שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו באמצעו של חג החנוכה

חג האור, חג הגבורה.

 

הפצת האור של כל יחיד סביבו

של הקהילה כלפי חבריה והחוצה ממנה.

 

אך בעיקר, אפיונו של האור

יכולתו לטעון את נושאו באור חדש

אור המאיר אותו מבפנים

אור שיכול להאיר החוצה.

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהָאוֹר - רחל חלפי

 

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב

 

אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה 
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה 
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא

 

 

 

 

 

בואו ננסה להאיר

 

 

שבת שלום

וחג חנוכה שמח

 

גדי ליאון

העורך

"זריחה ושקיעה במצפה רמון"

חזרנו לפני שבוע מטיול גדוש חוויות במצפה רמון, ממנו חזרתי נפעמת ועם כמה מאות תמונות לאוסף הדיגיטלי והרבה רשמים חיוביים. זו הייתה עבורי הזדמנות לחזור לחבל ארץ שלא ביקרתי בו עשרות שנים, והאמת שהרבה לא השתנה בו: המדבר נשאר אותו מדבר, עיירות הפיתוח וישובים השונים קצת גדלו והתרחבו, אך חזונו של בן גוריון להפריח את השממה של החלק הדרומי של המדינה עדיין לא מומש. והאמת, יש משהו קסום ומושך במרחבים הפתוחים והאין סופיים הללו, ביופי הפראי ובראשית, ובמגוון הבלתי סופי של צורות וצבעיים.

יצאנו ביום ראשון בבוקר מהעמק המוריק לאיטו דרך כביש 90 כשפנינו דרומה. הטבע היה במיטבו, גשמי ברכה ירדו במשך הסוף-שבוע, צפון הבקעה היה מכוסה עשב ירוק, ולאורך הדרך עד סוף ים המלח היו שאריות של שיטפונות, וואדיות ושדות בהקו בשמש, מראה לא שגרתי...הגענו בדיוק רב לשדה בוקר, בו חיכה לנו אלי המדריך שקיבל את פנינו עם תה צמחים מרענן ומגשי עוגות, אחרי ששבענו ביקרנו בקבר בן גוריון ושמענו הסברים על האיש הדגול ועל ההיסטוריה של המקום. בהמשך טעמנו את היופי של המדבר בביקור בבורות רמלייה, ובמצפה ליפא גל, ממנו ירדנו להליכה קצרה והתבוננו בציורי סלע קדומים, ביקרנו באחת החוות הבודדים בה עוסקים בתיירות ומפעילים בית בד אזורי. סיפור עצוב, סיפורן של חוות הבודדים: לא ברור מדוע מיזם התיישבותי בעידוד הממשלה נקלע לקשיים ביורוקרטיים....בסוף היום הגענו לקלאב רמון, מקום קצת מוזר, עמוס קישוטים וחפצים עד לעייפה (רן שוהם, המרצה לאדריכלות המעולה שלנו היה מגדיר את העיצוב פנים כדוגמא קלאסית של    "  "horror vacuiז"א פחד מפני משטחים ריקים). קלאב רמון לא מספק רמת שרות גבוהה, אך הגיש לנו ארוחות טעימות במשך כל ימי הנופש, כך שחשוב לראות את החצי כוס המלאה.

באותו ערב רוב המטיילים יצאו לצפות בכוכבים בליווי מדריך ובעזרת טלסקופים שעומדים באופן קבע בלובי של המלון (אני לתומי חשבתי שהם חלק מהתפאורה הרבה המצויה במקום). אני וויתרתי על היציאה והעדפתי לנוח לקראת ההשכמה למחרת בבוקר, לצפייה בזריחה על המכתש. אכן ההשכמה המוקדמת הייתה שווה ביותר: מזג האוויר היה לצדנו: השמיים היו כמעט פנויים לחלוטים מעננים והמפגש עם הנוף המרהיב וצבעי הזריחה בגוונים החמים הייתה חוויה מרגשת. לא הרחק מאתנו הסתובבה להקת יעלים, כך שהצלמים שבקבוצה די התפזרו ולא ממש הקשיבו למדריך (אני הראשונה ביניהם....קשה לעמוד ולהקשיב להסברים כאשר מסביבי מתגלים מראות כל כך מופלאים ונדירים). חזרה לקלאב רמון לארוחת בוקר ולסבב היכרות עם חברי הקבוצה (יוזמתן המבורכת של בנות הצוות המנצח שלנו: ורד ורויטל) והמשך היום ציפה לנו טיול ברכבי ספארי: משאיות מותאמות להסעת 40 איש, "נסיעה נוחה כמו באוטובוס" מישהו מהצוות המקומי הבטיח. שמחים וטובי לב כולם מטפסים מי שבקלילות ומי שבקושי על הסולמות של משאיות הספארי. התחנה הראשונה גבעת המנסרה, מקבלים הסברים מפיו של אריה, המדריך בעל מראה המזכיר ספק את אינדיאנה ג'ונס וספק גרסה בוגרת של קלינט איסטווד ב"הטוב הרע והמכוער", עולים על הגבעה בגרם המדרגות הארוך, מתפעלים מהתופעה הגאולוגית הייחודית, ויורדים דרך שביל יחסית נוח. התחנה הבאה: נחל רמון: היה שיטפון יומיים לפני כן, הקרקע בוצית, המשאית שלנו נתקעת, ואנחנו מתחילים לטעום את טעמה של הנסיעה בספארי....הגיר והגלגלים זועקים "הצילו", עד שהנהג סוטה טיפה מהמסלול וחילץ את המשאית בשלום. מתרשמים משכבות החול הצבעוני ויוצאים לנסיעה מטלטלת שנראית ארוכה מאוד בתוואי של נחל רמון, הרעש והקפיצות של המשאית מתקבלות בהתלהבות על ידי חלק מחברי הקבוצה ובחרדה וחוסר שביעות רצון על יד החלק השני....כנראה שקשה לרצות את כולם. בסוף מגיעים להפסקת קפה באיזה חאן מדברי מפותח, ומשמה לארוחת צהריים במלון....ב-16:30 מתוכנן טיול רגלי לצפות בשקיעה. אני בוחרת לנצל את מעט שעות אור הנותרות ויוצאת אל הטיילת הפסלים הדרומית, טיילת אלברט, הולכת לאורכה, מתמקדת על איזה סלע (בתוך השטח המגודר) וצופה בפליאה ביופי של סוף היום, כשהצבעים של ההרים מסביב למכתש מקבלים גוונים ורדרדים-סגלגלים, נהנית מהשקט (להוציא את נוכחותו של רחפן מטריד במיוחד שהפר את האווירה הפסטוראלית). מתבוננת בנוף ובאנשים המקומיים ותיירים שמגיעים אל הטיילת כדאי לצפות בהצגה הכי טובה בעיר (אחרי הזריחה). רגעים של הודיה, זכות גדולה לצפות ביופי המרהיב הזה. בקצה הטיילת מתנוססת גבעה ועליה נקודת תצפית שצלליתה מזכירה אנייה: קוראים לה ספינת המדבר, מרחוק היא יוצרת מראה סוריאליסטי...

זמן לחזור למלון, ארוחת ערב, והרצאה על ציורי הסלע מפיו של יהודה רוטבלום, מחבר הספר "פירוש משמיים" ומגיעה העת לישון, למחרת מצפה לנו תכנית עמוסה.

אכן חצי היום האחרון במצפה רמון סיפק לנו מגוון חוויות מעניינות ומעשירות: ביקור בטיילת הפסלים, זוויות תצפית חדשות אל הנוף הקסום של המכתש (אריה המדריך שלנו משום מה התעקש לספק הסברים מפורטים על מלון הפאר שרשת ישרוטל הקימה על המצוק, עוד דוגמא לכך שבעלי ההון מצליחים להשתלט על משאבי טבע השייכים לכולם), אני סולחת לו: הנוף מהמם, ישנם אפילו פרחים בשטח הסלעי, בנסיעה קצרה ממשיכים אל התצפית המערבית, גם כאן אין מעקה, אני שומרת מרחק בטוח מהמצוק....בצהריים אנחנו נכנסים למרכז המבקרים שהוקם לזכרו של אילן רמון בשיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים והארגון נ.א.ס.א. אולם הכניסה מוקדש לסיפורו של אילן רמון ז"ל, אי-אפשר להישאר אדישים לנוכח סיפורו הטראגי של האיש שהפך לאגדה, ועל השכול הכפול שפקד את משפחתו כשאסף, בנו הבכור, נפל בעת שירותו בחיל האוויר. העיניים מתמלאות בדמעות...מרכז המבקרים נבנה בהשקעה ומחשבה רבה ומשמש כמפעל הנצחה לזכרו של אילן רמון וכמקום למידה על המבנה הגאולוגי הייחודי של המכתש. הביקור מספק רגעים מרגשים ומפעימים רבים יחד עם מידע רב על ההיסטוריה של המכתש ועל בעלי חיים הרבים החיים בו. מכאן נוסעים ליעד האחרון: ביקור בדרך הבשמים במצפה רמון, אזור תעשייה שהוסב לאזור תיירותי וניתן למצוא בו בתי מלאכה, חנויות, בתי מלון ובתי קפה. אישית, די התאכזבתי: המקום היה שומם, הרבה חנויות היו סגורות, שרר בו אווירה של מקום נטוש, למרות שהכל היה נקי ומטופח. בזה תם מסלול הטיול שלנו: נסיעה אחרונה לקלאב רמון שהכינו עבורנו שלל לחמניות טעימות לארוחת צהריים (כאמור האוכל היה הצד הכי מוצלח באירוח), עולים לאוטובוס ומתחילים להצפין. הדרך ארוכה אך הנהג שלנו, חמודי, תותח אמיתי, נוסע בצורה חלקה ובטוחה, האוטובוס שלו נוח ומפנק, וכלל לא מרגישים עייפות מהנסיעה. עצירה אחת בלידו וחיש מהר אנחנו מגיעים לגיל עוז וכל אחד פונה לביתו.

לסיכום: טיול מוצלח מאוד, תודה רבה לורד ולרויטל על הארגון ועל כך שחלקו את החוויה אתנו, לחמודי הנהג, לכל המדריכים המלומדים, לבעלי קלאב רמון שמאוד השתדלו להנעים את שהותנו, ולכל המשתתפים על האווירה הטובה והחברותא. להתראות בטיול הבא.

 

לצפייה באלבום המלא של תמונותי לחצו כאן  

סוזאנה קוג'מן סיניגליה

מסילות

 

 

 

הנש"ר שמח ושר בחנוכה

 

מפגשנו השבוע התקיימו בבוקרו של נר ראשון של חנוכה.

כל השירים שנבחרו היו משירי החג, הידועים יותר ואף פחות.

פתחנו את המפגש ברצף שירים אהובים ומוכרים- "ימי החנוכה", "נר  לי", "באנו חושך לגרש" ו"לכבוד החנוכה".

לצפייה בביצוע השיר "ימי החנוכה" עם ילדי כיתת שירלי לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר "באנו חושך" עם ילדי כיתת שירלי לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר "באנו חושך" עם ילדי כיתת שיראל לחצו כאן

 

לאחר חימום הקנה עברנו לשירה של נעמי שמר- "מי ידליק".

האזנו לשירתה של חגית בביצוע השיר תוך כדי מציאת מילים הקשורות לאור ולחושך וצפינו בסרטון בו נעמי שמר מספרת על ההשראה לכתיבתו וכיצד לימדה אותו בבית חינוך עיוורים בירושלים.

 

המשכנו לשיר "מי ימלל" וקנחנו ב"הבה נרימה" תוך צפייה בביצוע חלק מהאורטוריה של הנדל "יהודה המכבי".

 

נפרדנו בברכת חג אורים שמח.

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

הנש"ר רוקד חנוכה

 

במפגשנו השבוע עסקנו בחנוכה. דימינו באמצעות גופנו נרות ויצרנו חנוכיות אנושיות המורכבות מרב דוריות מרגשת ומפעימה.

רויטל, מנחת המפגש, הפעילה את וותיקי העמק וילדי כיתת המורה תמה ביד רמה ובמקצועיות יתירה.

 

לעיתים- "כל המוסיף גורע" ועל כן ניתן לתמונות ולסרטונים לספר את שאירע.

 

נאחל לכל חברות וחברי בית גיל עוז ולילדי העמק כולו חג אורים שמח

מוזמנים בחום, תרתי משמע, לצפות באלבום מהמפגש – לחצו כאן

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

מקבלים פני חג החנוכה בבית גיל עוז

הבוקר הגיעו עשרות חברי הבית לשמוח ולשמח בחג האורים, חג החנוכה. הבוקר נפתח בארוחת בוקר חגיגית ועשירה בשולחנות ערוכים לחג.

בסיום הארוחה חולקו לכל שולחן משימות מגוונות- בניית חנוכייה מגפרורים, בניית מילים חדשות מהמשפט: חג אורים שמח, סידור שורות של שירים והרכבתן ברצף הנכון ולשיר אותם.

הרב אזואלוס בא והאיר את עינינו בדברים למשמעותו של החג, תפקיד האורות והחנוכייה בתוכנו והחוצה והתכבדנו בסופגנייה ובשתיה חמה.

בחדרי הפעילות עסקנו באור ובמשמעותו, באומנות, בהגות ובזמר, במוסיקה הקלאסית ובחידודי חשיבה.

התכנסנו למליאת חג בה הוצגה חנה זלדה במיטבה על ידי צוות הבית- אהובה אוזן והדר רווח ובליוויו המוסיקלי של פיטר פרידמן ושירי חג.

קינחנו בארוחת צהרים חגיגית ונפרדנו בברכת חג אורים שמח.

לצפייה באלבום התמונות לחצו כאן

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

קהילה בקש"ר חוגגת יחדיו את חג החנוכה

 

ביום שלישי חגגנו עם חברי הקהילה מסיבת חנוכה שהתקיימה בבית גיל עוז, בשעות אחר-הצהרים.

התחלנו בארוחת ערב חלבית קלה, שכללה מרק חם, מעשה ידיה של אהובה, המתנדבת הבלתי נלאית שלנו.

הדלקנו נר שלישי ושרנו שירי חנוכה ביחד.

לאחר מכן החברים הכינו ביחד בתי נר מחומרים שונים.

לקראת סיום הערב, שתינו קפה וכמובן טעמנו סופגנייה מתוקה.

 

בברכת חג חנוכה שמח

 

הדס בסינה- עו"ס

רכזת הקהילה

נייד: 054-6754041

 

תלמידי בית ספר גלעד וחברי בית גיל עוז נפגשים בחנוכה

בבוקרו של נר רביעי של חנוכה הגיעו לבית גיל עוז תלמידים ותלמידות מבית ספר גלעד שבחמדיה, יחד עם מספר אנשי צוות למפגש רב דורי מעצים לכל השותפים.

 

התחלקנו לשני מוקדי פעילות, אותה הכינו תלמידי וצוות בית ספר גלעד.

בחדר האומנות יצרנו מפנדה וטפטופי נרות יצירות מסמלי החג ובחדר המפגשים נערך משחק ניבים ומשמעותם הקשורים לאור ולחושך.

 

נוצרו מפגשים אישיים ומעצימים בין התלמידים ובין חברי הבית, או כפי שסיכם אחד התלמידים: "תודה לכם על הבוקר המיוחד שעברנו כאן ביחד, היה לנו ממש מפגש מיוחד במינו".

 

התכנסנו בלובי להדלקת נרות וחידות לחג ולשתיה ועוגות.

 

היה זה מפגש מיוחד, מעצים ומלא שמחה.

תודה לצוות בית ספר גלעד על היוזמה, ההכנה והארגון של בוקר מיוחד זה.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

"קולנוע אקשן - הסודות שמאחורי הסרטים"

 

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר 

מזמין את הקהל לצפות בסרט

"מחפשים את שוגרמן" - דוקו שוודיה/בריטניה 2012, 86 דקות

תסריט ובימוי: מאליק בנג'לול

זוכה פרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר 2013.

 

הסרט מתאר זמר אמריקאי מוכשר שלאחר שני אלבומים שכשלו מסחרית בראשית שנות ה- 70, חזר לחיי עמל אלמוניים. שיריו הפכו, בלא ידיעתו, ללהיטי ענק בדרום אפריקה. מאות אלפי אוהדיו שם היו משוכנעים שהאיש העלום מת.

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

 

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום שלישי ג' טבת  - 11 בדצמבר

תחילת ההקרנה בשעה 10:30

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

מבית הכנסת שחרב בתקופת השואה לבית הנשיא שבירושלים בירת מדינת ישראל

 

לפני כמה שנים הגיע אלינו יהודי ניצול שואה מהעיירה סומפולנה בצפון מערב פולין, שם התגוררו לפני השואה כ-1200 יהודים.

האיש סיפר סיפור מדהים:

ב- 1940, כשנה לאחר שהנאצים כבשו את פולין, הם ריכזו את יהודי סומפולנה בגטו, משם יצאו הגברים לעבודות כפייה באזור פוזנן. בתחילת 1942 חוסל הגטו, והיהודים נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו.
כאשר הבינו יהודי סומפולנה שהגרמנים עומדים להחריב את בית הכנסת בעיירה, הם החליטו שאם הם לא יכולים להינצל מהנאצים – לפחות ינסו להציל את תשמישי הקדושה הרבים של בית הכנסת. בסתר, ותוך סיכון רב, הם חפרו בורות מאחורי ארון הקודש של בית הכנסת והחביאו בהם ככל שיכלו לקחת – כתר ופעמונים של ספר תורה, עיטורים וקישוטים שונים, מגילת אסתר שהוסתרה בתוך מיכל מתכת, וגם חנוכייה גדולה מכסף. הם אטמו את הבורות, הסוו את הפתחים, ולאחר מכן נלקחו אל גורלם ורובם הגדול נספה בשואה.
בעקבות הסיפור המדהים ארגנו משלחת, נסענו לסומפולנה, השגנו אישורים מתאימים ואיתרנו את המקום בו עמד בית הכנסת ההרוס. בהתרגשות גדולה חפרנו באדמה, ואכן מצאנו את תשמישי הקדושה. חלקם היו הרוסים לגמרי, אולם החפצים שהיו עשויים מכסף טהור נשמרו בזכות הלחות הטבעית באדמה. בין שלל תשמישי הקדושה מצאנו גם את החנוכייה הגדולה והמרשימה, שהשתמרה היטב. בשל גודלה ומשקלה הרב נאלצנו להביא אותה לארץ מפורקת לחלקים, וכאן הרכבנו אותה מחדש והיא מוצגת במרכז "שם עולם" בכפר הרא"ה.
היום, בטקס מרגש עם אנשי עדות וניצולי שואה, הודלקו נרות חנוכה בבית הנשיא מר - ראובן רובי ריבלין שבירושלים.

כך, בזכות החנוכייה ששרדה, נמתח קו ישר בין הגלות החרבה בפולין ובין התקומה בארץ ישראל, הממשיכה את שרשרת הדורות ומנציחה את זיכרון השואה בחג החנוכה- חג הגבורה היהודית.

המרכז הבינלאומי "שם עולם" – מחברים את דור העתיד לשואה

לצפייה באירוע לחצו כאן

קרדיט צילום: לע"מ

נשיא המדינה הדליק נר שני של חנוכה

עם ניצולי שואה מרחבי הארץ

 נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין הדליק היום שני, כ"ה בכסלו, 3 בדצמבר, נר שני של חנוכה עם ניצולי שואה מרחבי הארץ. הדלקת הנר נעשתה בשיתוף מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, ובהשתתפות יו"ר המרכז קולט אביטל. אחד מהארגונים המייצג את ניצולי השואה הוא עמותת "עמך" המטפלת בכ- 20,000 ניצולי שואה ופועלת באמצעות רשת של 15 מרכזים הפזורים ברחבי הארץ. בטקס שהתקיים בבית הנשיא השתתפה קבוצת התיאטרון מרחובות של העמותה.

 

"יש לי זכות גדולה וכבוד גדול לארח אתכם כאן, בבית הנשיא בירושלים בירת ישראל, מדינת היהודים החופשית, העצמאית, היהודית והדמוקרטית. ולומר יחד אתכם בשמחה גדולה ובלב שלם- "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". "פתח הנשיא את דבריו והוסיף: "חג החנוכה על פי המסורת היהודית מכיל בתוכו את הגבורה ואת הנס. בדיוק כמו סיפור החיים שלכם. אתם, כל אחת ואחד מכם גיבורים. ההישרדות של כל אחד ואחת מכם היא נס. הסיפור שלכם הוא סיפורו של דור שלם, שקם משואה לתקומה. שנחלץ מתהומות הרוע ובחר בחיים. דור של גבורה ועשייה. דור שתרם לחברה הישראלית ולמדינת ישראל בכל תחומי החיים. דור שהתרומם משאול תחתיות והקים כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל -מדינה לתפארת!"

 

צילום: קובי גדעון - לע"מ

 

"החנוכייה שאנו מדליקים בה היום את הנרות התגלתה בעיירה סומפולנו בפולין ממש עכשיו, בעקבות מידע שהגיע לידי המרכז הבינלאומי "שם עולם" מאישה פולניה. היא הוצבה בבית הכנסת ושימשה את הקהילה היהודית בעיירה. במהלך השואה החנוכייה הוטמנה בעומק האדמה, והיא בין החפצים היחידים שנותרו זכר לקהילה היהודית של העיירה סמופולנו. עיירה תוססת, שמנתה כאלף מאתיים יהודים, והושמדה כמעט כליל במחנה ההשמדה חלמנו בפברואר 1942. אני יודע שאתם אנשי מרכז הארגונים של ניצולי השואה ובכלל זה הארגונים השונים, עושים כל שביכולתכם למען ניצולי השואה כדי להשיג סוף סוף פתרון הגיוני ראוי וצודק לאוצרות האמנות והתרבות של קורבנות השואה, שנבזזו, הוחרמו, הופקעו ונמכרו תחת הכיבוש הנאצי בגרמניה ובארצות האחרות. לשמחתנו החנוכייה הזו, שבה הביתה, אבל יש עוד חפצי אמנות ויצירות, שנבזזו וטרם הושבו. העוול הזה אסור שיימשך," הוסיף הנשיא.

 

צילום: קובי גדעון - לע"מ

 

בתום דבריו הדגיש הנשיא: "מעל הבמה הזאת אני מבקש לוודא שאנו עושים הכול כדי שניצולי השואה אשר חיים בתוכנו, ואלה הולכים ומתמעטים, חיים בכבוד וברווחה. זו חובתנו המוסרית כחברה כמדינה וכעם."

 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

 

מה לעשות בגינה כעת?

 

בפעם האחרונה כתבתי על שיחים שמתאימים לגידול בתנאי העמק שלנו. כעת אומנם חורף וזו עונה שהצמיחה בה איטית יותר, ואין לנו אלא לתחזק את הקיים.

אחרי ששתלנו, התפללנו לגשם, והוא אכן הגיע. גשם לעיתים מגיע במידה מספקת ולעיתים יש להוסיף בהשקיה. בדרך כלל כל מ"מ גשם הקרקע סופגת עד לעומק של 8 מ"מ כך שאם נתייחס לכמויות הנרשמות בכל ישוב יש לחשב לאיזה עומק המים חדרו.

לנו כחובבי גינון אנו מעוניינים בעומק של 20 ס"מ קרקע לחה, כך רוב השורשים של הצמחים העונתיים המצויים בעומק זה יושקו (מספר מ"מ גשםX8 מ"מ).

בנוסף לזה, הצמח משדר לנו על מצבו- ניכוש עשבים שצמחו המתחרים על המים עם הצמחים התרבותיים ולכן יש לנכש מידי פעם. כמו-כן יש לאוורר ולתחח את השכבה העליונה (2-3 ס"מ) ובכך נחסוך מים.

ביחס לשיחים שדובר עליהם, הם צמחים רב שנתיים ועומק השורשים שלהם מגיע עד ל- 50 ס"מ ויותר (פלומריה יתרופית, לגרסטמיה) ואין סיבה להוסיף מים אלא אם כן הם משדרים זאת על ידי נשירה של עלים (במקרה הקיצוני) וקמילה קלה, עלים מקופלים וכיו"ב.

 

 

לאה גולדברג מאירה פרק בתהילים

 

שנים רבות קראתי, למדתי ולימדתי פרק קל"א בתהילים.

אך, למעשה ידעתי שאינני יודעת. אומר משורר ספר תהילים ב"וידוי" קטן:                     

    "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי

  כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ

  כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי".

 

נפעמת מיכולת הדימוי של לאה גולדברג בשיר ימים לבנים שבתי וקראתי את דבריה

"לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.
וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,
כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר ".

ההשוואה המקורית כל כך – בין המצב הנפשי של שלוה דוממת והשלמה מוחלטת, לתינוק הנח בזרועות אימו, מוּבַּעַת בשני השירים.

אומר משורר ספר תהילים, כי הנפש הדוממת

אשר שִוְתָה את עצמה, משלימה עם מצבה,

 " כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ" , כך כתינוק זה, נפשי עלי.

 

ולאה גולדברג מציירת את תמונת התינוק הנרדם בחיק אימו בטרם יֵרָדם (כאשר היא כבר נרדמה).

ציור מופלא זה הוא נמשל ל"לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ" גם כאן ההבנה השלמה, הלב אינו נרגש וגם אינו  כועס,הוא "מוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו".

וכך ניסיון החיים של משורר תהילים, ושל המשוררת בת ימינו, מתאחד עם התום והתמימות של התינוק בחיק אימו.

 

 

אבי אבי

מילים : עודד אבישר    לחן : משה וילנסקי

אבי אבי הגידה נא לי
מדוע הלילה שחור ואפל
ורוח מסיע קרעי ערפל?

אפל ילדי, הלילה אפל
ורוח עובר ומספר סודותיו
על אב שמרד עם חמשת בניו

הגד אבי, מעין עלה
מאיין עלה הלפיד הבוער
ולמה ירוץ בדרכו וימהר?

עלה ילדי, עלה הלפיד
משדות מודיעין אל משעול הקברים
לזרוע כולו שלהבות ואורים

ואי השביל, איה המשעול
איה המשעול זה עתיק הדורות
בו רץ הלפיד וזורע אורות?

בהר בגיא עובר המשעול
ממרום הגליל עד אילת והים
על שדות גיבורים שנפלו על חרבם

ועוד אבי, אמור לי רק זאת
מדוע הלילה מכל הלילות
זורחים האורים ומרבים לעלות?

מדור לדור, ילדי, זה האות
זורח האור ועולה ומהבהב
בלילה הזה ליל כ"ה בכסליו

 

לצפייה בביצוע השיר אבי אבי בידי אסתר עופרים לחצו כאן

 

עודד אבישר נולד בטבריה בשנת 1918 כבן למשפחה חברונית ותיקה, אשר כל בניה עסקו בחינוך. אביו, יחזקאל אבישר (אגאבאבא במקור), היה מורה לעברית אשר הגיע מחברון לעמק הירדן על מנת ללמד עברית את בני המתיישבים היהודים בעמק. שם הכיר את רבקה לבית כ"ץ ממנחמיה ונשא אותה לאשה. עודד נולד כבן בכור בטבריה. בשנות העשרים עברה המשפחה לירושלים והיתה מבין מייסדי שכונת בית הכרם, יחד עם משפחת בורלא. את חינוכו קיבל עודד בירושלים, וסיים את בית המדרש למורים בבית הכרם. בעת שלימד הוראה בבית ספר 'למל' הכיר את אסתר לבית דובשני, גם היא נצר למשפחה חברונית, שנולדה בשכונת מאה שערים. הם נישאו ועברו לתל אביב בתחילת שנות הארבעים, יחד עם בנם היחיד - יועד.

כבר בשנת 1949, מיד לאחר קום המדינה, נשלח עודד אבישר לרכז את פעילות הג'וינט היהודי בצרפת, כאשר הטיפול בשארית הפליטה ובעליה ממערב אירופה וצפון אפריקה היתה בראש סולם העדיפויות הלאומי. 
בשנים 1950-52 נשלח על ידי הסוכנות היהודית לברזיל, שם עסק בהקמת ופיתוח רשת החינוך העברי בברזיל.   בשנת 1954 גוייס על ידי ראש העיר תל אביב, חיים לבנון, לארגן ולעמוד בראש העדליאדע הראשונה שנערכה בתל אביב לאחר קום המדינה.

בשנת 1955 התמנה לראש צוות ההקמה והפתיחה של "היכל התרבות", אותו גם ניהל בפועל במשך כעשר שנות פעילותו הראשונה של ההיכל.  משך כל מהלך חייו הפעילים עסק עודד גם בכתיבה וביצירה עברית. החל מכתיבת שירים רבים עם מיטב המלחינים (זעירא, לבנון, וילנסקי) אשר המפורסם ביניהם הוא השיר "ערב בא" שזכה בפסטיבל הזמר הראשון.

כמו כן כתב מחזות רבים. תיאטרון "הבימה" העלה את מחזהו "אהבת ציון" על פי מאפו. על מחזהו "נעמי" זכה בפרס אקו"ם למחזה עברי נבחר.  עודד אבישר היה ממייסדי אקו"ם והיה שותף מלא בניסוח חוקת זכויות היוצרים בישראל. 

בשנת 1968 יצא לאור (בהוצאת כתר) "ספר חברון". מחקר זה הביא את כל תולדות הישוב היהודי בחברון לדורותיו.    בשנת 1972 יצא לאור (בהוצאת כתר) "ספר טבריה". מחקר על תולדות העיר והישוב העברי בה. שני ספרים אלו מהווים עד היום כלי עזר מרכזיים בידי כל הלומדים על תולדות ארץ ישראל בכל מוסדות החינוך הגבוה. כמו כן ערך ותרגם ספרים רבים עבור מיטב בתי ההוצאה בישראל.

בשנת 1976 נפטר ממחלה קשה והוא רק בן חמישים ושמונה שנה. בעת שנפטר היה עסוק בעריכת "ספר צפת" על תולדות הישוב היהודי בצפת.

פרשת מקץ וחג החנוכה

 

יוסף הפוגש את אחיו במצרים, מחליט להִתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם, ולדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. בין השאר, הוא מטיח בהם האשמה חמורה 'וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם'. האחים המנסים להתגונן כנגד האשמתם בריגול טוענים להגנתם כמה טענות. בין השאר אומרים הם כי בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל – טענה שיכולה להסביר היטב את הגעתם למצרים. גם אמירתם כֵּנִים אֲנַחְנוּ נועדה לשכנע כי מעולם לֹא הָיוּ מְרַגְּלִים, וזו האמת.

אך בתוך הדברים הללו מסתתרת טענה נוספת. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כך אומרים האחים ליוסף.

בהתבוננות על הטיעון הזה, הוא נראה קצת מוזר. וכי מה בכך שכולכם בני איש אחד? האם זה אומר שאינכם מרגלים? מה בכך יכול לשכנע את יוסף להגמיש את יחסו הנוקשה אל קבוצת הישראלים החשודים בריגול?

 

הרשב"ם מיישב ואומר כי האחים מנסים להסביר מדוע הם הולכים ביחד. אין בהתחברותנו 'עצה רעה' כעצת מרגלים, אלא הסיבה לקיבוצנו היא היותנו אחים מבטן. בעלי התוספות (וגם הספורנו) מסבירים כי אין זה סביר ולא מקובל לשלוח מרגלים שהם בני משפחה אחת, ומכאן חיזוק לטענתם בדבר חפותם.

 

מהרב דניאל כהן, רב היישוב בת עין, שמעתי פירוש אחר, דרשני, ונפלא ממש.

המרגל באופיו, מתבונן הוא מבחוץ. הוא מחפש את התורפות, את החולשות, את הסדקים. מבקר הוא ב'עין רעה' שמטרתה למוטט את מי שעומד מולו, ולהכות אותו שוק על ירך בבוא העת.

לעומת זאת, המאפיין של אנשים המעידים על עצמם 'אַחִים אֲנַחְנוּ' הוא ההיפך הגמור. מי שמתנהג באחווה, מעוניין הוא בטובתו של הזולת. רואה הוא בעין טובה את מה שיש לעומד מולו להציע, מטרתו היא הצלחתו והוצאתו לאור של רעהו, והוא שמח בשמחתו ושותף לכאביו.

בכך, טענת יוסף על עולמם הפנימי של האחים 'מרגלים אתם' נענית בטיעון נגדי 'אחים אנחנו'.

 

דברים אלו יכולים להאיר עוד את משפטו החמור של יוסף כלפי אחיו 'לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם'. זוהי לשון חריפה הנוגעת לאותה נקודה בדיוק. גם בעולם הגופני והמיני יש יכולת להיות 'מרגל', לחפש את ההנאה האישית ולחשוב על ניצול האחר, ולעומת זאת מוצעת הדרך של הכנות, של הברית, של החיפוש אחרי ההטבה למי שעומד מולי ולא למחשבות האדם על עצמו בלבד.

 

ומכאן אולי ביאור לזמן המתואר בהדלקת נרות החנוכה 'עד שתכלה רגל מן השוק'. הדלקת הנרות נועדה להביא אותנו לראות את האור של הזולת, לראות את הטוב שבו, גם לזה שעומד מולנו בשוק ואנו מתמקחים איתו על המחיר. ה'רגל שבשוק' היא מידתו של המרגל. המחשבה 'כיצד אוכל להפיק ממנו את המירב', היא מחשבה העומדת מבחוץ, הרואה רק את עצמה ולא את הזולת, והיא מנוגדת גם להיגיון הקפיטליסטי הבסיסי שמחפש לשלם מחיר הוגן עבור המוצר. (כמובן שהדברים נכונים גם כלפי המוכר, שעלול להיות בעל 'רגל בשוק' ולחפש להונות את הקונה ולא לספק לו את צרכיו בהגינות). הארת החנוכה צריכה להביא אותנו לכילוי הרגל מן השוק, להבאתה של האחווה על מרחבי החיים כולם – הקהילתיים, הבין-אישיים והכלכליים גם יחד.

 

שבת שלום וחג אורים שמח, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי