שלום רב קוראנו היקרים

 

השבוע צוין יום עשרה בטבת

"יום הקדיש הכללי"

בו מזכירים וזוכרים אנו את נרצחי השואה

שמקום או תאריך הרצחם אינו ידוע.

 

השנה קיבל יום זה משמעות מחודשת

יום בו כולנו התייחדנו עם זכרה של אישה

מיוחדת במינה – רונה רמון ז"ל.

 

והבאתי כאן ארבעה הספדים כל אחד מרגש מקודמו-

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רַב,
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

בנאס"א קיימת מסורת ארוכת שנים: יוסטון שולחת "שיר השכמה" לאסטרונאוטים הנמצאים במשימה בחלל. רונה רמון, בחרה להקדיש את השיר "זמר נוגה" של המשוררת רחל לבעלה אילן רמון, וכך נשמע קולם של אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ בחלל.

לא במקרה בחרה רונה דווקא ב"זמר נוגה". הקיים שיר המעביר בצורה כל כך מדויקת את אותה תחושת געגוע של אישה המחכה לאהובה שיחזור מהמרחקים?

פחות משבועיים אחר כך, נספה רמון יחד עם ששת חבריו לצוות, כשהמעבורת קולומביה התפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ.

כמה שנים אחר כך נהרג גם הבן אסף בטיסת אימונים.

"זמר נוגה" מקבל פתאום רובד נוסף, או אולי חזר למשמעותו המקורית של רחל: געגוע ללא סוף שמח. געגוע שיימשך עד אחרון ימיה.

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי

רונה רמון. יהי זכרה ברוך

הספריה הלאומית

 

 

 

רונה רמון
אהובה, 
אזכור אותך תמיד מחייכת. 
הרבה עצב עטף את חייך, ואת לא התכחשת לו. 
את הבטת בכאב הגדול באומץ וכוח. 
דיברת על האובדן וחיזקת נשים אחרות. רבות כל כך. 
אבל גם בחרת בחיים.
בחרת בהם בשביל ילדייך, שאותם אספת קרוב אל מתחת לכנפייך, עוטפת אותם באהבה, דואגת שיגורו מעליך ומצדדייך. כמו לא מוכנה לתת לאף אחד יותר להתרחק. 
כמה היית גאה בהם. 
את דאגת להוריך והיית אחות נהדרת, ועדיין, בין הקרן שהקמת והמשפחה וההנצחה, תמיד מצאת זמן לחברות. 
והיית מוקפת בהן. וכמה הן אהבו אותך. 
כל פעם שנפגשנו- בפגישות הארוכות האלו שבהן ראינו שקיעה בים ונשנשנו שטויות, ודיברנו ישר לבטן וללב- הרגשתי שנפלה בידי זכות גדולה שפינית לי את הזמן. 
ומכל פגישה איתך הייתי חוזרת בתחושה ששוב עשית אותי טובה יותר. 
ובעיקר תמיד חזרתי עם החיוך שלך שליווה אותי עוד ימים רבים. 
וכמה שהיית חזקה- מותו של אסף שבר את ליבך לרסיסים. 
אבל את היית הלוחמת הכי אמיצה והמורה כי מעצימה שהכרתי על חשיבות החיים.
הנה תמונה מהנסיעה שלנו לבית היתומים היהודים באודסה. שאליו נסעת כדי להעניק חיבוק לילדים שאין להם אמא וסחפת אחריך אותנו. 
תמונה עם החיוך שלך שיישאר איתי. 
נוחי בשלום על משכבך, לוחמת יקרה.

אני יודעת שאת מתחבקת עכשיו עם מי שהתגעגעת אליהם כל כך.

מחבקת אתכם יפתח, טל ונועה. כמה שהיא אהבה אתכם. 
עד הכוכבים.

ליהיא לפיד

 

רונה שהכרתי היטיבה להכיר את השמיים. בהתחלה דרך אילן, אחר כך דרך אסף. יש פעמים, כמו היום, שאני עומדת מול השמיים ואינני מבינה אותם. אין מילים ואין הסבר, איך זה שגם רונה איננה.

כך קרה לי כשנפל בני אוריאל, כשנפטר אליעזר אישי, כשנפל בני השני אלירז, כשנפל גרמן רוז'קוב שאימצתי לי אותו כבן, והיה גם בן יחיד לאמו. כך קרה כששמעתי על אסף של רונה, והיום זה שוב חוזר כשנודע לנו שרונה איננה. אני עומדת מול אותם השמיים שרונה הכירה היטב, ואין לי מילים. פגשתי אותה פעמים רבות אבל בראשי נחרטו שלושה מפגשים

את רונה ואותי הפגיש הגורל. החיבור לארץ, לצה"ל, לחינוך. אבל לפני הכל היותנו שתי רעיות, שתי אמהות. ואיזו אמא רונה הייתה. אחד המפגשים המרגשים שלנו היה בשליחות לאודסה. נסענו יחד, קבוצת נשים, ללוות ילדים יתומים ביום הראשון שלהם בכיתה א'. אנחנו נכנסות אל החדר והילדים כמו מגנט, נמשכים כולם לרונה. ניגשים אליה, מתחילים לחבק, ללטף, כאילו בשבילם היא האדם הכי אהוב בעולם. שאלתי אותה: "רונה, איך זה שכולם רצים אלייך ככה?" והיא אומרת: "הילדים מרגישים אהבה ומיד מתחברים לאהבה הזאת". זאת הייתה רונה, שידעה להעניק לכולם

אני עוברת על יומניו של אילן שרונה הוציאה לאור בשנת 2001, בימים שבהם נערך לטיסה לחלל. הוא כתב לה: "רונהל'ה, אני חושב שאת נשמה, כל כך דואגת לכולם — חוץ מאשר לעצמך. רוצה שלכולם יהיה הכי טוב. נשמה שלי. אני רוצה לדאוג לך קצת, לתת לך רק קצת ממה שאת נותנת כל הזמן לכולנו". את האהבה הגדולה שלה רונה העניקה גם לילדי הארץ, בפרויקטים שיזמה על שמם של אילן ואסף.

המפגש השני, שלא יישכח ממני, היה במפגש מדליקי המשואות לקראת יום העצמאות ה־68 שבו רונה הדליקה משואה. כיוון שאני זכיתי להדליק משואה שנתיים לפני כן, היא פנתה אליי והתעניינה, "איך בזמן המעמד האדיר הזה, אנחנו יכולות לצלוח את המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות?"

נפלנו אחת בזרועות השנייה. דמענו על כך שיקירינו כל כך חסרים לנו דווקא ברגע החזק והמרגש הזה, אבל אז, בתוך רגע, היא צחקה ואמרה: "לי יש יתרון, שלך היו אנשי הקרקע, אצלי הם תמיד מסתכלים מהשמיים". יכולנו יחד לבכות אחת בזרועות השנייה ויכולנו יחד לצחוק על גורלנו.

המפגש השלישי היה כשהזמינה אותי להקשיב להרצאה שלה "כעוף החול". בסוף ההרצאה היא ניגשת אליי ושואלת: "כמה עוד נוכל להמשיך לדבר עליהם?" עצרנו רגע, הבטנו זו בזו והיה לנו ברור — עד יומנו האחרון. רונה נשאה את המורשת של אילן ושל אסף עד היום האחרון. כשפרסמה את יומניהם של אילן ואסף היא כתבה לי בהקדשה לספרה: "שנמשיך ליצור ולהשפיע". למרות כל מה שעברה, מה שהעסיק את רונה זה להמשיך ליצור ולהשפיע.

הסיפור של משפחת רמון הוא הסיפור של עם ישראל. של אנשים מגביהי עוף, שלא ויתרו וממשיכים ללכת, להגיע רחוק. לי יש בראש תמונה שוודאי עוברת בראשן של משפחות שכולות רבות, והיא תמונת היום שבו נתאחד שוב עם יקירינו.

במפגש הזה של רונה, שקורה ממש עכשיו, אני מדמיינת אותה פוגשת את אילן ואסף, ואומרת להם, "האם שמעתם את קולי? את קולכם שניסיתי להשמיע? השתדלתי. עשיתי כמיטב יכולתי".

ועכשיו הקול של רונה נדם, אבל הרוח שלה, רוח של אם, רוח של לוחמת אמיצה, רוח של דבקות בחיים, של אהבה ונתינה בלי קץ, רוח של עשייה ויצירה – הרוח עודנה איתנו. את הרוח הזאת רונה, אנחנו נמשיך כאן — בשביל אילן, בשביל אסף, בשבילך, בשבילנו.

מרים פרץ

הרב שי פירון על רונה רמון ז"ל:
לפני כשנה נתבקשתי להשתתף בחוג התנ"ך, בבית הנשיא ריבלין. הספר הנבחר היה ספר איוב. נתבקשתי לבחור לי בת זוג, שני שיעורים מגוונים, איש ואישה, חילוני ודתי. בחוצפה, התקשרתי לרונה ובקשתי ממנה להעביר יחד איתי את השיעור. התגובה המידית של רונה היתה: "למה אני?! מה הקשר ביני לבין איוב?!" 
במשפט אחד, סיכמה רונה את תפיסת עולמה: להסתכל קדימה, להתייחס לעבר ככנפיים ולא כמשקולת, לראות את סיפור חיינו בדרך של תקווה, לנהוג באצילות. 
רונה הסכימה ללמד איתי בתנאי שנשב יחד, שנינו, ונלמד את ספר איוב ומשמעותו. על אף שהיכרותנו נפרסה על פני כמה שנים, כאן פגשתי את רונה האחרת. שעות ארוכות של לימוד גרמו לנו להתמקד בפרק האחרון של הספר: 
" וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ. וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת (=רכוש). וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת... וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה ". אחריתו טובה מראשיתו, הוא התגבר על הכאב והכעס, על החורבן וההעדר. ולבסוף: " וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים". שאלתי את רונה: אני מבין שאיוב השתקם. שקם על הרגליים. שחזר לחיים של משמעות. אבל "שבע ימים"? ורונה הסבירה: "שבעה – פירושו שאני לא "רעבה", שאין חורים בסיפור חיי, שהחיים בהירים לי, ברורים לי. שובע הוא תחושה של מלאות". לרונה היו חיים מלאים, חיים של נתינה, חיים של עשיה למען הזולת. 
חודשים ספורים אחר כך, משהתגלתה המחלה, חזרנו לעיין בספר איוב, לשוחח על החיים וגם על המוות, שהפעם היה נוכח בחדר, תופס את החלל שביננו. והיא, אצילית, יפה מבפנים ומבחוץ, מלאת אור אך ספונה בכאבה, שאלה והשיבה, הקשתה, כמהה לחיים. ואת הרגע ההוא, כשהיא כואבת ובהירה, את הרגע שבו קראנו יחד את המילים הנוקבות של הפילוסוף לווינס לעולם לא אשכח: "הסתר פנים הוא השעה שבה האיש הצדיק אינו מוצא שום סעד חיצוני, השעה שבה שום מוסד לא מגן עליו, השעה שבה נחמת השכינה האלוהית בתוך הרגש הדתי הילדותי נמנעת ממנו גם היא, השעה שבה הפרט יכול לנצח רק בתוך תודעתו שלו, הווה אומר – רק דרך הסבל". ואחרי שקראנו היה שקט. ראיתי דמעות עדינות, רונה כואבת והאל שהסתתר. 
רונה, היתה צדיקה ישראלית, התגלמות חלום של דור.

 

רונה שסחפה אחריה אישים וארגונים

להגשמת והקמת חלומות

מחלום לעשייה.

 

זכתה בחייה הקצרים לצאת מתוך השבר

ולהמריא לגבהי שמיים.

 

יהי זכרה ברוך

ואנו ננסה להמשיך כולנו את הרצון לעשייה

לנתינה ולחלומות שיתגשמו.

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

מפגשי גמלאים בבית יגאל אלון בגינוסר

השבוע נפגשנו קבוצת גמלאים מגיל עוז, עם קבוצת גמלאים ערבים מהכפר איכסאל. המיזם מתקיים כבר כמה שנים בבית יגאל אלון ברוחו של יגאל  שעודד בחייו מפגשים בין יהודים לערבים.

שמחתי לאפשרות להיפגש פנים אל פנים עם קבוצה מהמגזר הערבי'  עליו אנו שומעים רק דרך התקשורת. האכסניה המזמינה ושתי המנחות היהודייה והערבייה השרו מתחילת המפגש אוירה נינוחה ומזמינה. 

המנחות הסבירו בערבית ובעברית  שלמפגשים פוטנציאל חשוב  לחיים טובים יותר לכול סוגי האוכלוסיות במדינה. לאחר מכן ברכו נציגי המגזרים הערבי והיהודי. התעורר ויכוח קצר בשאלה האם ניתן יהיה להתבטא  גם בנושאים פוליטיים, או שנמנע מכך.            

אני גרסתי שרצוי  שנמנע מהצבת מגבלות מראש. גם דובר המגזר הערבי חשב כמוני. מה שחשוב שנכבד אחד את השני ונאפשר לכולם  לדבר על הדברים שמעסיקים אותם באמת, דבר שייצור פתיחות  הבנה ואמון בנינו. לאחר הפתיחות של המנחות ונציגי המגזרים ביצענו סבב הכרות אישי. 

לאחר מכן התחלקנו לקבוצות קטנות של ארבעה חמישה חברים וחברות.

נירה ואנוכי נפגשנו עם זוג ידידותי ומסביר פנים. לשמחתנו שני בני הזוג יכלו לתקשר אתנו בעברית, דבר שאפשר שיחה קולחת ללא מגבלות. בחלק מהקבוצות הגברים תקשרו בעברית בעוד הנשים היו זקוקות לתרגום, דבר  שסרבל במידה מסוימת את השיח. 

דיברנו על חיי היום יום סיפרנו כל אחד על מוצאו וקורות חייו. דיברנו על בעיות הפרנסה וקצת פוליטיקה של המגזר. הגבר עבד כמסגר בכמה מושבים בעמק יזרעאל ומאוד העריך את היחס הטוב בו התקבל בעבודתו. לדעתו' האוכלוסייה הערבית בישראל חייה חיים טובים  מאלה אותם חיים הערבים שסביבנו. מבחינה פוליטית יש לו הרגשה שנציגי המגזר שלו, שמתיימרים לייצג אותו, אינם דואגים מספיק לצרכים היום יומיים של המגזר ועסוקים יותר מדי בפוליטיקה גבוהה ומתריסה. לצערי לא ניתן היה לשמוע קצת ממה שהתרחש בקבוצות האחרות וחבל.

יצאנו לחצר  להכרות עם עבודת הפסיפס שנכין במשותף במטרה להשאיר משהו לדורות הבאים . ארוחת הצהריים המשותפת הוכנה הפעם על-ידי המגזר הערבי. התכבדנו בלבנה טעימה, פיתה ערבית עם זעתר וזיתים טובים, כפי שרק הם יודעים להכין. בפעם הבאה עלינו להביא את התקרובת וכבר עכשיו אנו בהתלבטות בנינו מהו האוכל המתאים שנכין  שיהיה גם טעים וגם ייצג אותנו בכבוד.

לאחר ארוחת הצהריים התכנסנו בחדר לזכרו של יגאל אלון. המנחות הסבירו בקצרה בעזרת התמונות התלויות בחדר על דמותו הססגונית של האיש. בעיקר על קשריו עם ערביי הגליל ועל משנתו הפוליטית. החברים הערביים שמחו לשמוע על כך שבינקותו  כשאמו הייתה חולה הוא הונק על-ידי מֵנקת ערביה. אחד החברים הערביים העלה על נס את צניעותו של יגאל ומנהיגותו שצמחה בגליל וסיים בשאלה היכן יש לנו היום מנהיגים מאחדים כאלה. סיימנו בהתחלת העבודה על הפסיפס המשותף, אותו נמשיך לבנות במפגש הבא. נפרדנו לשלום ובהרגשה שיש עוד הרבה מה לעשות. מתוכננים עוד מפגשים בהם נתארח אצלם בכפר והם יתארחו אצלנו בגיל עוז.

אני רוצה בסוף הדיווח להודות לוורד ולבית יגאל אלון על היוזמה הברוכה להפגיש ביננו ולהוציא אותנו מדלת אמותינו לנושא שונה ומאתגר.                                       

מייקל לניר

כפר-רופין

בעקבות החלוצים בבית שאן

 

יצאנו בחמישי האחרון קבוצת גמלאים מהעמק אל העיר בית שאן השכנה.

במטרה להכיר את סיפורם של יהודי בית שאן, "החלוצים הראשונים" בעמק.

יהודי בית שאן, ספרדים, דתיים ברובם מכורדיסאן מגיעים עם גלי ההגירה לארץ בסוף המאה ה – 19. חלקם מתיישבים בטבריה וחלקם מגיעים לבית שאן בעקבות השינוי במדיניות של הסולטאן עבדול חמיד השני ובניית הרכבת.

"החלוצים" שלנו עוסקים במסחר, רוכלות, רצענים ועוד...

מנהלים מערכת יחסים עם הערבים טובה, עד שהגיע זמן הפרעות בארץ.

רבים האנשים שאינם יודעים שבתקופת השיא ישבו 200 יהודים בעיר. קהילה שלא הותירה אחריה שרידי בית כנסת, או בית קברות שמעידים על התיישבותה.

לאט לאט עם המסמכים שעומדים לרשותנו, הסתובבנו בין המבנים בעיר הערבית שנותרו בשטח והארנו את סיפורה של הקהילה, שהקימה בית ספר עברי, מרפאה, בית כנסת, מלון ועוד.

עסקנו במערכות היחסים בין היהודים למוסדות הציונים, עמדנו על הקשיים ופערי התרבות ודברנו על השכנות בין היהודים והערבים.

על הפרעות והחורבן של הקהילה בשנות ה- 30 של המאה ה – 20.

לבסוף פגשנו את מירי דוידוביץ במוזיאון בבית שאן שתיארה בפנינו במאור פנים את ראשיתה של העיר בית שאן עם קום המדינה, המהגרים הראשונים שהגיעו ושזרה בתוך ההיסטוריה את סיפורם האישי של בני משפחת בעלה שנמנו עם העולים הראשונים.

לבסוף פנינו אל מוזיאון חומה ומגדל בכדי לספר את סיפורם של המתיישבים בעמק, שהגיעו במקביל  לעזיבתם של יהודי בית שאן והקימו קיבוצים ברחבי העמק והפריחו את השממה.

שמענו הסברים מזהבה המדריכה, צפינו בחזיון שהותיר בנו חוויה אמיתית של הזדהות עם החלוצים.

 

שמחתי להאיר את סיפורה של קהילה מיוחדת במינה ולהכניס אותם אל ההיסטוריה של העמק שלנו.

 

ניפגש בטיול הבא.

 

 

לצפייה באלבום התמונות שצילמה וערכה ברכה יואל משדה נחום לחצו כאן

 

סופי עטרה שבח

רכזת הטיולים של גיל עוז

הנש"ר ב"עמק שלי"

 

השבוע המשכנו בהכרות עם העמק וסביבתו דרך השירים.

פתחנו את המפגש בשיר "בת שישים" אותה ביצעו להקת הגבעטרון.

מכאן עברנו לשיר הנושא של מפגשנו זה והוא השיר "עמק שלי". האזנו יחדיו לביצוע השיר בידי הגבעטרון לא לפני שהוטלה משימה על המאזינים- לזהות כיצד מכונה העמק בשיר.

הועלו מספר תשובות ולבסוף לאור הפזמון מצאנו כי העמק נקרא "עמק האש" ו"עמק הדם" אך למרות זאת נקרא "עמק יפה" ובעיקר "עמק שלי".

לאור זאת העמקנו את ההבנה בתכני השיר כשיר העוסק בקרב ובמלחמה ומצאנו את כל המובאות של מילים הקשורות לכך- כלי נשק, המלך הנלחם בהר והמקלט. לאור זאת הסברנו כי למעשה מדובר בשיר על שתי מלחמות- האחת מתקופת שאול המלך והשניה בהווה.

בכדי להעמיק את ההיכרות עם השיר נקראו הילדים להקיש בכל פעם בו מוזכר מקום בשיר וכך שרנו את השיר מספר פעמים.

 

לצפייה בלמידת השיר עם ילדי כיתת המורה שירלי לחצו כאן

לצפייה בלמידת השיר עם ילדי כיתת המורה שיראל לחצו כאן

סיפרנו כי השיר חובר בתקופת מלחמת ההתשה בידי יצחק קינן והולחן על ידי חיים אגמון, שניהם תושבי בית-שאן דאז מועצה מקומית. מספר חברי הבית הוותיקים העלו זיכרונותיהם מהתקופה הקשה ההיא- פרחה יעקב מירדנה סיפרה על בעלה ז"ל שהיה רכז הביטחון במושב וכיצד רצו למקלטים ושהילדים למעשה בילו שנים בתוך המקלט עקב ההפגזות. הילדה בן גוזי מהעיר בית שאן סיפרה על מילוי שקי החול והפחדים מתי יגיע הפגז הבא ואילו טובה בנדיקט משדה-נחום שיתפה שהיתה מטפלת בבית הילדים ואחראית על אותה קבוצת ילדים, בעוד שילדיה שלה טופלו בידי מטפלות אחרות. סיכמה את פרק הזיכרונות חנה אורן מכפר רופין בספרה שהגיעה אחר בעלה לקיבוץ מעמק יזרעאל ולפתע כולם נעלמו ורצו לשוחות ההגנה ואילו היא נשארה פתאום לבדה ולא הבינה מדוע כך קרה.

 סיכמנו את המפגש במסקנת השיר עמק יפה והוא העמק שלי - כאן הוא ביתנו.

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

בנות שירות לאומי ממיזם "והדרת" וחברי מכינת העמ"ק בבית גיל עוז

 

ובהמשך למה שכתבנו בשבוע שעבר, הקשר הבין-דורי שהולך ונרקם לאורך השנה מניב פירות ותוצאות מרגשות.

 

השנה זכינו להצטרף למיזם בנות השירות הלאומי של "והדרת" בנות ששירותן הוא במסגרת פעילויות עם גופים וארגונים העוסקים ב"והדרת פני זקן".

אדוה, מוריה ונסיה מגיעות אלינו מידי שבוע, פעמיים בשבוע ובמפגשים אישיים טוות חוטים של קשר עם חברי הבית.

 

ועוד טעימה קלה מהקשרים סביב המחשב וצפונותיו עם חברי מכינת העמ"ק תוכלו לראות בתמונות הבאות.

 

כמה אושר והנאה הדדית.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

חבורת הפיוטים מקבלת חבר חדש לחבורה

 

התחלנו את מפגשנו השבועי בפיוט אשר מחברו אינו ידוע והינו בלחן אשר סיפור לו – "יָחִיד אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה".

מילות הפיוט:
יָחִיד אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
בְּאַהֲבָה וּבְרֹב חִבָּה
שָׁדַי, הוֹ, יְבָרֵךְ אוֹתוֹ
וְיִשְׁמֹר בּוֹ וּבְצֵאתוֹ
כָּל הָעָם יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ
וְיֹאמְרוּ לוֹ "בָּרוּךְ הַבָּא!"

 

היום הצטרף לחבורה חבר חדש ובפיוט זה הקבלנו את פניו.

על-פי מנשה הראל , השיר זומר בסוכות 1925, כשהגיע הנציב העליון הרברט סמואל לביקור בשכונת הבוכרים בירושלים. את השיר שרה מקהלת תלמידי "תלמוד תורה" של השכונה, בה זימר מנשה עצמו (כילד בן 8). 

צפו במנשה הראל מספר את סיפור השיר במסגרת פרויקט "תולדות ישראל" לחצו כאן

 

המנגינה נלקחה מההמנון המצרי דאז (ששימש בין השנים 1958-1871). ב-1871 הגיע למצרים המלחין האיטלקי ג'וזפה פוגיולי שכתב את המנגינה כמארש צבאי. איסמעיל פאשה, שחזה בחיילים המתאמנים לצלילי השיר, התאהב בשיר וביקש שהשיר יעובד לתזמורת כלי מתכת. זמן קצר לאחר מכן הפך השיר להמנון המצרי.

 

לצפייה בביצוע הפיוט בידי החבורה לחצו כאן

פיוט זה מושר לכבוד אדם נעלה וחשוב תלמיד חכם או רב, לאות כבוד והערכה.

המקבילה אצל האשכנזים להקבלת פני אדם חשוב ומכובד הינה הפסוקים מתהלים:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד....

מִי הוּא זֶה,    מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
ה' צְבָאוֹת,   הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

תהלים, מזמור כ"ד

 

 

ובמסגרת הפיוטים לשבת עסקנו ב"אשת חיל" פרק ל"א מספר משלי.

מזמור זה מושר בכל המנהגים בליל שבת, מיד לאחר שירת 'שלום עליכם', לפני הקידוש.  האר"י ותלמידיו הנהיגו לשיר מזמור זה בליל שבת תוך התכוונות לדמות השכינה והשבת. 
המזמור כולו הוא הפרק האחרון של ספר משלי _{(פרק ל"א, החל מפסוק י')} והוא בנוי לפי סדר הא"ב. ייתכן שבמקורו נכתב לאשה מסוימת, אך אפשר שהוא מעמיד דגם כללי של אשה אידיאלית בעיני הכותב. חכמים דרשו פסוקים אלו על נשים מקראיות שונות. ההסבר העממי הנלווה למנהג זו תולה אותה כשירת הלל לאשה הטורחת ועמלה בהכנת צורכי השבת. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

שירה זו ליד שולחן השבת באה כהכרת תודה והכרת הטוב של הבעל לאשתו של האשה לבעלה והילדים אל הוריהם.

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

הפיוט השלישי בו פגשנו בפעם הזו הינו: "המבדיל בין קודש לחול". אחד הפיוטים המוכרים והנפוצים ביותר למוצאי שבת, ואולי המוכר ביותר. מרבית קהילות ישראל נוהגות לשיר אותו במוצאי שבת, בלחנים שונים ומגוונים.

אם נתבונן בפיוט לא נמצא בו כמעט זכר לשבת, או אף את המלה שבת.  ואכן מעיקרו נועד השיר לתפילת נעילה של יום הכיפורים. אמנם , אם מתבוננים היטב בפיוט אפשר למצוא רמזים למוצאי שבת - פתיחת הפיוט היא לשון ברכת ההבדלה של מוצאי שבת,  מבקשים - תְּנָה לָּנוּ שָׁבוּעַ טוֹב וכן נוכחותו של אליהו הנביא,  המקושר לפי המסורת למוצאי שבת,  בולטת בפיוט .

 אולם נדמה כי ההסבר הוא עמוק יותר: לקראת סוף יום הכיפורים, ברגעים האחרונים של ימי התשובה והסליחה,  מבקש הפייטן מחילה לעוונותיו וגאולה.

מדוע פיוט שנכתב ליום הכיפורים ועניינו הוא תשובה וסליחה הופך להיות לפיוט למוצאי שבת? מה בין יום הכיפורים למוצאי שבת?

השבת נקראת 'מעין עולם הבא' – בשבת אנו טועמים מן הטעם של חיי עולם הבא,  חיים שאין בהם עבודה אלא נהנים מזיו השכינה.  עם צאת השבת אנו שבים לימות החול, לזמן של עבודה – עבודת תיקון הנפש , ועל כן עם צאת השבת מבקש האדם מחילה ועמֵל על סילוק כל מסך המפריד בינו לבין האל.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

קינחנו הפעם בפיוט "אנא בחסדך".

זהו אחד הפיוטים הפופולריים יותר במסורת ספרד ירושלים,  המושר בכל עת. מחבר הפיוט, אשר מזרחי,  מתכתב עם מילים מתוך ברכת קדושת היום הנאמרת בתפילת מוסף לשלושה רגלים, תפילה המתארת את הכמיהה לגאולה ולהשבת העבודה בבית המקדש לפרטיה: " בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ. וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם".

המחבר,  שהיה מוסיקאי חשוב בתוניס ובירושלים,  מדגיש את שירת הלויים כמרכיב מרכזי בעבודת המקדש וחותם את שמו בצורה מקורית לקראת סוף השיר: "מעדני אשר יתנו כפליים".

הפיוט הולחן על ידי רחמים עמאר,  מי שהלחין כמה מפיוטיו המוכרים של אשר מזרחי ("אל חביבי", "נגילה הללויה").

נראה שבשל הפשטות והישירות שיש במילות הפיוט - "אנא בחסדך תרוממני,  די נפשי סבלה..."  ובשל המלודיות של הלחן והשימוש במקאם ממשפחת החיג'אז,  המצוי כמעט בכל מסורות הפיוט , זכה הפיוט להתחבב על קהלים רבים ומגוונים ברוב קהילות ישראל ממזרח ואף ממערב , והפך לאחד מהמפורסמים בלחניו של רחמים עמאר,  אם כי לרוב מתייחסים אליו כאל לחן עממי עתיק, ואין יודעים לייחסו לרחמים עמאר.

המקצב האיטי משדר עצבות ונוגות בהתאם לתוכנו של הפיוט.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

מוזמנים להצטרף בכל עת.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

נחמה - סיפור חייה של נחמה ליבוביץ מאת: חיותה דויטש

 

בעודי מרפרפת בין ספרי המדפים בגיל עוז. התגלגל לידי הספר "נחמה".  לקחתי אותו בשתי ידי ואימצתי אותו בחוזקה לליבי. נחמה ליבוביץ המורה הנערצת על אימי בימי נעוריה. אישה שהיתה בשביל אימי לא רק מורה לחיים אלא גם אם רוחנית. פתחתי את הספר וכמעט שלא יכולתי להרפות. הקריאה קלחה. רציתי לדעת עוד ועוד על האישה המופלאה הזאת. אישה שחברו בה חכמה, השכלה, צניעות ואהבה לתנ"ך ולהנחלתו.

מי שהכיר אותה והשיב על גיליונותיה וגם רק מי ששמע עליה ועל התקופה בה פעלה...ימצא עניין רב בקריאת הספר.

 

תמי חיים

נווה-אור

בין ההריסות: ספר תורה בן 150 שנה

 

הממצא ההיסטורי התגלה במהלך הריסת צריפים ישנים כחלק מתהליך התחדשות עירונית בפולין. ספר התורה לא הועבר תחילה לשימור, ובמכון לחקר השואה "שם עולם" מתחו על כך ביקורת חריפה: "דורסים את ההיסטוריה שלנו"

אביבית מיסניקוב‎ | החדשות | פורסם 06/11/18  

 

ספר התורה שנמצא | צילום: שם עולם

 

 

מאז סערת החוק הפולני, הלך הרוח של תושבי המדינה מיישר קו עם מדיניות הממשלה ותופעות חדשות וקיצוניות תופסות מקום משמעותי בהתנהלות הפולנים ביחס ליהודים ולזיכרון השואה. באחרונה הגיע לידיו של נציג המרכז הבינלאומי לשימור וחקר השואה "שם עולם" מידע על כך שבמסגרת הריסת צריפי עץ בשטח מחנה גטו לודז', נמצאו פריטי קדושה ופריטים אישיים של יהודים שהיו במחנה והוחבאו בין קירות הצריפים.

הפולנים, המבצעים באזור הריסות ועבודות במסגרת התחדשות עירונית ומתכננים לבנות בניינים רבי קומות באזור שבו היו צריפי העץ שבהם התגוררו היהודים, לא טרחו לעדכן אף גורם בקהילות היהודיות בדבר ההריסות. במקביל, את הפריטים שאתרו החליטו לזרוק או להעלים. במבצע מורכב ורגיש, הצליח הנציג ליצור קשר עם אחד מפועלי הבנייה הפולנים, שסיפר כי בתוך קיר כפול באחת מבקתות העץ, אותר ספר תורה שלם בן 150 שנים ששימש את היהודים בגטו והוחבא על ידם לפני 76 שנים, בשלהי המלחמה.

הצריף ההרוס | צילום: שם עולם

ספר התורה הוא רק אחד מהממצאים הרבים שאתרו וממשיכים לאתר הפולנים תוך כדי הריסת צריפי העץ. ככל הנראה, תשמישי קדושה נוספים בעל ערך היסטורי רב כמו סידורי תפילה, מזוזות ותפילין וחפצים אישיים של יהודים שנרצחו במלחמה, נמצאו במהלך העבודות אך לא הועברו לידי הנציגים היהודים בפולין. 

ספר התורה הועלה לארץ והועבר לשימור בארכיון במרכז "שם עולם". הוא הוחבא על ידי היהודים בגטו לודז' לפני יותר מ-76 שנים ושימש אותם בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים בהם התכנסו לקריאה בתורה.

"מדובר בממצא היסטורי, פיסה נדירה של החיים שהתקיימו בגטו ושרדו עד היום. אין דרך לתאר את חשיבות הגילוי והשימור של הממצאים האלה עבור המורשת וחקר ההיסטוריה", הסביר הרב אברהם קריגר, יו"ר מרכז שם עולם. "הפולנים ממשיכים לדרוס ברגל גסה את ההיסטוריה שלנו. את צריפי העץ הבודדים שעוד נותרו באחד מרחובות גטו לודז', הם מתכננים להרוס בקרוב ובכך למחוק את הראיות הבודדות שעוד נותרו בפולין למה שהתרחש בשואה. אף אחד בצד הפולני לא מדבר על שימור או התייחסות ראויה יותר למבנים האלה שמספרים את הסיפור של 6 מיליון נרצחים יהודים. פשוט ביזיון".

לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן

על שיח הרוזמרין

זו עונה מתאימה לחדש שיחי רוזמרין שמשמים לתבלין ולנוי.

קיימים שני זנים עיקריים בשימוש יומיומי – הזקוף והזוחל.

על מנת להכין ייחורים, יש להקפיד על הכללים הבאים:

יש להשתמש בענף בריא, באורך כ- 15 ס"מ. לנעוץ כ- 10 ס"מ בחול נקי ולהוריד את העלים לפני הנעיצה. לטבול באפר עצים, לפחות את הקצה התחתון. ובעת ההכנה הראשונה, להקפיד על כיוון  הצמיחה.

 

הלכה לעולמה אשת החינוך והתרבות חנה גורי ריבלין מקיבוץ גשר

קרני עם-עד    10.12.18

 

ריבלין לבית גורי, כפי שהעדיפה להיקרא, אחותו של המשורר חיים גורי ז"ל, הספיקה להוציא לאור בשנה שעברה בגיל 96 ספר המגולל את סיפור חייה דרך הילדות עם יצחק רבין ועד המוות של בנה הבכור במלחמת ששת הימים. היא כיהנה כמזכירת קיבוצה במשך חמש קדנציות, ותיזכר בעיקר כמי שעיצבה את דמותם של צעירים רבים אותם חינכה

 

חנה ריבלין לבית גורי, חברת קיבוץ גשר ומי שהיתה אחותו הגדולה של המשורר חיים גורי שנפטר בחודש ינואר השנה, הלכה הלילה לעולמה והיא בת 97.

ממעצבות התרבות בקיבוצה. חנה עם בן זוגה בן עמי, צילום: דוד (דדה) עינב

לפני שנה בדיוק, בהגיעה לגיל 96, הוציאה ריבלין ספר זיכרונות על חייה מתקופה ילדותה, אז למדה עם יצחק רבין מכיתה ג' בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, דרך לימודים בבית הספר החקלאי נהלל והצטרפות לגשר בעקבות בן זוגה לחיים בן עמי ז"ל שנפטר ב-2008.

משם דרך מותו של הבן הבכור נמרוד במלחמת ששת הימים, שליחות בהונגריה שבה היתה אחראית על בתי יתומים וחינכה בני נוער ועוד. זהר, אחותם הצעירה של חיים וחנה, נפטרה לפני כשלוש שנים בגיל 79.

ריבלין לבית גורי (כך העדיפה שיכתבו את שם משפחתה כשביקשו לייחסה לאח חיים – ק.ע) כיהנה כמזכירת קיבוץ גשר במשך חמש כהונות לא חופפות. האחרונה שבהן היתה בשנות ה-80.

היא עבדה בלול של הקיבוץ, אבל רוב שנותיה התמקדו בחינוך ובהוראה - משנת 1965 ועד לשנים האחרונות בחייה. ריבלין לבית גורי החלה ללמד בגשר ואחר כך בבית הספר המשותף של קיבוצי אשדות יעקב איחוד ומאוחד ובבית ירח.

בשנים מאוחרות יותר לימדה ספרות במכללת צמח (מכללת כנרת כיום), והיתה ממעצבות התרבות של קיבוצה לרבות קיומו של יום עיון שנתי אותו הפיקה בגשר. לאחר יציאתה לגמלאות המשיכה ללמד מבוגרים.

חנה ריבלין כחלוצה צעירה. צילום ארכיון: פרטי

היא הותירה אחרי לכתה ארבעה ילדים ו-12 נכדים. בתה, ניצן פלדמן ריבלין, חברת קיבוץ יזרעאל, כתבה על אמה בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה: "אמי היקרה, חנה ריבלין לבית גורי, נפרדה מאיתנו אתמול בלילה בגיל 97. אינני מסוגלת עדיין לאסוף את המילים הנכונות ולחבר אותן למשפטים מנוסחים שיספרו את דמותה, את מופלאותה, את היותה".

בהגיעה לגיל 96 הקדישה לה הבת ניצן שיר מרגש שבו נכתב בין השאר: "כמו ענפים כבדי עלוה את/ פורשת צל אוהב ומגונן בצהרי יום חם/ על מי שפגשת ומי שאהבת/ על פיתול הירדן/ על העמק וההרים העוטרים לו/ על הדרכים בהן הלכת/ על הנוף שהשתנה תחת ידייך/ והוא ירוק יותר, מחבק וסולח". הלווייתה של חנה ריבלין תיערך בקיבוצה גשר ביום רביעי, 12.12, בשעה 15.00.

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

לקריאת המאמר שפורסם עם צאת ספרה של חנה לחצו כאן

 

וכך כתבה בדף הפייסבוק ביתה, ניצן:

 אמי, חנה ריבלין, תובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גשר, לצד אהוביה, אחי נמרד, שנפל במלחמת ששת הימים ואבי, בן עמי, שהלך לעולמו לפני עשור. אמא שלי היתה אשה של אהבה, אשה של מילים וזה בא לביטוי בשיר שכתבה לזכר בנה:

שׁיר הסחרחרת
שִׂיחָה לִּילִית עִם רָחֵל הַמְשׁוֹרֶרֶת

וְשׁוּב סוֹבֶבֶת הַסְּחַרְחֶרֶת 
וְסוֹבֶבֶת וְחוֹזֶרֶת 
כָּאן לְחוֹף יַרְדֵּן,
אַתָּה יוֹדֵעַ בֶּן?
כֵּן,
שׁוּב סוֹבֶבֶת הַסְּחַרְחֶרֶת -
הַיּוֹם, עַכְשָׁו, 
כְּמוֹ אָז, כְּשֶהָיִיתָ יֵשׁ.

גַּם הָרוּחַ לִמְקוֹמוֹ חוֹזֵר וְשָׁב
וְאַתָּה לֹא. 
שָׁוְא.

אֲנִי זוֹכֶרֶת, 
אַתָּה בֶּן שָׁנָה
וְאָבַּא בָּנַה 
לְךָ מַתָּנָה – 
סְּחַרְחֶרֶת 
לְךָ וּלְכָל יַלְדֵּי הַגָּן.
וְאַתָּה 
יֶלֶד קָטָן
צְחוֹר תַּלְתַּלִים 
וְנָבוֹן...

בֶּן שֶׁהָיָה לִי,
לֹא "בֶּן לוּ הָיָה לִי"
הָיָה לִי, הָיָה לְאָבַּא, הָיִיתָ, 
הָיִיתָ, הָיִיתָ, חָיִיתָ!
בְּכוֹר אוֹר.

וְהָיְתָה הַסְּחַרְחֶרֶת 
שָאָבַּא בָּנַה 
וְהִיא סָבָה וְסוֹבֶבֶת 
לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת
לְכוֹכָב הַיַּרְדֵּן 
וְלִצְחוֹר הָחֶרְמוֹן 
וּלְהֵָרי הַגִּלְעָד
וְשָׁם הָרֵי גּוֹלָן, 
וְשָׁם הָרֵי גּוֹלָן – 
לֹא, לֹא, אֶל תוֹשֵׁט הַיָּד
אַתָּה עוֹד יֶלֶד קָטָן 
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן
יֵשׁ עוֹד זְמַן.
כֵּן, יֵשׁ עוֹד זְמַן.

וְסוֹבְבָה אָז הַסְּחַרְחֶרֶת 
זוֹ שֶׁאָבַּא בָּנַה לְךָ 
מַתָּנָה
עַד רוּחוֹת מִלְחָמָה
עַד הוּטְחָה לַאֲדָמָה
בְּאֵשׁ וְאֵימָה
עַד גֹרְשׁוּ הַיְלָדִים 
מִן הַגָּן
בַּלַּיְלָה, 
בִּדְמָמָה צוֹעֶקֶת,
בְּדִמְעָה.

וְאַתָּה עֶלֶם גָּדֵל -
בְּהִיר תַּלְתַּלִים, 
בְּכִיר אַהֲבָה,
רְוֵה הַחַיִּים, 
נִבְחָר הָאֵלִים.
בֶּן שהוֹוֶה לִי, 
בֶּן שֶׁיֵשְׁנוֹ,
שׁהוֹלֵךְ בַּלָּאט,
בְּרוּך חֶמְדָּה מוֹלֶכֶת.

עַד חֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת.

וְשׁוּב רוּחוֹת מִלְחָמָה 
מְיַלְּלוֹת בָּרָמָה.
קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמַע.
וְשָׁם הָרֵי גּוֹלָן
וְשָׁם הָרֵי גּוֹלָן -
לֹא! לֹא! 
אַל תִּגָּע בָּם!
אֵינְךָ כְּבָר יֶלֶד קָטָן.
אַתָּה חַיַּל וְאֵין מָגֵן וְאֵין גָּן
וְשָׁם הָרֵי גּוֹלָן, 
שָׁם אֵין דְּמָמָה בּוֹטַחַת,
שָׁם אֵימֵי מִלְחָמָה.
עָצוֹר!
וְאֵין מְצַוֶּה עָצוֹר
וְאֵין מְצַוֶּה עָצוֹר
וְאֵין - - -

וְהֻטָחְתָ לַאֲדָמָה,
הוֹ, הֻטָחְתָ לַאֲדָמָה
וְאֵימָה
וּדְמָמָה
עַד אֵין קוֹל
עַד אֵין מַה
אֵין מַה

עַד קוֹל בָּרָמָה 
נִשְׁמַע
נְהִי, בְּכִי תַּמְרוּרִים.

בֶּן שֶׁהָיָה לִי,
בֶּן חַיַּי לִי,
אוֹיָה לִי,
אֵין בֶּן,
בְּכוֹר
שֶׁהָיִיתָ אוֹר.

וְהַסְּחַרְחֶרֶת 
שֶׁאָבַּא 
בָּנַה 
מַתָּנָה סוֹבֶבֶת 
וְאֵין אַתָּה
וְשָׁם הָרֵי גּוֹלָן
וְקוֹל בָּרָמָה

וְעַל הַסְּחַרְחֶרֶת 
יֶלֶד קָטָן.

 

ניצן ריבלין פלדמן

 

חנה, שהיתה מורה ב"מעיינות הדעת" שנים רבות, תיזכר אצלנו לעד.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

"אין כזה בעולם"

 

פגשתי בה, כמו כל בוקר, בדרך למעין הנפלא – הסחנה.

אישה מחבר העמים. הם מופיעים בעיקר בימי ראשון, אולי הרגל משם... מימים אחרים מארץ אחרת .יום ראשון כמו שבת... אפשר ליהנות מחופשה. למעשה, כולם פנסיונרים הגרים בסביבה ואוהבים את שלוות שחיית הבוקר.

בקשרים הנוצרים ממפגשי בוקר חטופים של "אל המעין וממנו" לפעמים מתפתחת שיחה קצרצרה. "מה שלומך?"  "שבוע טוב!" "הכל בסדר?" ויום אחד נעצרה ואמרה: "אין כזה דבר בעולם!" אמרתי: "הרי באת מרוסיה!!?" אמרה: "כן! אפילו ברוסיה כזה אין. יש נהרות גדולים, יש ים גדול, יש הרבה דברים גדולים וזו ארץ קטנה, אבל, כזה, אין!"

אמרתי: "גם אני חושבת כך" ובליבי חשבתי – "העדות שלי, עדות של בורים ועמי ארצות. מה יודעת אני על העולם הגדול והמופלא, על חוץ לארץ האדירה אשר ימים, מדבריות, נהרות ואוקינוסים יש בה ואני לא ראיתים מעולם

והנה מישהו שידע ופגש וראה ומעיד: כזה, אין בעולם!"

נמלאתי שמחה וגאווה ועלו בי מילותיה של נעמי שמר.

 

אין ויש

לָנוּ אֵין נְהָרוֹת אַדִּירִים

וְגֶשֶׁם בַּקַּיִץ

לָנוּ אֵין בִּירוֹת אֲפֹרוֹת

וְכָל עֲשָנָן -

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ תְּכֵלֶת כָּל הַשָּׁמַיִם

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ שֶׁמֶשׁ כָּל הַשָּׁנָה

 

לָנוּ אֵין טִירוֹת אֲצִילִים,

חוֹמוֹת חתוּמוֹת

לָנוּ אֵין יְעָרוֹת אֲפֵלִים

שַׁלֶּכֶת עִנְבָּר -

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ עֲיָינוֹת וּתְהוֹמוֹת

בַּבִּקְעָה וְגַם בָּהָר, גַּם בָּהָר

 

לָנוּ אֵין מִגְדָּל נִשָּׂא, רֹאשׁוֹ בֶּעָבִים,

לָנוּ אֵין אוֹצֵר נֶעְלָם בְּצֵּל הַגַּיְא -

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ חֶלֶק בְּדָוִד

נַחֲלָה בְּבֶן יִשַי

 

אכן, יש לנו חלק בדוד, נחלה בבן ישי. ומה יפה ירושתנו.

  

אבישג

חולו חולו

עברית: אברהם לוינסון 1976      לחן: עממי יידי  

חוּלוּ חוּלוּ, רוּחוֹת קֹטֶב,
בָּעוֹלָם תִּרְדּוּ.
בִּסְעָרָה עֵצִים הַפִּילוּ,
כָּל עָנָף גִּדְעוּ.

צִפֳּרִים גָּרְשׁוּ הַבְרִיחוּ
מִכָּל עֵץ וּבַד.
כָּל רַכָּה וְכָל נֶחְשֶׁלֶת
תִּשָּׁמֵד מִיָּד.

תְּנַפְּצוּ תְּרִיסֵי כָּל בַּיִת,
כָּל שִׁמְשַׁת חַלּוֹן.
אַט בּוֹעֵר שָׁם נֵר בָּאֹפֶל –
כַּבּוּ בְּחָרוֹן.

חוּלוּ חוּלוּ, רוּחוֹת קֹטֶב,
שְׁעַתְכֶם עַכְשָׁו;
עוֹד זְמַן רַב יִשְׁלֹט הַחֹרֶף,
קַיִץ עוֹד לֹא שָׁב

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

   

להאזנה להקלטה מתוך מופע חג ה-25 של עין כרמל - מקהלת בית הספר עין כרמל בניצוחו של משה נבט (מוישל נובופרוצקי) (שנות ה-50) – לחצו כאן

בתחילת ההקלטה - המשתתפים מאזינים לביצוע מוקלט של השיר בשפת המקור (יידיש(.

 

לצפייה בביצוע קיבוץ רגבים  לחצו כאן

מילים בשפת המקור (יידיש) הטקסט מאת אברום רייזן

הוליעט, הוליעט בייזע ווינטן

‏הוליעט, הוליעט בייזע ווינטן,           פֿרײַ באַהערשט די וועלט!
ברעכט די צווײַגן, וואַרפֿט די ביימער,   טוט וואָס אײַך געפֿעלט!

טרײַבט די פֿייגל פֿון די וועלדער       און פֿאַריאָגט זיי פֿאָרט;
די וואָס קענען ווײַט ניט פֿליִען,    —טייט זיי אויפֿן אָרט!

רײַסט די לאָדן פֿון די פֿענצטער,     שויבן ברעכט אַרויס!
ברענט אַ ליכטל ערגעץ טונקל  —  לעשט מיט צאָרן אויס!

הוליעט, הוליעט בייזע ווינטן,        איצט איז אײַער צײַט!
לאַנג וועט דויערן דער ווינטער,      זומער איז נאָך ווײַט

 

תרגום מאנגלית - בעזרת "גוגל טרנסלייט":

"לא ניתן לחזור בדיוק לשנת ההרכב של הטקסט מאת אברום רייזן, אבל בהחלט צריך לחזור אל התקופה הצארית, וכנראה עד 1900, כשהיה חורף קשה מאוד. קשה לא רק מבחינה אקלימית: בכל רחבי האימפריה הצארית, הם היו זמנים של פוגרומים רצופים, ובוודאי שאין זה מקרה שהפוגרום "פוגרום" הוא מקור ממוצא רוסי: פירושו "חורבן". באימפריה הצארית החל הפוגרום האנטי-יהודי לאחר הרצח של הצאר אלכסנדר השני ב -1881, אך מקורם, גם במדינות אירופאיות אחרות, הוא הרבה יותר מבוגר. התוצאה של הפוגרומים היתה, למרבה הצער, הגירה יהודית מסיבית הן לאמריקה והן לארץ-ישראל. בוודאי בהקשר זה יש לראות - ולמרבה הצער, קל - אלגוריה של השיר הזה: סערה רוחות רעות המביאות חורבן וזעם מוות, זה הזמן שלהם. חורף לא נראה שיש סוף והקיץ רחוק מאוד. השיר התפשט כאש בשדה קוצים גם בשטעטל במזרח אירופה, גם בגטאות של הערים הגדולות; עדיין לא ניתן היה לחזות את משמעותו הכבדה והטרגית עוד יותר בחורף הנאצי.

 

המוזיקה של המוסיקאי מיכאל (מיכאל) גלברט ("Barbagialla", ביידיש), השיר ידוע תחת כותרות שונות. נראה שהמקור המקורי היה צום וינטר ("ד'אינוורנו", או "על החורף"); כותרות אלטרנטיביות הן עטיפה ("שיר חורף", או "חורף"), ומעל הכל, זו שבה היא אולי הידועה ביותר, Hulyet, hulyet, beyze vintn ("תהנה, תהנה, רוחות מרושעות" , או "ונטצ'י"), שנלקחו מן הפסוק הראשון שלה. יש לציין כי בסביבות 1945/46 קיבל השיר "סוף טוב", גרסה שאפשר לקרוא בהרחבה על רקע יציאת היהודים בארץ-ישראל: ניט לאנג וטיר דוינטר דר וינטר / זומר איז נישה וייט! , כלומר: "החורף לא יימשך זמן רב / הקיץ הוא לא רחוק!"

 

"מילים למנגינה העממית היידיש הקלאסית הזאת מצביעות על רוח אכזרית שתפוצץ בצורה הרסנית דרך העיירה הקטנה, שהקימה את ראש החוף של החיים היהודיים המסורתיים במזרח אירופה.הרוח היא מטאפורה לאילוצים שהוטלו על האידיאליזם היהודי על ידי המערכת דיכוי ממשלת הצאר ".

 

 

לצפייה בביצוע ביידיש של דניאל קאן ו-"הציפורים הצבועות" לחצו כאן

פרשת ויחי

 

אחי יוסף פונים אליו אחרי פטירת אביהם, ומספרים לו כי יעקב אביו, ברגעיו האחרונים לפני פטירתו ביקש שישָׂא לְפשעם, וימחל להם על הרָעָה שגְמָלוּהו. אמנם יש מרבותינו שחשבו כי יעקב מעולם לא ציווה דבר זה, והאחים התירו לעצמם 'לשנות מפני השלום', אך נראה שאפשר בהחלט שיעקב (בהנחה שידע על מכירת יוסף ומעשי אחיו) ביקש זאת מהם טרם עצם את עיניו.

 

יוסף בוכה בְּדַבְּרָם אֵלָיו. בכיו הוא אולי בכי של סליחה, אולי בכי של היזכרות בכל שעבר עליו.

נראה כי הבכי יכול לנבוע מעצם הסיפור של האחים על בקשתו של יעקב לפני מותו. יוסף נפעם ומתרגש ממחשבתו האחרונה של אביו. ברגעו האחרון, אחרי שדאג לסידורי קבורתו ולברכות לבניו, תוך שהוא רוצה לגלות להם מה שיקרה להם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, בזמן ששכינה למראשותיו ועיניו צופות למרחוק, כל שיעקב חושב עליו זו הסליחה והכפרה ומעייניו נתונים לשלום הבית ואחוות בניו.

 

הסבר זה מזכיר סיפור המסופר על רגעיו האחרונים של רבי צבי אלימלך מדינוב (בעל הספר 'בני ייששכר') שיום פטירתו חל השבוע (נפטר לפני 178 שנים). על פי המסופר, רבי צבי אלימלך כבר עצם את עיניו, כאשר נפתחה הדלת ויהודי נכנס לחדרו, בעודו מוקף בחסידיו.

"ר' שמואל" פנה הרבי לאותו אדם, "האם ברצונך לשאול דבר מה?"

"רבי, הצמר שרכשתי... מה יהיה עליו?" שאל היהודי.

"אל תדאג, ר' שמואל" אמר רבי צבי אלימלך. "המתן עד לשנה הבאה, מחיר הצמר יעלה ותוכל למכור אותו בריווח ניכר."

שוב עצם הרבי את עיניו, ורגעים ספורים לאחר-מכן עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

בימים לאחר הפטירה שוחחו החסידים בהתלהבות על ההתרחשות המוזרה. כנראה היה זה אחד מל"ו הצדיקים שבא להעביר מסר חשוב לרבינו, הם אמרו זה לזה. הזקנים שבהם ניסו להבין את המסר הטמון בדברי הצדיק על הצמר ועל הריווח הגדול הצפוי בשנה הקרובה; הם חיפשו בכך הוראה ודרך בעבודת ה'.

הדברים הגיעו לאוזניו של רבי דוד, בנו של רבי צבי אלימלך. "הנכם טועים" הוא אמר לחסידים בחיוך. "אותו שמואל הוא אכן יהודי פשוט, שהיה מגיע לעתים תכופות לאבי כדי לשאול ממנו עצה בעסקיו.

"לאחרונה הוא רכש כמות גדולה של צמר, אך מחיר הצמר ירד. כמו תמיד, הוא בא לשאול את עצתו של אבי, מבלי לדעת שאלו הם רגעיו האחרונים.

"גם ברגעים האחרונים, הזמן דביקותו בבורא העולם, חש אבא כי יש יהודי הזקוק לעזרתו ומיהר לעזור לו" סיים רבי דוד את דבריו.

 

שבת שלום, הרב אוׁרי ליפשיץ, רב טירת צבי