנה של אדלה בלוך באואר, התאכזבתי מהסרט והססתי אם לקרוא את הספר. אך לאחר שקיבלתי את המלצתה החמה של רותי חברתי החלטתי שהגיע הזמן.

 

 

 

בכל רגע פנוי אני קוראת והוא מעניין ומעמיק וקושר את הסיפור על אומנות ומלחמת העולם השניה. נותן חלון הצצה לעולם הזה של שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, עם כל האנטישמיות והדרת הנשים של אותה תקופה...וכן פורש את סיפור חייו של גוסטב קלימט צייר הזהב.

וכל השאר קראו ותהנו!

 

 

 

 

 

 

תמי חיים

נווה-אור

מהגטו למנזר: ניצולת השואה שבחרה בישו

רחל דרונזק נולדה להורים יהודים מפולין, אך אחרי השואה הצטרפה למנזר. "ראיתי על הצלב מישהו שסובל כמוני", הסבירה. החודש מתה במנזר בהר הזיתים. על קברה נאמר קדיש

24.01.2019      עופר אדרת "הארץ"

 

האחות פאולה במנזר בהר הזיתים. "הגעגועים למשפחתה היהודית הסתיימו עם קבורתה במנזר הצופה על בירת ישראל"המנזר הבנדקטיני בהר הזיתים

בתום מיסת האשכבה, שנערכה החודש לרחל דרונזק (האחות פאולה) במנזר הבנדיקטיני בהר הזיתים, נאמר עליה קדיש. במותה, כמו בחייה, חברו זו לזו שתי זהויותיה הבלתי ניתנות להפרדה: היותה ניצולת שואה יהודייה, שהמירה את דתה לנצרות והפכה לנזירה.

היא נולדה ב–1929 בעיר אוסטרולנקה שבמזרח פולין, לאביה שמחה דרונזק ולאמה פייגה לבית זלוטוביץ (דודתו של הרב מאיר זלוטוביץ). אמה נפטרה בילדותה, והיא גדלה בחיק אשתו השנייה של אביה, חיה, בעיר לומז'ה. כעבור כמה שנים נולד אחיה הקטן, יצחק. בספטמבר 1939, כשהיתה בת עשר, גויס אביה לצבא הרוסי, נפצע, אושפז ובהמשך נרצח.

יחד עם אמה החורגת ואחיה הקטן היא עברה לגטו, שם הצטופפו במשך כשנה. "יום אחד טיפסתי על השער של הגטו וצפיתי באיסוף של זקנים וילדים, אבל עדיין לא העליתי על דעתי שלוקחים אותם למוות", סיפרה לימים.

האחות פאולה. "אם להיות נוצרייה - אז נזירה, כדי להתפלל למען עם ישראל"Zbigniew Dobkowsk i

כאשר התארגנה בריחה מהגטו "בעזרת פולנים טובים", כדבריה, היא נתפסה בידי הגסטאפו. "הייתי בטוחה שרוצים להרוג אותי, אבל הם החזירו אותי לגטו", סיפרה. בהמשך הצליחה להימלט. את אמה ואחיה לא ראתה עוד. "היה קר ושלג פולני של שני מטרים. הפולנים עזרו לנו. היינו ביער עד שהזהירו אותנו שחייבים לברוח", סיפרה.

בינואר 1943, בחג ההתגלות הנוצרי, נתקלה בפולנים בעודה משוטטת עם חברה יהודייה. "הם הבינו שמדובר ביהודים והתחילו להשליך עלינו כדורי שלג. הגרמנים יכלו לבוא בכל רגע", תיארה. לפתע הבחינה בקאפלה ובצלב. "אמרתי לחברה שלי, 'אם אנחנו מתכופפות הם יחשבו שאנו נוצריות'. זה היה בשבילנו נס", סיפרה.

מוזמנים לצפות בדברי יסכה הרני – לחצו כאן

כשקמה, לדבריה, היתה אדם אחר. "ראיתי על הצלב מישהו סובל. כמוני. 'אתה יהודי', אמרתי, 'אתה סובל וגם אנחנו'". בהמשך נשבעה, שאם תשרוד את המלחמה יהיה זה אות לכך שישו הוא המשיח. את החודשים הבאים העבירה במחסן תפוחי אדמה. בהמשך הציגה את עצמה כיתומה פולנייה וחייתה אצל משפחה גרמנייה. "הייתי צריכה ללכת לכנסייה, לחגוג חגים וללכת לווידוי", סיפרה. בסוף גם עברה הטבלה.

שמחה ופייגה, הוריה של רחל. האב נרצח בשואה, האם מתה כשרחל היתה פעוטה המשפחה

בתום המלחמה, כשהיתה בת 16, נכנסה למנזר בנדיקטיני בלומז'ה. "הייתי בודדה. יום־יום רציתי למות. כאב לי — למה לא מחפשים ומוצאים את האח שלי? אני מרגישה אשמה. זה הפצע שלי", אמרה. "ההחלטה היתה: אם להיות נוצרייה — אז נזירה, כדי להתפלל למען עם ישראל".

בהמשך קרובי משפחתה איתרו אותה וניסו לשכנעה לשוב לחיק היהדות, ואולם חרף דמעות, איומים, תשלום כסף ופיתויים שהוצעו לה, היא התעקשה להישאר במנזר. בספרי המנזר נכתב כי בתקופה מסוימת הם חששו שיהודים ינסו לחטוף אותה ולכן נעלו אותה בפנים. עוד מסופר, שהוצע פרס כספי גבוה למי שיצליח להוציאה משם, אך היא הודיעה שלא תצא משם בחיים.

השם הפולני שאימצה לעצמה היה מריה ינינה מלצ'בסקה. כשהפכה לנזירה נקראה האחות פאולה. באמצע שנות ה–70 נסעה לישראל בעקבות קשר שקיימה עם האח דניאל, שמואל רופאייזן, אף הוא ניצול שואה מפולין שהפך לנזיר. תחנתה הבאה היתה המנזר הבנדיקטיני בהר הזיתים.

היא למדה עברית באולפן עציון בישראל, ובכך חיזקה את השפה שלמדה בילדותה בבית הספר היהודי. בערב שבת הדליקה נרות ובשבתות קיבלה חופשה כדי להתפלל למען עם ישראל. "זה המקום שלי. אני לא מרגישה שהפסדתי משהו כשהפכתי לנוצרייה. להיפך. מצאתי הרבה יותר. ישו יהודי, אמו יהודייה מאמינה. אנחנו, הנוצרים, באנו מישראל ונחזור אליה", אמרה. לאורך השנים שמרה על קשר עם קרובי משפחתה היהודים בארץ ובחו"ל.

בדף ששמרה בחדרה במנזר מתואר כיצד הקרדינל לוסטיז'ה, אף הוא יהודי־פולני שהמיר את דתו בשואה, ביקש שייאמר קדיש על קברו. מי שאמרה קדיש על קברה היתה חוקרת הנצרות יסכה הרני, שהתיידדה עמה ותיעדה את סיפור חייה. "אחות פאולה, רחל בת פייגה ושמחה, שתמיד חייכה והיתה טובת לב, היתה עם תהום של עצב", ספדה לה הרני. "הגעגועים למשפחתה היהודית שאבדה במלחמה הנוראית ביבשת הנוצרית הסתיימו עם קבורתה במנזר בהר הזיתים הצופה על בירת ישראל, ירושלים".

 

מתוך העיתונות

 

הקור שפוקד אותנו השנה מיטיב עם עצי פרי רבים, הראשונים שנהנים בהתפתחותם, הנשירים ופירות גרעיניים- דובדבנים, אפרסקים, ועוד. השנה בקיץ פירות אלו יהיו טובים מאוד בגודלם ובטעמם. 

יחד עם תופעות מיטיבות מהטבע- ממשיכים במחקר וכל מספר שנים מייצרים חומרים מעודדים תוך פיקוח לצמצם ככל האפשר חומרים מזיקים, או בעלי תופעות לוואי. כמו-כן שיפור וטיפוח זרעים בתחום הירקות. תחזקנה ידי החוקרים וכל העושים במלאכת החקלאות. בין מאה המצטיינים בחקלאות – טירת-צבי, עין חרוד מאוחד, גד"ש- עין חרוד איחוד- שום, שדה אליהו, גזר שלוחות. תבורכו בעשייה הפורה. גאוות ציבור החקלאים. 

פסלונים עתיקים בדמות סוסים התגלו בצפון

אם ושתי בנותיה שטיילו באזור כפר רופין שבעמק המעיינות מצאו צלמית של סוס מלפני 2,800 שנה, ואילו בעכו גילה תושב העיר צלמית מלפני 2,200 שנה

איתי בלומנטל:  22.01.19

 

 

 לצפייה בסרטון לחצו כאן

שני פסלוני חרס של סוסים התגלו בחודש האחרון בצפון הארץ לאחר שנחשפו מהאדמה בעזרת ירידת הגשמים. הפסלונים נמצאו על ידי עובדת רשות העתיקות בחופשה ועובר אורח בשני אתרים שונים. האחד התגלה באזור כפר רופין שבעמק המעיינות ומתוארך לתקופת ממלכת ישראל לפני כ-2,800 שנה, והשני נמצא ליד תל עכו ומתוארך לתקופת ההלניסטית לפני כ-2,200 שנה. הפסלים נמסרו לאוצרות המדינה ורשות העתיקות תעניק למוצאים תעודת הוקרה על אזרחותם הטובה.

 

"באחד מסופי השבוע האחרונים יצאתי עם בנותי הדס ומאיה ללקט פטריות באזור כפר רופין", מספרת איילת קידר-גולדברג, שהיא גם ארכיאולוגית ברשות העתיקות. "אמנם פטריות לא מצאנו, אבל לפתע בנותי הרימו מהאדמה את הפסלון היפה הזה. מיד זיהיתי שמדובר בצלמית קדומה מתקופת הברזל - תקופת ממלכת ישראל. התרגשנו מאוד. זה ממצא מרתק ומרהיב ביופיו".

 

   

מימין לשמאל: מאיה, איילת והדס גולדברג עם צלמית הסוס מתקופת ממלכת ישראל שמצאו בעמק בית שאן 

 (צילום: ניר דיסטלפלד, רשות העתיקות)

 

לדברי ד"ר עדי ארליך מאוניברסיטת חיפה, "צלמיות הסוסים היו נפוצות בארץ ישראל באלף ה-1 לפני הספירה (תקופת הברזל), שכן אז גדל מאוד השימוש בסוסים, בעיקר לצרכי ניידות. אנחנו מוצאים עדויות כתובות לכך גם בתנ"ך, למשל בסיפור יציאת מצרים שבו מוזכרות מרכבות פרעה ופרשיו, ובמלחמת ברק ודבורה מול סיסרא - כאשר מרכבות הברזל הכבדות של צבאו טבעו בבוץ. בתקופה זו, הסוסים פוסלו כאשר עליהם ישבו רוכבים, או בלעדיהם. החל מהתקופה הפרסית, כמעט תמיד לוו הסוסים בפרשים הרוכבים עליהם". ד"ר ארליך הוסיפה כי "הסוסים הופיעו כפסלונים, או בתור כלים לנוזל שעוצבו בצורת סוס".

 

הצלמית שמצאו הילדות ואימן באזור כפר רופין מתארת ראש סוס, שעל צווארו ניכרת ידו של הרוכב. היא אופיינית לתקופת הברזל ב' ובעיקר למאות 9-7 לפני הספירה, כפי שמעידים הסגנון שלה, והפסים האדומים המעטרים אותה ומסמנים את המושכות והרתמה. על ראש הסוס וצווארו הוצמדו כתוספות העיניים, הרעמה, המעוצבת כפסים חרוטים, האוזניים, ויד שמאל של הרוכב, האוחזת את הסוס וצבועה באדום. 

                                                    מיכאל מרקין שמצא את הפסלון בעכו) צילום: ניר דיסטלפלד, רשות העתיקות)

צלמית סוס נוספת נמצאה על ידי מיכאל מרקין, תושב עכו אשר טייל בתל הקדום בעיר, והיא מתוארכת לתקופה ההלניסטית במאות 3-2 לפני הספירה. על הסוס הודבקו תוספות לצורך תיאור הרתמה, האוזניים והרעמה הצבועה באדום. גוף הסוס לא שרד, אך לדברי ד"ר ארליך, רוב הסוסים המוכרים מתקופה זו מופיעים עם רוכב על גביהם.

 

צלמית סוס מהתקופה ההלניסטית שנמצאה בתל עכו  (צילום: ניר דיסטלפלד(

 

שתי צלמיות הסוס שהתגלו לאחרונה) צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות)

 

  

 

 

 צלמית סוס מתקופת ממלכת ישראל שנמצאה באזור בית שאן  (צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות)

ניר דיסטלפלד, מפקח היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות, אמר: "הגשמים העזים הניתכים על האדמה חושפים מדי פעם ממצאים ארכיאלוגיים שנמצאים קרוב לפני השטח. לעתים גם בעלי חיים, כמו דורבנים ושועלים, דוחפים ממצאים עתיקים שהיו טמונים בעומק הקרקע. אנחנו קוראים לאזרחים לעזור לחבר את הפאזל ההסטורי של כולנו ולדווח כשהם מוצאים ממצא עתיק.

 

"חשוב למסור דיווח מדויק ככל הניתן על מיקום הממצא בזמן אמת, כדי שנוכל למצות את המידע הארכיאולוגי מהאתר". רשות העתיקות תעניק תעודת הוקרה לאזרחים שמסרו את הפסלונים לאוצרות המדינה.

 לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

היא אישה מעצבנת!

 

נכון! אני מחנה את אופני על השביל והיא טוענת שאני מפריע לעוברים ושבים... היא מופיעה לפני תחנת ההסעה של התלמידים ומזיזה אופניים שזרקו בחיפזון תלמידים לבל יאחרו את ההסעה....

יש לה אובססיה לאופניים. מה שלא עושים, לא מוצא חן בעיניה. ובכלל מה זה עניינה!! ילדים, אין לה שם, נכדים- גם לא. אז, מה זה עניינה???

יש לה גם אובססיה לניקיון!!! מחכים בתחנה לאוטובוס והיא מתחילה לאסוף עטיפות ממתקים בין הקרשים של הספסלים! הם מונחים שם באופן טבעי, אני אומר לך. איפה יניח ילד את עטיפת הממתק אם לא שם? אף אחד לא רואה את הנייר הזה חוץ ממנה.

משעממם לה בחיים? מה היא הולכת לשלוף ניירות מבין הקרשים?? יש לה כשרון לארכיאולוגיה כנראה. יש שם ניירות עוד מלפני חודש. מי בכלל רואה אותם?

בכלל, ניירות זה איסוף חביב עליה. היא מוכנה לרדת מהקלנועית בשביל להרים חשבונית של המרכולית בין חדר האוכל למחסן. אני שואל אותך: חשבונית של מרכולית, זה מה שחשוב?? נפל למישהו אז מה? ביג דיל!! חשבונית של מרכולית. בשביל זה לרדת מהקלנועית?? ואם מדברים על קלנועית... מה מעצבן בכך שאנשים מחנים אופניים וקלנועיות איפה שנוח להם? היא מסוגלת לעמוד בצהריים היחיד שהחברה' חוזרים מוקדם מביה"ס ולהתחיל לצרוח שיחנו את האופניים בצד!! למי יש זמן כשהוא רעב כמו שני כלבים לחשוב איפה לחנות? מה זאת אומרת? נוסעים הכי הכי קרוב!! מה יש? רעבים! את יודעת מה זה? רעבים טוטאל! עד שאניח את האופניים בצד יעמדו עוד עשרים חברה' לפני בתור! ואני פשוט רעב! מה זה פה בית סוהר?? רעבים אז רצים לאכול. אם לא עכשיו אז מתי?

ואם מדברים על חדר האוכל מה אכפת לה שמישהו לא סגר את הדלת. נכון! קר. אבל הדלת בדרך-כלל נסגרת לבד! על הכל אני צריך להיות אחראי? אם הדלת לא נסגרת מעצמה מה זו אשמתי? בעולם המודרני לא צריך להתקין דלתות שלא נסגרות בעצמן. בטח לא בחדר אוכל שלשם באים אנשים רעבים...

        וכשאני קם מהכסא היא באה להזיז אותו למקום. היא שוכחת שיש עובדים, וזו הפרנסה שלהם. אני צריך לגזול להם את הפרנסה? להזיז את הכסאות, להוריד את הקנקן. בחייך, תשאירי משהו לעובדים לעשות – בשביל זה אלוקים ברא אותם!

                        נוסף לכל זה היא מופיעה בשתיים וחצי בצהריים ליד בית הילדים ומספרת לנו שהיא עייפה ורוצה לישון שנת צהריים ושנלך לשחק במקום אחר. הגזימה הזקנה הזאת, באמת! יום אחד בשבוע אנחנו פנויים אז מה היא הולכת להגביל אותנו פה כן! שם לא!! אם היא עייפה שתלך לישון ולא תבלבל את המוח....

 

                                נו, אם עדיין לא זיהיתם

                                                 הנודניקית הזו, זו אני!

                 מה לעשות? אלו מחלות שלא ניתנות, כנראה, לריפוי.

                 להתראות מחר, על יד פחי האשפה, גם שם יש לי

                                         מה לעשות.

 

אבישג

מה בוכים גשמי החורף   עדנה גורן

מילים : יוסי גמזו     לחן:  סשה ארגוב

יוסי גמזו כתב את המלים למנגינה של סשה ארגוב. לימים כתב ע. הלל מלים הומוריסטיות לאותה מנגינה והשיר נקרא "אפשטיין".

 

גשמים   כל מרזבי העיר הומים 
והרחובות מיותמים.    טפטוף חטוף על עורף.    זה חורף... 
רוחות    על גגותינו מתיפחות   
והשדרות נאנחות.  בשלוליות פורח     ירח... 
למה בוכים גשמי החורף    על זגוגיות החלונות? 
למה בדידות גם היא צמרמורת? 
אין איש יודע     כאן     לענות... 

אדם,     יש לו געגועים בדם, 
יש לו ניגון שלא נדם,     גם כשהאח בוערת   עם ערב. 
יושב    עם הבקבוק, שליו שליו, 
חש את החורף שבלב,    כשהסופה שואגת     מנגד... 
למה בוכים גישמי החורף?... 

לאן     רצו שנותיו, כולן כולן, 
כמו רכבות כבדות-מטען     בין תחנות ביניים    של ליל? 
קטנות     הן הלגימות האחרונות. 
מול גחלים וזיכרונות    בין שפתותיו נותרת    מקטרת... 
למה בוכים גשמי החורף?.

 

לצפייה בביצוע השיר על ידי עדנה גורן לחצו כאן 

עדנה גורן החלה את דרכה כשהזמר בני ברמן גילה את כישרונה כשהייתה בת 16 בלבד. בשנת 1962 התגייסה גורן, ושירתה כסולנית של להקת חיל האוויר. ב-1966 הקליטה גורן תקליטון בשם "עדנה" ובו 4 שירים, שאותם כתב חיים קינן, כולם גרסאות עבריות ללהיטים אמריקנים פופולריים באותם ימים. השירים באלבום הם "ללילה יש צבע אחר", "לו", "את העולם חילקו לשניים" ו"חלום רחוק".

בתחילת שנת 1966 שרה בסרט "שני קוני למל" את שלושת השירים של הדמות הנשית הראשית ליבל'ה - "הוא יהיה לי בעל", "אבי אומר שהחתן" ו"סליחה רבותי". באותה שנה השתתפה גם בפסטיבל הזמר והפזמון וביצעה את השיר "לא פעם, בקיץ" של רחל המשוררת. בסוף שנת 1966 הקליטה את השיר "מנדלבאום" לסרט "האם תל אביב בוערת" שצולם ב- 1967 ולאחר מכן הקליטה אלבום סולו ראשון הנושא את השם "כי מדברות עיניך". בשנת 1969 הקליטה את השיר "בלדה לאיש הפשוט" לפסקול הסרט תעלת בלאומילך.

בשנת 1968 חברה לקובי רכט,  חייל משוחרר, והקליטה יחד איתו אלבום "משירי סשה ארגוב". בין שירי האלבום נמצאים "זמר המפוחית", "לילה בדרום", "למה בוכים גשמי החורף" ו"לפנות ערב" המזוהה עם גורן במיוחד. ב-1969 הופיעו השניים יחד בפסטיבל הזמר בשיר "מכתבי אהבה". השניים מופיעים ביחד עד היום מפעם לפעם בשירי סשה ארגוב.

 

לצפייה  בשירי חורף וגשם: 1971 [בערך 40 דקות]  לחצו כאן  

עם אברהם הפנר, ישראל גוריון, ליאור ייני, עדנה גורן, יוסי בנאי, הפרברים ועוד.

 

 

פרשת משפטים

זיכרון מעמד הר סיני עוד עמנו מהשבת שעברה, וכעת ממשיכה התורה אל המשפטים ששם משה לפנינו בצו ה', משפטי התורה המכוננים את החברה היהודית המתוקנת.

אחת ההנחיות הקצרות בפרשה היא 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי'. מהי התביעה להיות 'אנשי קודש'? מה משמעה?

בקריאה פשוטה, מדובר בהטרמת החלק השני של הפסוק, האוסר על אכילת טריפה.

הרשב"ם ראה בקדושה סיבה שלא לאכול את הטריפות, בדומה לאמור בפרשת ראה: 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה ...כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ'. לעומתו, הרמב"ן סבר שההימנעות מאכילת טריפות מובילה ליכולת להתקדש: "אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים".

 

במכילתא דרבי ישמעאל נמצא קצה חוט לקריאה דרשנית של הפסוק, הרואה את ההנחיה 'ואנשי קודש תהיון לי' גם כעומדת בפני עצמה, וללא קשר להימנעות מאכילת הטריפות. כך דורש רבי ישמעאל: "כשאתם קדושים, הרי אתם שלי". כלומר, אם 'אנשי קודש תהיון', אזי יתקיים גם 'לי'. רק העמידה על מדרגת הקדושה משייכת את היהודי לקב"ה, שהרי ללא התנהגות מתקדשת זו, כביכול אין נוכחות לקב"ה בעולמו, וממילא אין הוא שייך לקב"ה.

 

העמקה נוספת בפסוק נמצאת בדבריו של הרבי מנחם מנדל מקוצק שיום פטירתו חל השבוע (לפני 160 שנים). בציטוט היפה משמו נאמר 'ואנשי קודש תהיון לי, מלאכים יש לי מספיק'. אין הקב"ה מצפה מאתנו להיות מלאכים, לא לשם כך הוא ברא את עולמו.

לעיתים נדמה לנו שהתורה מחנכת אותנו להיות מלאכים. דמיון כוזב זה עלול להביא אותנו לתחושת כישלון ורגשי אשמה לא מוצדקים (מי יכול להיות מלאך?), ואף לאיבוד האמון בעצמנו, ביכולתנו כן להיות אנשי קודש. הרבי מקוצק מחדד – הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו ושמח בנו דווקא כאנשי קודש, לא כמלאכים. דווקא מהמקום האנושי, זה שאינו שלם, זה שמועד לעיתים, אבל יכול לתקן – דווקא זה המבוקש על ידי הקב"ה. מכאן שאל לנו לנסות להיות מלאכים, וממילא נוכל לחסור את התסכול המתלווה לשאיפות מלאכיות נואלות.

ועוד. ההזמנה להיות 'אנשי קודש' משמעה שיש עניין וחשיבות בלהיות אנשים. להיות אנושיים. לנסות ולעמול על כך שתכונותינו האנושיות הפשוטות לא ייעלמו בבואנו אל הקודש, שלא נשכח ונזנח את מי שאנחנו כשנשתדל להתקדם מבחינה רוחנית ולהתקדש. כמובן שאין כאן קידוש של הבינוניות והסתמיות, אלא כמיהה לרוממות הרוח, אך כל זאת מתוך אנושיות, בריאות נפשית, נורמליות וחיות.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי