שלום רב קוראנו הוותיקים

 

ט"ו בשבט נחגג כמיטב המסורת

בסדרים ובנטיעות.

הנטיעות של העצים ושאר הצמחים

מלמדות אותנו על "נטיעות" ועל "עצים"  -  כדימוי.

 

כששותלים כעס - קוצרים פחד 

כששותלים רוגע - קוצרים בטחון

כששותלים ביקורת - קוצרים מתקפה 

כששותלים יושרה - קוצרים אמון 

כששותלים התעלמות - קוצרים ריחוק 

כששותלים חום - קוצרים חיבוק

כששותלים תלונות - קוצרים סבל 

כששותלים אחריות - קוצרים חופש

כששותלים בטלה - קוצרים יאוש

כשושתלים שנאה - קוצרים כאב 

כששותלים אהבה קוצרים אהבה    

 

שימו לב לזרעים שאתם שותלים

בחרו אותם בקפידה          

 

אך הזרע הנזרע והשתיל הנשתל

אינם רק למען מה שיתפתח מהם בלבד.

זאת יש לזכור היטב

 

"זרע אינו נבט לקוי. 
הוא זרע שלם ומושלם בזרעיותו. 
הוא אפילו לא מבקש להיות קצת יותר זרע. 
מה שנולד ממנו – "נבט" אנחנו מכנים אותו – אינו זרע משופר ואינו עץ חסר. 
הוא נבט שלם ומושלם בנבטיותו ולא חסר בו דבר. 
הוא אינו שואף להיות עץ. 
וכך גם העץ. 
לא נבט משופר, ולא משאת נפש של הזרע, הנבט, או העץ הצעיר. 
אין תכליתו של הבלוט להיות אלון, אלא להיות בלוט ככל שאפשר ובלא ייסורי הכמיהה למה שאינו הוא. 
עץ הוא עולם שלם והוא אינו מבקש לעצמו עוד עציות. 
יבואו פרחים כשיבואו, בעתם, והוא עצמו אינו פרח שיבוא, אלא עץ שכבר בא. 
הוא עומד בעציותו, לא למען, לא בגלל, לא בעקבות.

אין אושר בעץ יותר מאשר בזרע, בנבט, או בפרח. 
אילו היה הנבט חש שהוא לקוי, חסר, יצור שלעולם צריך להשתלם ולהשתפר, לא היה מגשים את נבטיותו המושלמת. 
אולי אפילו היה גווע בטרם עת. 
מתסכול, מאכזבה, מאי נחת, מתחושת לקות איומה, מאי סיפוק. 
מחוסר חיים. 
ואז לא היה מתגלגל, אולי, להיות העץ.

החיים אינם הולכים לשום מקום. 
הם כבר כאן. 
במלואם. 
מחר לא יהיה טוב יותר. 
במקום אחר לא יהיה טוב יותר. 
מחר יהיה עכשיו. 
והמקום שאנו כמהים אליו, יהיה כאן. 
זה יהיה כאן, עכשיו, מלא וגדוש ואמיתי ולא [יהיה] חסר בו דבר. 
לא החרקים, או הפרחים, או כאב הפרידה, או נוכחות השאלה, או בדיון התשובה, או החסד או המצוקה. 
דבר לא חסר."

יעקב רז, מתוך מאמר "על האושר" 

ט"ו בשבט הוא חג מיוחד, המסמל את תחילת היווצרות הפרי.
אנו חוגגים את התהליך של הבשלת הפירות, מבלי שעדיין רואים אותם או אוכלים אותם. 

 

שבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך

"יהודים מצילים יהודים"

נושא זה עמד במרכזו של היום בו התקבצו ובאו לבית גיל עוז לעסוק  בפרק הדרמטי בו יהודים, נרדפים בעצמם עד צוואר, מוצאים את כוחות הנפש להציל את אחיהם הנרדפים גם הם.

 

פתחו את המפגש ברוך ונעמי טסלר ממחולה, אשר שיתפו אותנו בסיפורן של אימו ודודתו של ברוך- האחיות לבית טסלר.

נעמי פתחה את דבריה ואמרה:

"בוקר טוב וחמים לוותיקי העמק, הכרותי עם גיל עוז בדרך כלל מזוית של מפנה וממליצה ללקוחות שלי להגיע למקום הנפלא הזה שעושה עבודת קודש עבור הגיל השלישי והמכובד. יישר כוח לכל העוסקים בעשייה המבורכת".

מכאן המשיכה נעמי לתאר את סיפורן של חמותה שרה ואחותה חנה ששרדו את בלוק 27 באושוויץ בירקנאו, צעדת המוות וברגן בלזן, ניצלו יחד ומאז לא נפרדו.

"לעולם לא תפרדו", ציוותה עליהן גולדה אימן וכך גם הורה להן אביהם בן-ציון. "חנה תדאגי לשרה, שרה תדאגי לחנה".

וכפי שאמרה נעמי: "הן כל הזמן ביחד, מתווכחות על הזכרון, מתקנות זו את זו, מקנאות מעט זו בילדיהן של זו. בכל דבר ועניין מתייעצות. ובעיקר, שותקות ביחד".

וסיימה נעמי את דבריה: "אין לנו ארץ אחרת, ובתקווה להרבות באהבת חינם. נמשיך לזכור ולהזכיר את התקופה בה היה נסיון להשמיד עם, נסיון שלא צלח – אנחנו כאן".

נעמי קראה פסקאות קצרות מספרה של שרה הנקרא: "שני חיי שרה" והקרינה בפנינו את הכתבה מערוץ 10 "בלוק 27 – השורדות האחרונות"

לחצו כאן לצפייה

  

תודה לברוך ולנעמי על השיתוף המרגש.

 

שלמה סמסון  משלוחות שיתף אותנו בצלילות יתירה עם כל הפרטים המדויקים כיצד התגלגלו חייו מאז ליל הבדולח בהיותו בן 15, דרך ההכשרה בגרמניה בהולנד ובברגן בלזן. הוא תיאר את הזוג הני ויהושע בירנבאום אשר ניהלו את "בית היתומים" במחנה ווסטרבורק ואחר כך במחנה ברגן בלזן. שלמה העביר אלינו ידע רב היסטורי ואישי בחן ובצורה שרק הוא יודע ממרום גילו – בן 95.

אנו מודים לשלמה על הרצאתו המלומדת ועל נוכחותו לאורך כל היום במפגש.

 

סיימה את המפגש ד"ר אילה נדיבי על משה קראוס מול הסיפור של ישראל קסטנר. אילה הציגה את עבודת המחקר הענפה שביצעה בנושא ועל מיעוט הזכרת מפעל ההצלה אשר קראוס הקים יחד עם קרל לוץ וראול ולנברג.

חומר חשוב למחשבה ולהעמקה ואנו מודים לאילה על שלימדה אותנו פרק חשוב זה בתולדות יהודי הונגריה ככלל ויהודי בודפשט בפרט.

ראובן חורש ממעוז חיים ביקש להגיב על דבריה של אילה והביא בדבריו את הצד שתמך בקסטנר ובפועלו.

 

לאחר הפסקת שתייה והפוגה להרגעות מהדברים המרגשים צפינו יחד בסרטה של טלי שמש "מועדון בית הקברות" .

שבת, עשר בבוקר. קבוצה של אנשים מבוגרים, פולנים, עם כסאות מתקפלים וצידניות עמוסות, חוצה את בית הקברות של הר הרצל. בצלו של עץ אורן ענק הם מתיישבים במעגל, ודנים בעניינים שברומו של עולם. למעלה משני עשורים, חברי "האקדמיה של הר הרצל" מתכנסים שם. בין הקברים של גדולי האומה הם דנים על תולדות הפילוסופיה המודרנית, קוראים שירה, אוכלים ארוחת צהריים מלאה וחורצים את גורלו של העם היהודי. במשך חמש שנים תיעדה הבמאית טלי שמש את הקבוצה המיוחדת הזו, ובתוכה את מיניה, סבתא שלה, ואת לנה, דודה שלה. הסרט חושף את מערכת היחסים האינטנסיבית והבלתי אפשרית בין שתי הנשים השונות האלה, שנשארו לבד, בלי הגברים שאהבו, אך עם אותה תשוקה לחיים ולהט של נערות מתבגרות. שתי חברות שמגשימות בחייהן תכליות הפוכות, אבל מחוברות לנצח על-ידי היסטוריה וגורל משותפים. בתקופה דרמטית זו, כשחברי הקבוצה נפגשים עם המוות, ונאלצים להתמודד עם התפוררותו של המוסד החשוב בחייהם, מתעוררים גם אצל לנה ומיניה שדים רדומים. חשבונות משפחתיים וסודות מן העבר, צפים ועולים. התוצאה היא דיוקן אינטימי של דור השואה, כפי שלא נראה מעולם.

 

לצפייה באלבום התמונות מהמפגש לחצו כאן

היה זה בוקר עמוס ברגשות עזים ומרגש ותודה שוב לנילי בן ארי על הנחייתו ארגונו והנגשתו לציבור וותיקי העמק.

 

גדי ליאון

רכז מיצוי זכויות ניצולי השואה

בית גיל עוז

 

 

חגיגת ט"ו בשבט

צוות ה"משפחג" בגיל עוז, עוסק באיסוף ועריכת חומרים לחגים ואירועים משפחתיים בגלגל השנה. בנוסף לאיסוף החומרים יוצא גם הצוות  לשטח לחגוג עם החומר שנלמד.

לקראת ט"ו בשבט,  חברנו אל ענבר מעמותת ניצנים, אל יוחאי בשן ו"יחד", אל דרור מ"חקלאות בעמק" שבנווה איתן, שצרפו את דני שטיינר וחנה מה"מקורוק" ואליהם הצטרף גם פיטר פרידמן הפסנתרן, והמתנדב מזה שנים רבות בבית גיל עוז,  ו ב י ח ד  יזמנו סדר ט"ו בשבט לאוכלוסייה הבוגרת בספריה בנווה איתן.

 

הסבנו סביב שולחנות עם כיבודי החג, המיקרופון הנודד אפשר לכל אחד מהמשתתפים להקריא מתוך קטעי המקורות והסיפורים שנאגדו.

שרנו את שירי החג בליווי המוסיקלי, טעמנו מן היין האדום והלבן ומן הפירות והאגדות שלהן ונהנינו מהיחד .

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

תודה לענבר ו"ניצנים" על הכיבוד הנדיב, על השותפות והחיבורים.

 

ורד רוס

קידום השירות ויזום פרויקטים

 

הנש"ר חגג ט"ו בשבט במפגש החמישה-עשר

 

ביום ט"ו בשבט עצמו קבלנו ילדי נש"ר וחברי בית גיל עוז את פני החג בשירה ובתנועה.

 

פתחנו את המפגש בשיר מהמפגש הקודם "אח איזה חורף" שהכניס את כולם לאווירה.

 

המשכנו לשירו של אהוד מנור בלחנו ובביצוע של אריאל זילבר "ברוש". האזנו לביצוע תוך כדי חשיבה על מה הברוש מסמל בשיר ובכלל מההקשר בין בני האדם לעצים.

עלו הסברים מרגשים הן מפי הילדים והן מפי חברי הבית-

"הברוש נשאר איתן ויציב למרות הרוחות והסערות וכך גם אנו צריכים לעמוד מול קשיים ואתגרים".

 

לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת שיראל מבית הספר שק"ד לחצו כאן

המשכנו לשיר "מקהלה עליזה" שכתבה לאה נאור והלחינה נורית הירש תוך כדי תנועות בפזמונים שחיברו את כולם לשירה.

לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת תמה מבית ספר דקלים לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת שירלי מבית ספר דקלים לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת שיראל מבית הספר שק"ד לחצו כאן

המשכנו לפינת הבקשות בה הושרו "עמק שלי" ו"שיר העמק" ואף "ניצוץ האהבה".

 

היה זה מפגש מרענן ומרגש בעיקר עקב התובנות שעלו מפי כל המשתתפים על מה העץ מלמד אותנו.

 

חג שמח

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

הנש"ר וחברי בית גיל עוז במפגש "פסל משתלב" ו"גבוה נמוך" לכבוד ט"ו בשבט

 

 

הקבוצה הולכת ומתחברת דרך התנועה המשותפת הרב-דורית והכה מרגשת ומשמחת.

 

הפעם יצרה רויטל המנחה באמצעות חברי הקבוצה פסל משתלב, שתי הקבוצות יצרו יחד פסל משולב בו ביטאו אלמנטים של גבוה ונמוך המסמלים את העצים.

 

בואו לא נכביר במילים סתם ונחווה את המפגש באמצעות התמונות והסרטונים.

 

 

לצפייה באלבום התמונות והסרטונים לחצו כאן

 

 

חג שמח

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

מקבלים פני ט"ו בשבט בבית גיל עוז

 

התכנסו ובאו עשרות חברי הבית לקבל ולציין את ט"ו בשבט כמיטב מסורת הבית, באומר ובצליל, במחשבה וביצירה.

 

החברים התכנסו מכל רחבי העמק וזכו בארוחת בוקר חגיגית על שולחנות ערוכים בצורת חית.

 

לאחר הארוחה "חילצו עצמותיהם" בהתעמלות חגיגית, בהנחיית אהובה אוזן, אם הבית, בה "נטעו" בגופם עם גופם עוצמה וצמיחה.

 

ערכנו חידון על שמות פרחים ועצים באמצעות קריקטורות וזיהוי שירי פרחים באמצעות האזנה למספר צלילים בלבד. החברים גילו בקיאות רבה בשירי ארץ ישראל הישנה והטובה העוסקים בתחום זה.

 

בהפסקת השתיה התכבדו החברים בעוגות ובשתיה חגיגית.

 

התחלקנו לחדרי הפעילויות השונות:

בלובי עם אהובה אוזן, אם הבית, יצרו פרחים במלאכת יד.

בחדר האומנות, בהנחייתה של מקי סמסון, מורת האומנות, עסקו ב"האדם עץ השדה" ובעזרת שבלנות "נטעו" עץ מלא עלים.

בחדר הפעילות עם בנות מיזם "והדרת" עסקו החברות והחברים בעולם הצומח באמצעות חידודי חשיבה.

בחדר המפגשים, עם גדי ליאון, עבדכם הנאמן, עסקנו בתכני החג ובמושג ה"תיקון" המקושר לט"ו בשבט- ההסתכלות על ההמשכיות והצורך לתת למען האחר, למען הזולת.

בחדר המוסיקה, עם פיטר פרידמן, האזינו ליצירות על פרחים ועצים.

 

התכנסנו למליאה חגיגית ל"סדר ט"ו בשבט" אותה פתח הרב אזואלוס, אשר הסביר על משמעות החג- כחג המבטא צמיחה והתפתחות, החיים בארץ כהגעה אל הבית לו ייחלנו וציפינו והשמחה על התהליך שלבסוף מצמיח את פירותיו.

שרנו והגינו על הקשר שבין האדם לעצי הפרי בפרט ולעולם הצומח ככלל, שתינו "לחיים" ואכלנו מפירות הארץ.

לצפייה ב"שירת העשבים" לחצו כאן

לצפייה ב"ולס להגנת הצומח" לחצו כאן

קינחנו בארוחת צהרים חגיגית ונפרדנו בברכת חג שמח.

 

לצפייה באלבום התמנות לחצו כאן

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

פגישת ועדת ההיגוי לתוכנית האסטרטגית לגיל השלישי

בעמק המעיינות

 

במסגרת העבודה לקראת בניית תכנית אסטרטגית לגיל השלישי בעמק המעיינות התכנסה השבוע ועדת ההיגוי .

הועדה כוללת: יו"ר – ראש המועצה יורם קרין, מנהלת אגף חינוך וקהילה נגה גיל, רכזת הועדה – עפרה סתת, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, בעלי תפקידים מרכזיים במועצה, מנכ"לית העמותה אורנה ברזילאי, נציגי הנהלת גיל עוז ונציגי ציבור מכל הגופים השותפים והמממנים.

עפרה פתחה את דבריה וקראה משירו של טוביה ריבנר – עולם מופלא:

אֲפִלּוּ תִּמְצָא אֶלֶף סִבּוֹת לְהִתְנַגֵּד- הָעוֹלָם מֻפְלָא

תֹּאמַר: נוֹלָדִים כְּדֵי לָמוּת- אֵיזֶה זָדוֹן!

אֲבָל עַד אָז- הָעוֹלָם מֻפְלָא.

מֻפְלָא בַּמֶּה שֶׁהוּא מְגַלֶּה ובַמֶּה שֶׁהוּא מַסְתִּיר.

מֻפְלָא בְּבָרְאוֹ יוֹם אַחַר יוֹם וּמֻפְלָא בְּקָטְלוֹ לַיְלָה אַחַר לַיְלָה

בְּהַפְצִיעַ הַחַמָּה אֶת הָעוֹר הַקָּרִיר, הַדַּק שֶׁל הַשַּׁחַר

וּבִשְׁקִיעָתָהּ בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.

מֻפְלָא שֶׁאַתָּה מֵקִיץ בַּבֹּקֶר חַי וּמֻפְלָא שֶׁגּוּפְךָ

הִגִּיעַ לְגִיל מֻּפְלָּג כָּזֶה.

מֻפְלָא שֶׁשִּׁנֵּי הַטּוֹרֵף נִנְעָצוֹת בְּדִיּוּק בִּבְשַׂר הַנִּטְרָף

וּבְרָכָה וּקְלָלָה חוֹבְקוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

וְהַיּוֹרֶה, כְּבָר בְּרֵאשִׁית סֶפְּטֶמְבֶּר, כְּחוֹמָה שֶׁל אֲוִיר- לֹא מֻפְלָא?

וְרָאִיתָ אֶת פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (פָּרָה מֻפְלָאָה, אֵין לְהַכְחִישׁ)

אֵיךְ טִפְּסָה עַד קְצֵה הֶחָצָב (כְּאִלּוּ הִדְבִּיקָה אֶת פִּסְגַּת

אֵל קָפִּיטָן בְּיוֹסֶמיטי אוֹ אֶת הַקִּיר הַצְּפוֹנִי שֶׁל הָאַיְגֶר

בַּאֲלָפִים הַבֶּרְנָאִים) וְלֹא אָבְדָה גַּם לֹא נְקֻדָּה אַחַת מִגַּבָּהּ?

הַלֹּא מֻפְלָא הוּא שֶׁגּוּשֵׁי אֵשׁ וְגוּשֵׁי קֶרַח מִלִּפְנֵי טְרִילְיוֹן שָׁנִים

מְצִיצִים עָלֶיךָ כְּעֵינֵי שַׂחְקָנִים דֶּרֶךְ חֹר בְּמָסַךְ הַבָּמָה

נִצְנוּצִים נִצְנוּצִים?

וּמֻפְלָא, מֻפְלָא שֶׁמִּתּוֹךְ הָאֲדָמָה בּוֹקְעִים גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים זְעִירִים

שֶׁסּוֹפָם הַלֶּחֶם שֶׁאַתָּה וַאֲנִי אוֹכְלִים

 

עַל חֻדּוֹ שֶׁל סַכִּין.״

 

ועדת ההיגוי מלווה את התהליך והתכנסה לשמוע דו"ח ביניים של חברת "אשחר" מתוך החומר שנאסף עד כה מקבוצות מיקוד שהתקיימו בגיל עוז ובישובים, משאלונים, מראיונות עם בעלי תפקידים במועצה ובישובים, מראיונות עם בעלי תפקידים ועובדי עמותת גיל עוז. 

הוצגו נתונים  על התפלגות גילאי האוכלוסייה בעמק המעיינות, מתוכם נתונים על אחוזי האזרחים הוותיקים לפי ישובים. דרך קבוצות המיקוד נבדקו מאפיינים דמוגרפים  - מוצא, מצב משפחתי, מספר ילדים ונכדים קרובים ורחוקים, הסתבר שיש בין המשתתפים רוב לאקדמאים. היתה גם התייחסות בשאלונים לתחושת בדידות, ליחס ללמידה, על השתתפות בחוגים ועל התנדבות.

נבדקו השימושים בטכנולוגיה והתוצאות היו מפתיעות והראו על נגישות גבוהה למחשבים, אינטרנט וכמובן השימוש בטלפון הסלולרי. רוב הנשאלים העידו שיש להם תחביב. עלו הבעיות הקשות של תחבורה ונגישות ושירותי הבריאות המוגבלים.

 

הוגדרו עקרונות מנחים לתוכנית:

עקרון הרצף הגיאוגרפי -– ריכוז מול ביזור, מהמרחב הסובב את המועצה, בתוך שטח המועצה, דרך אשכולות יישוביים וכמובן היישוב עצמו.

עקרון רצפים תפקודיים – מענה איכותי לוותיקים עצמאיים פעילים ובתפקוד גבוה ומענה איכותי לוותיקים ברמות תפקוד נמוכות, עד מצב סיעודי.

הזקנה כהזדמנות – העצמת יתרונות הגיל והזמן הפנוי שמתהווה כנכס ומנוף להתפתחות אישית ומשאב לקהילה.

הזקנה כאתגר – פיתוח שירותים ומענים ייחודיים להתמודדות עם אתגרי הגיל, הבדידות והירידה בתפקוד.

עקרון Age friendly communities – מכלול התחומים הקשורים להזדקנות בבית, בקהילה.

עקרון קהילה רב דורית – ותיקים לא רק כלקוחות מקבלי שירותים, אלא כשותפים פעילים ומעורבים.

פיתוח הון אנושי, חברתי מלכד, מקשר ומגשר.  פיתוח אמצעים וכלים לפעולה.

עקרון שילוביות וסינרגטיות – תיאום ושיתופי פעולה ויצירת שותפויות אסטרטגיות. קיום שולחנות עגולים בין מגזריים ורב תחומיים.

 

כיווני הפיתוח העיקריים שהוגדרו:

·      הוותיק בקהילה הרב דורית.

·      הבית לוותיקי העמק – כל מכלול השירותים הנחוצים.

·      הידעת? – מרכז מידע, יעוץ, והכוונה לוותיקי העמק.

·      להגיע – ניידות, נגישות תחבורתית.

·      הזדקנות בבית – מערך תמיכה הוליסטי המאפשר הזדקנות מיטבית.

·      זקנה פעילה – תעסוקה, יזמות, התנדבות, העשרה.

 

בפגישה עלתה בקשה לבדוק עוד ועוד אנשים דרך שאלונים שמולאו בבתים ויתנו מבט יותר מעמיק על הנושאים שעל הפרק.

 

הפורום המכובד שהתכנס, שיתוף הפעולה בין גיל עוז ומחלקות המועצה יוצרים הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות.

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

 

חברי מכינת מצפן על "מסע ישראלי"

 

חברי מכנית מצפן, בוגרי "כיתות נווה" שב"גאון הירדן", שיתפו אותנו על החוויות שהיו להם מ"המסע הישראלי".

לפני כשבועיים בילו שלושה ימים בעיר חיפה כחלק מהכנתם לחיים עצמאיים בקהילה בעתיד כבוגרי המכינה.

הם פגשו אומנים, מקומות ואף התנדבו למען אנשים אחרים בעיר חיפה.

 החברים שיתפו במה שהיה להם הכי משמעותי במסע כאשר אחד מהם גילה פתיחות מרגשת בדבר התובנה שהוא כנראה לא יוכל להתגייס לצה"ל ככל שאר חבריו בני גילו עקב היותו על הספקטרום האוטיסטי, למרות רצונו העז בכך.

 

חברי הבית הגיבו ואמרו לו במידה ותרצה אתה תצליח גם בכך ושידרו לו מסר של שותפות אמפטיה והכלה שריגשו את כל השומעים.

 

והרי השילוב הבין-דורי במיטבו.

 

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

חבורת הפיוטים נפגשת בשמחה

 

בפיוטים לשבת עסקנו הפעם בפיוט המופיע בסוף תפילת המוסף

"אין כאלוהינו". פיוט קצר זה נאמר ברוב המנהגים בסוף תפילת שחרית של ימות החול ובשבתות וחגים בסוף תפילת מוסף.

זהו פיוט קדום הנזכר כבר בסדר רב עמרם גאון, ומוצאו כנראה בספרות הסוד הקדומה, ספרות ההיכלות.

יש הנוהגים שלא לאומרו בימות החול, שבהם נחפזים המתפללים לסיים את תפילתם ולפנות לעיסוקיהם, אלא בשבתות בלבד.

כאשר עלו תלמידי הגר"א (הגאון מוילנה) לארץ ישראל, הורה להם הגר"א לאמץ כמה ממנהגי הספרדים שרווחו כאן, וביניהם אמירת 'אין כאלוהינו' גם בימות החול. 
הפיוט פשוט ובנוי על חזרה מרובעת על המלים הפותחות 'אין', 'מי', 'ברוך' ו'אתה' ולאחר כל אחת ממילות הפתיחה חוזרים ארבעה כינויים של הקדוש ברוך הוא – 'אלוקינו', 'אדוננו', 'מלכנו' ו'מושיענו'. 
סדר השורות הראשונות של הפיוט נדרש על דרך הנוטריקון: ראשי שלוש השורות הפותחות יוצרות את המלה 'אמן', והשורה הרביעית פותחת במלה 'ברוך'. 

הפיוט עוסק בהכרת הטוב ובהודאה כלפי הקדוש ברוך הוא.

 

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

  

ולעוד ביצוע לחצו כאן

השמחה בתורה ובארץ ישראל ששתיהן ניתנו לנו כמתנה באה לידי ביטוי בפיוט "בוא עם בחיר יה".

 

פיוט זה נכתב בידי אשר מזרחי, יליד ירושלים, אשר היה שליח ששודר מהארץ לתוניס, שם שימש בקודש בכל תפקידי הקהילה.

בפיוט קורא המשורר לכל העם שבגולה לבוא לארץ הקודש, ולראות את מעלותיה. הפיוט מושר כשירת מענה הפייטן שר את הבית והקהל עונה לו – בארץ.

 

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

קינחנו בפיוט "אל חובי סלח" – אותו כתב ר' ניסים משה הלוי ז"ל.

בפיוט זה מבקש המשורר מאת הבורא שיסלח על חובותנו, על העוונות ושיחיש את בוא הגאולה ועם ישראל יעלה לארצו הברוכה.

 

להלן מילות הפיוט:

 

אל חובי סלח אבי חנון
רם גאל את בן שלומך
שלומך שלומך שלומך
אל חובי סלח אבי חנון                                        

 
אל יה גלה עזרי הדור
יה נא לי סעד מהודך
מהודך מהודך מהודך
אל חובי סלח אבי חנון

נאדר,נאדר,צור נאדר
יום יום חיבך יגדל
אל עזרי תגן יה אל תגן יה אלי
אל כלה נא לי אויבי

והצל עם אהוב מיד כל עם ואום
והצל עם אהוב מיד כל עם ואום
יכון מעונך אלי הדור
אל רם לעולם לעולם לעולם לעולם לעולם
אל חובי סלח אבי חנון

את אויבי הכרת
לא תשאיר לו שריד במועדו
ועמך ישיר,ישיר במעונו
את אויבי הכרת
לא תשאיר לו שריד במועדו
ועמך ישיר,ישיר במעונו

 

רפא עמך הנרדף
וקבצם מכל נידח
ונהללך ברינה,בכל עת ובכל פינה
ונהללך ברינה,בכל עת ובכל פינה

יכון מעונך אלי הדור
וגאל את בן שלומך
שלומך שלומך שלומך
אל חובי סלח אבי חנון

לך נהלל בכל טוב
ולך נודה אדון הכל
נגיל ונהלל יה
אנא החזר,אנא החזר,
אנא החזר עם אהוב
לירושלים עיר הבירה
ותיבנה בית הבחירה
ושלח אליה הדגול
יבשר לעם אהובך,
אהובך,אהובך,אהובך

אל חובי סלח אבי חנון
אל חובי סלח אבי חנון

 

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

אנו שבים ומזמינים אתכם להצטרף לחבורה המתכנסת בכל יום רביעי.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

"...לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..."

 

לפני שנים רבות מאוד למדתי בבחינות הסמכה להוראה על מריה מונטסורי ילידת איטליה,(1870-1952) אשר גילתה על סמך תצפיות ומחקרים את "טבעו האמיתי" של הילד.

בין שאר מסקנותיה היא ממליצה ליצור הבניית סביבה חינוכית לילד. שולחן הילדים הקטן והכסאות אשר בגני הילדים היום הם תוצאה של מחקרה המקיף. הסביבה כולה כולל מושבי השירותים הזעירים מותאמת לצרכיו היחודיים של האדם הקטן.

מעל מחצית המאה עברה עד שהתעוררה החברה המערבית להבין כי גם האדם המזדקן זקוק לארגון סביבתי על-פי גילו ומצבו. גם אם זכה בבריאות ובאורך ימים, גם אם נדע לכבדו כמצוות האל, גם אם הכרנו באוצרות נסיון חייו וביקשנו מידי פעם את עצתו, עם כל זאת עדיין הוא זקוק לתמיכה, להגנה, לסיעוד, להוקרה ולאהבה.

 

כל אלה עלו בדעתי בשבוע באילת. ים כחול, הרים כחלחלים ואדמדמים, צמרות דקלים ושלוה של מאה אחרת.

והעיר מלאה ישישים וישישות מבוגרים אנשים ונשים במבצע הכולל מרכזי גמלאים רבים ברחבי הארץ. אוטובוסים מלאים המספקים מסלולי טיולים ומרכזי בילוי והנאה למאות הנופשים.

ייתכן ובמובנים רבים נראה לנו כי העולם מתקלקל, צועד לאחור. בענין זה, הרי זהו פלא של קידמה אנושית בו האדם המבוגר, היום בגילאי שבעים ושמונים ולמעלה מזה- זוכה להוקרה, לטיפול ובעיקר, וזה החשוב מכל, לאהבה ותשומת לב בחברה שלנו. לא תמיד היה כך. נדע לשמוח בהישג החברתי האדיר הזה – "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי".

ועדיין הדרך ארוכה לסיפוק צרכיהם של אוכלוסיות נוספות כמו למשל אלו עם מוגבלויות. מי ייתן ונזכה גם לזאת.

 

"אדם בחייו"

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ 
זְמַן לַכֹּל. 
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת 
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ. 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, 
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק 
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים 
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, 
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. 

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ 
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל 
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה 
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד ...

יהודה עמיחי

  

צילמה: סוזאנה קוג'מן סינגליה

אבישג

בחורשה

מילים: אלישבע ביחובסקי     לחן: דניאל סמבורסקי    הלחנה:  1927

לְרֶגַע נִתָּן לִי לָנוּחַ
בַּדֶּרֶךְ רַבַּת הַנְּדוּדִים,
לִשְׁמֹעַ אֶת לַחַשׁ הָרוּחַ
בֵּין עֲנָפִים מוּרָדִים;
וְאֵין אֶת נַפְשִׁי לָדַעַת
אִם הָעֵצִים לִי זָרִים:
דִּמְמַת שִׂיחָתָם הַמַּרְגַּעַת
הִיא קוֹל מִמּוֹלֶדֶת-סְתָרִים.

אֵין שֶׁקֶט גָּדוֹל מִן הָרֶטֶט
הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל עָלִים.
פֹּה כָּל מַחְשָׁבָה שׁוֹקֶטֶת
וְכָל יִסּוּרִים קַלִּים.
אָפֹר הַמֶּרְחָק, וּמִלְּמַעְלָה
אָפֹר גַּם שַׁחַק-הַסְּתָו;
וְכָל לַחַשׁ-עָלֶה – נֶחָמָה לִי,
בְּרָכָה – כָּל תְּנוּעַת עָנָף

לצפייה בביצוע של עפרה סמבורסקי - בחורשה - לחן של אביה דניאל סמבורסקי.  במסגרת מועדון הזמר של נחומי הרציון החוגג בימים אלו שלושים שנה, והערב -ציון 105 שנים להולדתו של דניאל סמבורסקי, עפרה מבצעת כאן את השיר בלחן של אביה דניאל סמבורסקי. ומילים של אלישבע. מלווים אותה- נחומי הר-ציון, יוסי ואלד באקורדיון- שהיה תלמידו של סמבורסקי, ומלווה עד היום את מורשתו. עפרה סמבורסקי-חמדת מספרת (12.4.14):
"אבא מצא את מילות שיר זה בגרמניה בשנת 1927...!!! התחבר מאד אל המילים הנוגעות הללו, והלחין לחן נעים וכל כך תואם את המילים - כך גם כתבה לו אלישבע בעצמה לאחר שקיבלה ממנו את השיר מולחן."

לצפייה לחצו כאן       

                                  

לצפייה בביצוע השיר במועדון זמרשת לחצו כאן   

מתוך אירוע זמרשת מס' 35 - "העלייה השנייה וים הגליל" | 6.9.12, חצר כינרת | גיטרה והובלת שירה: נגה אשד

ולעוד ביצוע לחצו כאן 

ליזָבֶטָה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי 1888 - 1936 שנודעה בשם העט אלישבע, הייתה משוררת ברוסיה ובארץ ישראל.  בת למשפחה נוצרית,  נישאה למו"ל והעיתונאי שמעון ביחובסקי ועלתה עמו לארץ ישראל ב 1925. אלישבע פרסמה שירה בעברית , חלקה מקורית וחלקה מתורגמת מרוסית.  היא גם תרגמה לרוסית יצירות של סופרים עבריים כמו גרשון שופמן, יוסף חיים ברנר ואחרים.  על-פי האנציקלופדיה העברית , "בסיפוריה בולטת השאיפה לספר על היסוד הנאצל שבחיים ולתאר את הטוב והמעולה שבאדם".

פרסומה הביא לכך שאורגנו סביבה נשפים ספרותיים בארץ ובחו"ל, אך לדבריה, הם העיקו עליה ושעממו אותה. בעת ביקורה בקובנה בשנת 1928, פגשה אותה הנערה לאה גולדברג, שכתבה את התרשמותה מאלישבע ביומנה: "היום הייתי בביתה. היא עושה עלי רושם מצוין. פשוטה, צנועה, אותה סנסציה שמקיפה אותה לא נגעה בה. היא יהודייה, עברייה, כאילו הייתה יהודייה תמיד - כל חייה."

טרגדיה הכתה בה בשנת 1932 כשמת בעלה בפתאומיות. היא נותרה עם ילדה בת 8, מרים, והתקשתה להתפרנס. אפילו לא הצליחה להתקבל לעבודה כספרנית ב"שער ציון" (לימים בית אריאלה). היא שקעה בעוני והתגוררה בצריף הדולף בימי החורף, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב.

בעת מלחמת העולם השנייה התגייסה בתהּ, התחתנה עם חייל בריטי, דני ליטל, והתגוררה עמו באפריקה, וכך נותרה אלישבע בודדה לחלוטין.

אלישבע נפטרה בשנת 1949 בטבריה,  שאליה עברה כדי לרפא דלקת מפרקים שלקתה בה. בת 60 במותה. לאחר שאנשי חברה קדישא הערימו קשיים על קבורתה בטבריה כיוון שלא הייתה יהודייה על פי ההלכה, היא נקברה בבית הקברות כנרת.  אברהם ברוידס, מזכיר אגודת הסופרים, תיאר כיצד נתקיימו בה מילות שירה שלה:

כאן אשב בין ים
ובין רקיע ואדמה,
כי גם הקץ הגיע.
כי מצאה נפשי מולדתהּ

מקצת משיריה הולחנו בידי יוצרים כדניאל סמבורסקי, שייקה פייקוב וחוה אלברשטיין, ובוצעו על ידי זמרים כמו אלכסנדרה וחוה אלברשטיין.

 

אלישבע

להרחבת הידע לחצו כאן

פרשת יתרו

 

מדרש חכמים מספר על הרגעים שבהם עלה משה לקחת את התורה מן השמים, ולהורידה לבני ישראל.

המלאכים, מייצגי העולם העליון, תמהים על כך שתורה 'חמודה, גנוזה...קודם שנברא העולם' הולכת להינתן לבשר ודם. מבחינתם, התורה שייכת למלאכים, לעולם השמיימי, ואין משכנה בארץ.

על פי המדרש, משכנע משה את המלאכים שהתורה שייכת לבני האדם, וזאת בעזרת ההבנה כי תכליתה של התורה היא דווקא כאן, בארץ, במקום בו יש קנאה ותחרות, שיעבוד והיררכיה. התורה מתאימה רק לעולמנו הלא שלם, בעוד המלאכים אינם זקוקים לתורה, וכבודם במקומם מונח.

 

השבוע נציין את יום פטירתו של ר' לייבלה אייגר מלובלין (נפטר לפני 131 שנים). ר' לייבלה היה נכדו של רבי עקיבא אייגר, מגדולי הפוסקים והלמדנים, ובנו של ר' שלמה אייגר, רבה של פוזנן ומגדולי דורו. על אף התנגדות משפחתו, נמשך ר' לייבלה לחסידות, והלך ללמוד תורה מפיו של הרבי מנחם מנדל מקוצק (שאגב, יום פטירתו חל באותו יום, 39 שנים קודם לכן).

 

דברים שאמר ר' לייבלה לאביו כשחזר מקוצק, ישתלבו במדרש ויוסיפו טעם בהבנת מתן התורה ויחסי המלאכים, בני האדם, הבורא והעולם:

כשחזר ר' לייבלה אייגר מקוצק, שאלו אביו רבי שלמה: מה למדת בקוצק?

השיב לו: למדתי שם שלושה דברים:

ראשית, אדם הוא אדם, ומלאך הוא מלאך

שנית, אם ירצה האדם יוכל להיות יותר ממלאך.

ושלישית, "בראשית ברא אלוקים" - ה' ברא את הראשית, ואת השאר השאיר בשביל האדם.

 

ר' לייבלה חוזר מקוצק, בית המדרש של האמת הנוקבת, ומבין שני דברים שנראים במבט ראשון סותרים. מחד, אדם הוא אדם, מלאך הוא מלאך. זו התבוננות מפוקחת וכנה במצבו של האדם. האדם הוא אדם, אין הוא מלאך. לאדם יש חולשות, יצרים, אגו, כאבים ותסכולים שונים. אדם המדמה בליבו שהוא מלאך, מספר לעצמו (ולאחרים...) סיפור על גדולתו, על חוסנו, על כוחו הבלתי ניתן לערעור, עושה שקר בנפשו, וסופו להיכשל ולחדול.

יחד עם זאת, עובדת היותו של האדם אדם לא מונעת ממנו להיות גדול ממלאך.

ואולי, דווקא היותו של האדם לא מושלם, ודווקא הענווה הנלווית לכך ותחושת החוסר והגעגוע שהיא נחלתו של מי שאינו מלאך, אלו יכולות להפוך אותו להיות גדול ממלאך, אם רק ירצה ויתאמץ.

ההיגד השלישי מרחיק לכת עוד יותר. ר' לייבלה מספר שלמד בקוצק שלא רק שהאדם יכול להיות גדול ממלאכים, אלא שבריאת העולם מתרחשת על ידו. הקדוש ברוך הוא ברא את הראשית, אבל השאיר לאדם, על כל חולשותיו, לברוא את העולם.

זאת התורה. התורה היא תורת האדם, תורת המודעות של האדם להיותו אדם.

אך התורה היא גם תורת האדם העמל ומתקן את עצמו ואת העולם, ההופך גדול ממלאך ובורא עולמות במעשיו, בדיבורו, בחיוכו, באמונתו.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת צבי