שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו לאחר חג האורים, חג החנוכה

ולקראת עשרה בטבת – יום הקדיש הכללי.

עלינו לקחת את האור של החנוכיה

ולהפיצו לאורך כל השנה,

החוצה אל סביבתנו ופנימה אל תוכנו.

 

 מעורבות ואחריות לעצמנו ולזולתנו

 

זו תקוותנו.

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

שוחרי תרבות יוצאים לבוקר שישי במשכן בעין חרוד

הסיור יהיה מודרך על ידי יהודית בז'רנו הזכורה לטוב מהסיור הקודם.

 

התערוכה  "מאוצרות המשכן לאמנות" מוקדשת לאוספים שנאצרו במשכן במרוצת שמונים שנותיו ומוצגת על פני כל אולמותיו. פרישׂה מקיפה זו של האוספים מאפשרת להתחקות באמצעותם אחר המטרות שהציבו לעצמם חברי קיבוץ עין-חרוד בהחלטתם להקים מוזיאון. היא משמשת מראָה לעולמם של מי שביקשו לברוא עולם חדש אך לא שכחו מאין באו, ומשקפת בדרכה את תולדות העם היהודי במאה ה-20.

התערוכה מחולקת לשני אגפים, ונפרשׂת בין המחצית הראשונה של המאה ה- 20 לבין מחציתה השנייה וראשית המאה ה- 21.; בין אמנים יהודים שפעלו באירופה, לבין מי שיצרו בארץ-ישראל; בין חיים ומסורת יהודית בגולה, לבין מורכבות ההוויה הישראלית. חלקה המוקדם מוקדש לאמנים שפעלו בעיקר במרכזי האמנות בפולין, גרמניה, רוסיה וצרפת, והתמקדו בתיאורים של חיי היומיום בעיירה, בפוגרומים ובמוראות השואה, כמו גם בנושאי ציור קלאסיים כדיוקן, נוף וטבע דומם. בחלקה המאוחר מוצגת אמנות ארצישראלית וישראלית המשקפת את הנושאים והמגמות שהוצגו ונאספו במשכן, ובהם: החלוציות האוטופית של עין-חרוד; חצר הקיבוץ; ריאליזם חברתי; המקום במבטם של אמנים עולים; ריבוי קולות בחברה ובאמנות הישראלית;

 

 

 

אוצר: יניב שפירא

 

סיור במלכישוע

במסגרת הקורס: "הענישה בראי המשפט והחברה"

 

ביום חמישי, כ"ח כסלו, 6.12.18 יצאנו במסגרת חוג הקתדרה של "מעיינות הדעת" שעוסק בנושאי המשפט לסיור במלכישוע.

 

יום זה היה יום גשום לאורך כל היום והיה תענוג לנסוע באוטובוס, בגשם דרך כל העמק, ועד לראש הגלבוע ולחוות עמק נקי ורענן, ומתחיל להוריק בכל מקום ולראות את הצבע הצהוב מתחלף לצבע ירוק.

 נפגשנו במלכישוע עם יוחאי בשן, אשר נתן לנו סקירה מפורטת על דרכי השיקום של החוסים במוסד זה, על הקבוצות השונות המטופלות במוסד זה, על הדרכים בהם מגיעים החוסים , על המיקום שנבחר עבור המוסד, על שיעור ההצלחה של הטיפול בחוסים, על העלות הכלכלית ועל שגרת החיים של המטופלים ושל המטפלים.

הסקירה היתה מאלפת ומעניינת. יצאנו בהרגשת גאווה על המדינה שמממנת מוסד כמו זה, כאשר לנגד עיני המדינה עומד כל אחד ואחת שמשתקם, כאילו שוקם עולם ומלואו. גם העלות הרבה שנחסכת למדינה מכך שאותו משתקם לא ממלא (בעקבות השיקום), את בתי הסוהר.

 

ראינו שמלכישוע גדלה מאוד בשנים האחרונות. היא מטופחת, יפה ומוריקה. הנוי בה נהדר ונותן הרגשה טובה לחוסים במקום.

לצערנו לא יכולנו לסייר הרבה במקום בגלל הגשם שלא הפסיק לרדת. הצלחנו להגיע לעץ המשאלות וקיבלנו את ההסבר להיווצרותו.

 

תודה לנעמי, רויטל וורד על הסיור המעניין וכן ירבו כמותו.

 

איתן יציב

כפר-רופין

 

מכינת העמק בבית גיל עוז

 

כבכל שבוע, ביום רביעי, מגיעים חמשת חניכי מכינת העמ"ק לבית גיל עוז ליום ההתנדבות.

מאז הקמת המכינה בכל שנה חרתה המכינה על דגלה את המעורבות הקהילתית בחיי המכינה.

 

זכינו השנה לקבל חמישה חברים וחברות- אופק, גאיה, נדב, נועה ורון שלושה בנים ושתי בנות. לכל אחת ואחד נבנתה תכנית אישית לעשייתם בביתנו, ביתם.

 

מי במפגש אישי ליד המחשב, או במשחק , או לשיחה, ומי באפייה ובעיסת נייר בחדר האומנות.

 

רוח הנעורים והמפגש עם חברי הבית יוצרים אווירה מיוחדת במינה של נתינה הדדית וקבלה הדדית כאחד.

 

לא נכביר במילים וניתן לתמונות לספר את הסיפור.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

שרים אריק איינשטיין

 

חודש "האזרחים הוותיקים" בישראל הוא סיבה למסיבה, זהו החודש בו אנו יוצאים ליום הטיולים הגדול.

בשנים האחרונות אנו מקבלים "מתנה" ממחלקת התרבות, מופע מותאם לאוהבי "תרבות בוקר".  בחרנו לחגוג בוקר של שירים ישראליים, שירים ישראליים? מי אם לא אריק איינשטיין,  אחד הזמרים המזוהים ביותר עם מדינת ישראל, אומן שיצר שירים רבים ומיוחדים שזכו למעמד נצח.

שירתו של אריק ליוותה את התרבות הישראלית, העשירה אותה והרטיטה את הלבבות. ביצירתו שיתף פעולה עם אומנים רבים, ויצר פס קול ישראלי מגוון ואהוב כל כך.

קהל היעד שלו השתנה במהלך השנים – היו אלו המעריצים שהזדהו עם יצירתו בתקופת לול, דרך שירים עמוקים יותר ובעלי משמעות וכמובן שירי ילדים.

 

וכך התכנסנו באולם זיידן בבוקר יום שני, נר שמיני של חנוכה, עם כוס מרק חם וסופגניות, לשמוע ולשיר אריק איינשטיין עם גבריאל הדר, שהגיש את התכנית בצניעות ובקול חם הדומה להפליא לאריק עצמו.

 

 זכינו לבוקר נוסטלגי והתרפקנו על תקופת החלונות הגבוהים, מציצים ולול, שלישיית גשר הירקון, קצת כוורת ועוד ועוד ימים מלאי צלילים ונשמה יתרה. 

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

חנוכה בבית גיל עוז

 

בכל יום הודלקה החנוכיה בבית גיל עוז בידי חברי וחברות הבית.

ההדלקה לוותה בשירת "הנרות הללו" ו"מעוז צור ישועתי".

כמנהג עדות המזרח נאמר גם פרק בתהלים הקשור לחנוכת בית המקדש- "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".

 

חדנו חידות הקשורות לחנוכה וחידות גפרורים שונות.

 

אתגר החשיבה והרצון לפתור גרם לחברים להיעזר גם בבני משפחה מורחבת, "חבר טלפוני", וכך גם המשפחות היו שותפות לחגיגת החנוכה.

 

מדגם מייצג להדלקות השונות יסופר בתמונות.

 

 

שנזכה לחגוג יחד עוד הרבה חגים ושמחות.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

חבורת הפיוטים מזמרת ושמחה

 

את מפגשנו השבוע פתחנו עם הפיוט "שלום לבן דודי" פיוט שנכתב על-ידי רבי שלמה אבן גבירול, מגדולי פייטני ספרד במאה ה-11. השיר מצוי כמעט בכל עדות ישראל השונות - אצל יהודי מרוקו הוא מופיע בשירת הבקשות של שבת וירא, ואצל יהודי בבל בסדר השירים לליל הושענא רבה, אולם בפועל זהו שיר המושר בכל העדות ובכל עת, שכן זהו שיר אהבה וגעגועים של הרעיה, כנסת ישראל, אל דודה, הקב"ה, הנשען על שיר האהבה הגדול של הדוד והרעיה - שיר השירים. הרעיה והדוד מנהלים פה דו-שיח, בו הרעיה כבר לא יכולה לחכות יותר והיא מאיצה בדוד כי יתגלה, יתקרב, ויגאלה ממקומה בגלות, ואילו הדוד ממתן את הרעיה, מבקש ממנה שתחכה לרגע הנכון, לעת אשר תחפוץ האהבה מעצמה. האזנו לביצועו של ג'ו עמר ולביצועו של דקלון.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה עם ג'ו עמר לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה עם דקלון לחצו כאן

 

במסגרת הפיוטים לשבת שוררנו את "הללויה הללו אל בקודשו" למרות שנאמר בכל יום במהלך פסוקי דזמרא של תפילת שחרית. אולם בשבת נהגו בקהילות רבות גם שרים אותו.

הוספנו ולמדנו כי בנוסח "ספרד-ירושלים" יש מקאמים (סולמות מוסיקליים) שונים וכל חזן שומר על אותו המקאם לאורך כל התפילה באותה השבת. למדנו גם כי חלק מהמקאמים נקראו על שם העיר בה חוברו.
כל העולמות שרים לבורא כולל מלאכים יש האומרים שמזמור זה היה מושר בעולי הרגל לירושלים עם הביכורים.

מזמור זה, שהוא המזמור החותם את ספר תהלים והוא אולי שיאו של ספר זה שכולו הלל, הוא כנראה מזמור התהלים המושר והמולחן ביותר, ולא בכדי. כל כולו של המזמור הוא קריאה לשירה ולנגינה. אפשר לשער שהמזמור נועד להיות מושר כפתיחה לתפילה חגיגית בשעת שמחה גדולה - אז היה קורא שליח הציבור את הקריאות - הַלְלוּ אֵל... הַלְלוּהוּ והקהל היה עונה הַלְלוּ יָהּ, בליווי כלי נגינה על פי הכלים הנזכרים - כאשר היה מוזכר הכינור למשל ניגן הכינור וכן הלאה. מזמור שירה זה חורז את ימי החול והשבת, החג והמועד, עבר והווה, קהילות ועדות, מסורת וחידוש. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם להקת חיב"ה לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם משה אריאלי לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם איציק קלה לחצו כאן

המשכנו  לפיוט "אלי יה אלי" אשר נכתב על ידי שלמה הלוי. הפיוט עוסק בתחינה כלפי בורא עולם לרפואה פדות והצלה ומושר בקהילות השונות.

 

 

 

קינחנו בפיוט "יום זה שירו לאל שיר ומזמור" פיוט הלקוח מרפרטואר שירת הבקשות של מסורת חלב. השיר משורר את שירת השבת ואת השירה לאל. לחנו של השיר, בהתאמה למילים, מתרונן וכמו מזמין לשיר ולשורר. השיר חותם בעידוד ובחיזוק לאותם הקמים בלילות לשורר שירה ולאל ולשבחו, ומברכם בכך שיזכו להגיע לגבורות ולשבת בחצרות בית ה' - לזכות לגאולה.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

 

שמחנו בחבורה ונשמח לחברים חדשים.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

"קולנוע אקשן - הסודות שמאחורי הסרטים"

 

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר 

מזמין את הקהל לצפות בסרט

"כשתקראי בשמך" – סין 2010, 114 דק'

בימוי: ז'אן יימו

שחקנים: דונגי זו  שון דו  מאיגואן סי

שנות ה- 70 בסין הקומוניסטית. בתו של אסיר פוליטי נשלחת ללימודים בכפר, מתאהבת בבנו של בכיר המפלגה הקומוניסטית ובין השניים מתפתחת אהבה גדולה אך בלתי ממומשת

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

להתראות בקולנוע

 

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום שלישי י' טבת  - 18 בדצמבר

תחילת ההקרנה בשעה 10:30

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

הסיפור שלי - Becoming - מאת: מישל אובמה

האמת חיכיתי לספר הזה מאוד מאוד. סקרנית הייתי לדעת מה מסתתר מאחורי החזות הקורנת והעוצמתית הזאת של מישל אובמה הגברת הראשונה של אמריקה.

אישה שחומת עור שגדלה בדירה צפופה בדרום שיקגו עם אח, אב חולה בטרשת נפוצה ואם, שכל מעייניהם ורצונם היה להיטיב עם ילדיהם. ללמד אותם לגדול ולהיות עצמאיים, דעתניים , חושבים ואמפתיים לזולתם. וגם להיות שאפתניים.

"מישל תהיי טובה" - אומר לה אביה כשהוא נפרד ממנה על סיפה של אוניברסיטת פרינסטון...

 

אני קוראת ומתאהבת בדמות...מומלץ בחום!

 

תמי חיים

נווה-אור

חברתנו פאני שטאל (לבית דסברג), נפרדה מאיתנו בשבת חנוכה, ראש חודש טבת.
בגיל 88 אחרי חיים מלאי משמעות ועשייה משמעותית, הלכה לעולמה. שרדה את התופת בשואה, והשאירה זכרונות כתובים.
עסקה שנים רבות בחינוך, "מטפלת" מדור המייסדים, אשת ספר ועט.
יחד עם בעלה פליקס ז"ל, השאירה "שבט" גדול ורחב, לפני מספר שנים (2007) נפטר בנם הצעיר שאול ממחלה קשה.
זכרה שמור בתולדות עין הנצי"ב.

גדעון ישראלי

 

פאני הייתה מופת של נתינה, שמחה בחלקה למרות כל הייסורים שהיא עברה... היה מרגש לראות בהלוויה את בני המשפחה הביולוגיים והמאומצים, משפחה לתפארת, ואת בני הכיתה, היום בני 60+, אותם לוותה מכיתה א' עד י"ב, והיא הייתה בשבילם כאמא שנייה. יהי זכרה ברוך.

גיל אלכסנדר

 

מתוך התופת - יומן החלומות של פאני הקטנה

יומן קטן בן מספר עמודים, אשר ניתן בתור מתנת חנוכה מילדה לאמה בעת השהות במחנה ההשמדה, הצליח לרגש רבים ביד ושם. "היתה לנו מסורת של חלוקת מתנות בחנוכה, והחלטתי לצייר לה יומן חלומות, החלומות שלה, החלומות של כולנו", מספרת פאני שחוגגת את חנוכה 2015 כאן בישראל

קובי ליברמן פורסם:  09.12.15

בשיתוף יד ושם

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

על רקע חג החנוכה, בו יהודים מעטים התמודדו מול רבים וחזקים מהם והצליחו לנצח באמצעות גבורה וכוח רצון, כדאי גם לזכור את אותם יהודים אשר שרדו את השואה, ובעזרת כוח רצון עילאי וגבורה הצליחו לצאת לחופשי, אל האור.

 

זהו סיפורו של "יומן החלומות", מחברת בת מספר עמודים אשר הוכנה על פאני דסברג בת ה-13, לכבוד חג החנוכה תש"ה, 1944, במחנה ברגן בלזן.

 

סיפור של מסורת לחג, חלומות קטנים, ובעיקר רצון לחזור לחיים נורמליים ופשוטים, בתוך מציאות בלתי נתפסת.

עמוד מיומן החלומות של פאני  -  (צילום: באדיבות ארכיון יד ושם)

פאני נולדה ב-1931 בהולנד, בת בכורה לרב שמעון דסברג ואיזבלה לבית פרנק. בהמשך עברה המשפחה לכרוניגן, שם שימש אביב בתור רב הקהילה. ב-1943 נשלחה המשפחה למחנה מעבר בהולנד וב-1944 נשלחו בני המשפחה לברגן בלזן.

 

המתנה שלי לאמא לחנוכה

פאני דסברג, כיום שטאל, מספרת כי "לקראת חג החנוכה, החלטתי להכין לאמא שלי מתנה. היתה לנו מסורת של חלוקת מתנות בחנוכה, והחלטתי לצייר לה יומן חלומות, החלומות שלה, החלומות של כולנו".

  

 עמוד מיומן החלומות של פאני  -  (צילום: באדיבות ארכיון יד ושם)

המשפחה לא הצליחה לחגוג את חג החנוכה במחנה, אך פאני הקטנה החליטה לחגוג אותו בכל זאת, גם אם מדובר במתנה קטנה וצנועה לאמה. "בבית, לפני שהגענו למחנה, היינו נותנים מתנות יפות אחד לשני לכבוד חנוכה. לכן, רציתי לתת משהו לאימי", היא מספרת.

 

בתחילת היומן כתבה פאני שיר בהולנדית, אשר הוקדש לאמה ותיאר את הציורים ואת השאיפות של אם המשפחה להשתחרר מהמציאות העגומה של אותם ימים.

"את השיר הקדשתי לאמא שלי ובעצם איחלתי לה שכל החלומות שלה יתגשמו", מספרת שטאל. "באחת השנים לאחר מכן, אחרי שעליתי לישראל, לקראת טקס יום השואה תרגמתי את השיר לעברית והצגתי אותו".

 

בשיר, כפי ששטאל תרגמה אותו, נכתב:

"אימא יקרה, אני ציירתי פה

את ארבעת החלומות היפים ביותר שלך,

ואני מקווה שכולם

יתגשמו בקרוב:

שישרתו אותך כשאת שוכבת במיטה,

עם מזרון רך וסדינים חמים ומסודרים ושמיכות חמות ומסודרות.

שארוחת בוקר שלך תהיה כמו שמצויר פה.

הדייסה עם "קילי" אפילו לא מצוירת כאן.

וגם שתוכלי לשבת שוב באמבטיה חמה

בלי להגיד: "כמה רטובים המים!"

ושתהיי שמנה, בריאה וחזקה כמו אז,

חותכת ומכינה ערימות של פרוסות לחם בשבילנו.

זאת השנה מתנת החנוכה שלי.

אני מקווה שזה יהיה באמת בקרוב

ושבשנה הבאה נהיה ביחד

ונחגוג ביחד כמו אז."

 

"אלה היו החלומות שלה, ושל כולנו, בעצם. ציירתי לה ארוחת בוקר מהחלומות, ציירתי אותה יושבת באמבטיה עם מים חמים, שוכבת במיטה ומביאים לה ארוחה. בסוף השיר כתבתי לה שתהיה בריאה וחזקה ושתוכל למרוח לנו המון פרוסות לחם", נזכרת שטאל.

 

   (צילום: באדיבות ארכיון יד ושם)

 

(צילום: באדיבות ארכיון יד ושם)

 

אך החלומות המתוקים אותם ציירה פאני לא התגשמו, למרבה הצער. במהלך אותה שנה הידרדר מצב האסירים במחנה. הוריה של פאני ואחיה הצעיר רפאל, נספו במחנה.

פאני עלתה לישראל בשנת 1948, כשהיתה בת 17. היא מתגוררת כיום בקיבוץ עין הנציב.

 

עותק של 'יומן החלומות' של פאני נמסר ליד-ושם במהלך יום איסוף שהתקיים בעמק המעיינות. "אם יש לי איחול אחד לכולנו לכבוד חג החנוכה - שיהיה כאן שקט. שנצליח להגיע לשלום אמיתי. שנמשיך להדליק נרות ושיהיה רק אור".

 

ואחרי ששומעים על החלום האופטימי באשר למצב הנוכחי, איך אפשר שלא להתרגש מיומן החלומות של פאני הקטנה מברגן בלזן, אשר צלחה את זוועות השואה, עלתה לישראל וחוגגת איתנו את חג החנוכה גם היום, בשנת 2015.

 

לפני 86 שנה: (07.12.1932):
החנוכייה בחלון

לפני 86 שנה, בחג החנוכה של שנת 1932 צילמה רחל פוזנר ז"ל, את התמונה 

ההיסטורית. חנוכייה יהודית מול בית המפלגה הנאצית בעיר קיל .

רחל, הייתה רעייתו של הרב ד"ר עקיבא פוזנר ז"ל, רבה האחרון של הקהילה היהודית בקיל, גרמניה.
ב- 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון קרא הרב פוזנר לכל בני הקהילה לעזוב את גרמניה, ועזב בעצמו עם משפחתו לישראל. "אין עתיד בגרמניה. מי שיכול שיבחר, ותישארו מאוחדים". קריאתו זו הצילה, כך הסתבר, את מרבית בני הקהילה.

כמעט 80 שנה מאוחר יותר, בחנוכה תש"ע, במעמד הדלקת נרות חנוכה בחוג המשפחה, כשצאצאי הרב עקיבא ורחל פוזנר ממשיכים להדליק את נרות החג במנורת החנוכה שהובאה מגרמניה לארץ, הקריא הנין, עקיבא מנסבך, קטע בחרוזים אשר נכתב ברוח דומה למילותיה של רחל פוזנר משנת 1932. את הקטע הקריא כשהוא לבוש במדי צה"ל ומצדיע:

"בתרצ"ב החנוכיה בגולה, בחלון ניצבת
אל מול דגל המפלגה שעדין לא שלטת.
"יהודה תימוט" אומר ומכריז השיר-
אך סבתא לא נרתעת ובשפתו חורזת-
"כך אומר הדגל", אך הנר שלנו משיב וקורא
"יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור"
בתש"ע החנוכיה שוב בחלון ניצבת
אל מול הדגל של המדינה שלטת
הנין, עקיבא שעל שם הסב נקרא
בחלון מצדיע ומדליק המנורה
סבתא במרומים תני תודה ושאי תפילה                                                                                   שלציון יבוא גואל במהרה!"

 מוזמנים לצפות בסרטון המתאר את סיפורה של החנוכיה והקשרה לשער ברנדנבורג השנה  

לחצו כאן

 

 

עדיין מתאים לעצב שיחי ורדים. חשוב לזכור כי יש למרוח משחות עצים (אפר עצים במים) בענפים שקוטרם מעל לחצי ס"מ, ובהזדמנות זו לנקות באזור ההרכבה ולנתק "חזירים". מומלץ לקצר ענפי מים כדי שליש.

ביחס לגיזום רימונים, תאנים וגפנים- אפשר להמתין עד לסוף חודש פברואר ולאבחן ניצנים שמתעוררים ומתנפחים.

בשמת הגינה- מרשימה כעת ויש לשמור עליה בתנאי אור מלא (לא שמש) ולחות, כך גם לגבי אמנון ותמר.

ביחס לחרצית שסיימה כעת את פריחתה יש לגוזמה נמוך ולהוסיף אדמה סביב הגוש בלי לכסות את הגבעולים שנותרו, רצוי לסלק את החומר הגזום מחשש להעברת מחלות. 

עשרים מיליארד ציפורים – ותודה

 

אבא דוד גלזנר מקבל תעודת הוקרה בכנס הצפרות השנתי באוניברסיטת תל-אביב.

 

אחרי 20 שנים בעסקי הצפרות ובערך 20 מיליארד ציפורים שעברו לו מעל הראש ומבעד לעדשות המשקפת (חצי מיליארד בכל סבב - הלוך וחזור - על קו אפריקה-אירופה).

יש לי אבא שחולם חלומות ויוצר מציאות. תכלס, הוא פורש רק על הנייר.

 

ינון גלזנר

בין העצים הירקרקים

מילים: חיים נחמן ביאליק   תרגום: אהרון אשמן   לחן: עממי יידי

[אונטער די גרינינקע ביימעלעך]

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה

קַלִּים מִנּוֹצָה, דַּקִּיק הוּא הַגּוּף
עוֹד רֶגַע פָּרְחוּ וְיוּכְלוּ לָעוּף
חִישׁ יַחַטְפוּם רוּחוֹת קַלִּילִים
כְּאִלּוּ הָיוּ רַק גּוֹזַלִּילִים

רַק עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ
וּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת מַבְרִיקוֹת בָּן יֵשׁ
יוֹקְדוֹת לוֹחֲשׁוֹת וְטוֹבְלוֹת בְּזִיו
מִבְּרַק נְבוּאָה גַּם בְּפֶלֶא שְׁבִיב

חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן
עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר, עַל צִפּוֹר בַּגָּן
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן עֵינַי
יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם בָּנַי

 

לצפייה בביצוע השיר על ידי שולה חן לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע השיר בידי משה בקר ודוד זבה - פסטיבל ערד 2005- לחצו כאן

להאזנה לביצועה שלנעמה הנדל ביידיש לחצו כאן 

  

מילים ביידיש:  לייב רובינאוו

אונטער די גרינינקע ביימעלעך שפּילן זיך משהלעך, שלמהלעך;
ציצית, קאַפּאָטקעלעך, פּאהלעך -- יידעלעך פריש פון די אייעלעך.
גופעלעך -- שטרוי, רויך און פעדערלעך, נעם און צעבלאָז זיי אויף גלידערלעך --
כאַפּן זיי אויף גרינגע ווינטעלעך און סע צעטראָגן זיי פייגעלעך.
נאָר איין זאַך פאַרמאָגן זיי -- אייגעלעך, די אויגן פאַרמאָגן צוויי פּינטעלעך,
וואָס גליען און פינקלען און טוקן זיך, און עפּעס ווי נביאיש און וואונדערלעך
פאַרטראַכטן זיך טיף און פאַרקוקן זיך אויף נעכטיקע טעג און אויף פייגעלעך --
אוי! מיר זאָל זיין, יידישע קינדערלעך, פאַר אייערע כשרע אייגעלעך!

 

 על השיר מתוך אתר זמרשת

דן מירון, "ביאליק - שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה"   (הוצאת דביר, תשס"א), עמ' 38:
שירו של ביאליק "אונטער די גרינינע ביימעלעך" הוא ללא כל ספק תגובה ישירה לדיעותיו של אברמוביץ [מנדלי מוכר ספרים], המשוקעות בפרקים ש[ביאליק] תרגם לעברית.  במקום התרעומת שבדברי מנדלי,
בא ביאליק להביע הזדהות וחיבה לאותם הילדים, ש"הפריעו" לאברמוביץ בגלופסק/כסלון . .. אם ההקטנות של השמות הפרטיים אמצל אברמוביץ ... מבליעות, בקונטקסט שלהן, נימה של זלזול ודחייה, הרי שה"משהלעך, שלמהלעך" בשירו של ביאליק הם אובייקט לאהדה והערצה ללא גבול".

אלישע שפירא מקיבוץ עין השופט מספר את סיפורו המשפחתי על נסיבות כתיבת השיר:
משה אבי נולד ברוסיה ב-28.12.1909 והוא היה בנו של הרב נתן נטע שפירא. לאחיו הצעיר קראו שלמה. אביהם הוסמך לרבנות בהיותו בן 18, אך הוא היה ציוני בהשקפתו והיה ידען גדול בעברית והעדיף לשמש כמורה "לעברית בעברית", על פני הרבנות. אבי הוסיף כי סבי היה הראשון ללמד תלמוד בעברית.

כך התגלגלה המשפחה בהזדמנות כלשהי לכינוס שערכה רשת "תרבות" ברוסיה למורים לעברית. באותו כינוס השתתף גם ביאליק. אבי ואחיו היו הילדים היחידים שנכחו באותו כינוס, וביאליק התרשם מהם וממשחקם בגן אכסניית הכינוס.

בערב שבת, כאשר התכנסו כל באי הכינוס לקבלת שבת, קרא ביאליק את השיר על משה'לך ושלמה'לך, אותו הקדיש לשני הילדים.   כאן יש מחלוקת מסוימת במשפחתנו בין מי שזוכרים (מסיפורי אבא) שבאותו כינוס כתב ביאליק את השיר בהשראת שני הילדים, למי שסבורים שביאליק כתב את השיר לפני כן ורק התאים אותו והקדישו, באותו ערב שבת, לשני הילדים - משה אבי ודודי שלמה.

להשלמת התמונה: לימים היה אבי בין מייסדי קיבוץ עין השופט ובוניו. הסבא, הרב נתן נטע שפירא, עלה ארצה לאחר מלחמת השחרור וחי את שארית ימיו בעין השופט.

 

פרשת ויגש

 

יעקב ויוסף נפגשים בפרשתנו אחרי עשרים ושתים שנים של געגועים ואבל, באחד מהרגעים המרגשים של ספר בראשית ושל התנ"ך כולו. האב האוהב והמרומה והבן הדחוי והגולה נפגשים בארץ גושן, כאשר יוסף אוסר את מרכבתו לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שמייחל לראיית יוסף בְּטֶרֶם ימוּת.

והנה, כאשר התורה מתארת את המפגש, היא מתארת רק נושא אחד: וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. רק אחד מתואר ש'נראה', רק אחד נופל על הצואר, רק אחד בוכה.

רש"י מסביר כי יוסף הוא הבוכה (אולי כקריאה לשונית שממשיכה את נושא חלקו הראשון של הפסוק: וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה...), ויעקב, לדבריו 'קרא קריאת שמע'.

לעומתו, הרמב"ן מסביר אחרת. הוא מערים כמה קשיים על הסברו של רש"י, ובעיקר:

ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה

אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל

או הבן הבכור המולך.

 

הרמב"ן משוכנע כי אם המסורת מספרת לנו על אחד שבוכה במפגש מרגש שכזה, הרי זה האב הזקן.

דמעתו של ההורה מצויה מכיוון שדרכו של עולם היא שדור הילדים ממשיך אחרי דור ההורים. יוסף אמנם קרא את שם בנו הבכור מְנַשֶּׁה, וזאת כתיאור לקושי בהתרחקותו מבֵּית אָבִיו, אך את שם בנו השני כבר קרא אֶפְרָיִם, כמתאר את העובדה שהאלוהים 'הִפְרַנִי... בְּאֶרֶץ עָנְיִי'.

לעומתו, יעקב מִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים... וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.

דאגת ההורים לילדיהם באה לידי ביטוי לא רק בזמן אבל ואסון חלילה, אלא גם כדבר שבשגרה. אהבת אבא ואמא, השקעתם בילד, המסירות והמחשבה התמידית מהו הדבר הנכון (גם כשישנם מקרים, מן הסתם, בהם הם היו יכולים לנהוג אחר) – כל אלו נמצאים ברקע הצמיחה של כל ילד, ובכל גיל.

דבריו של הרמב"ן יכולים וצריכים ללמד את אלו מבינינו שזוכים והוריהם עוד נמצאים בשיא כוחם, להוקיר טובה ולהכיר תודה, לכבד ולהביע אהבה כלפיהם, בעודם בחיים. פעמים ובמהלך היומיום נחלשים הקשרים מהצד הילדי, ונזכרים בעצמת האחריות, הזכות והחובה הזו רק בדמדומי החיים או חלילה אחרי הסתלקותם.

אחרי הכל, דבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, האב והאם הזקנים, או הבן והבת ההולכים ומולכים...

 

שבת שלום, הרב אוׁרי ליפשיץ, רב טירת-צבי