שלום רב קוראנו היקרים

 

השבוע נחגג חג הסיגד

50 יום אחרי יום הכיפורים.

היום נציין בארץ ובעולם כולו

80 שנה ל"ליל הבדולח".

 

מסעות היהודים מאתיופיה לירושלים

רצופי סבל ואומץ,גבורה, כאב ותקווה.

הלוואי ונצליח ליצור חברה

מכילה ומקבלת, ללא הבדלי

גזע מגדר וצבע.

 

אמא ספרי לי

מילים: אילה אינגדשט ורן כהן-אהרונוב

לחן: יאיא כהן-אהרונוב

אמא ספרי לי עוד פעם
איך אני הִגעתי לכאן
על המסע במדבר
איך עזבנו בלילה הכל שם נשאר
סחבנו אתנו רק כמה כדים של מים
ולחם שלא מתקלקל אפילו אחרי חודשים
יצאנו בחושך על סוסים וָחמורים
התקדמנו בשקט ימים ארוכים
ספרי איך סחבת אותי בתוך בד על הגב
ואיך שתינו מעץ שנזל ממנוּ חלב

אמא ספרי לי עוד פעם אחת
על המסע מאתיופיה
את החלום שלך הִגשמת
בשבילי את הכי גיבורה
אמא ספרי לי עוד פעם אחת
על המסע מאתיופיה
את החלום שלך הִגשמת
אמא שלי את הכי גיבורה

אמא ספרי לי עוד פעם
איך אני הִגעתי לכאן
ועל המסע במדבר
איך עזבנו בלילה הכל שם נשאר

צעדנו בלילות וישנו בימים
ואת רחצת אותי בנהר הקר בין הֶהרים
ספרי לי עוד פעם על האשה הערבייה
שמרחה עליי חלב עיזים ששוב אהיה בריאה
איך אהבת להכין בובות קטנות מִחימר
אולי הן עדיין באמבור אולי משהו שם עוד נשמר

 

אמא ספרי לי עוד פעם אחת
על המסע מאתיופיה
את החלום שלך הִגשמת
בשבילי את הכי גיבורה
אמא ספרי לי עוד פעם אחת
על המסע מאתיופיה
את החלום שלך הִגשמת
אמא שלי את הכי גיבורה

לצפייה בביצוע של ילדי בית העץ עם איילה אינגדשט לחצו כאן

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

יום הותיק....יום הותיק...

 

יום הוותיק קרב ובא! גם השנה, זו הזדמנות  לחגוג את אהבת הארץ ואתריה.

גם השנה נעזרנו בצוות של כ- 8 אנשים שביחד עם סופי עטרה שבח, רכזת טיול בית גיל עוז, העלו רעיונות, שקלו הצעות ולבסוף בחרו את היציאה לאזור חוף הכרמל והסביבה. 

 

לפניכם 10 הצעות שונות, מהן עליכם לבחור טיול אחד ומיוחד לבוחר.

בסוף יום הטיול נתכנס לקיבוץ גבעת חיים לארוחת צהרים משותפת ומפגש רעים וחוויות.

 

תודה לכל השותפים שהקדישו מזמנם, לסופי שתכננה ובנתה את המסלולים האטרקטיביים. 

 

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

נייד: 050-8878881

 

"המנדלות פותחות לי את שער הזהב לעולם אחר"

 

כך נכנסנו, צוות בית גיל עוז, אל עולם אחר, דרך שער זהב. שער אותו פתחה בפנינו, יעל ברקוביץ, חברת הקיבוץ, חברת בית גיל עוז.

 

 

יעל הנחתה שנתיים סדנה, אחת לשבוע אחר הצהרים לחברות ולחברי הבית הסיעודי בקיבוצה בניר דוד.

 

אכן עולם אחר. עולם של דיוק וצבעוניות, עולם של רוגע שקט והתמסרות, עד כדי היות המנדלה אי של שקט בתוך הכאוס.

הראש מתנקה מהדברים הטורדים אותו ואתה נכנס אל העולם האחר. אל עולמך שלך הפנימי.

 

כך התוודענו לדברים אשר אמרו החברים עצמם שהשתתפו שנתיים בחוג מנדלות, אותו הנחתה יעל ובו שיתפה אותנו, חברי צוות בית גיל עוז.

ובכן, מהי המנדלה?

 

  

וכך יעל סיפרה על החוג אותו הנחתה במהלך השנתיים האחרונות:

 

ולנו, צוות בית גיל עוז, לא נותר אלא להתרשם מהתוצרים המרשימים של חברי החוג וללמוד מה עוד ניתן להציע לחברינו וותיקי העמק מתוך אהבה ומקצועיות להעשיר את חיינו.

  

גדי ליאון

מומחה שיקומי

הנש"ר שוב רוקד

 

ביום שני האחרון נפגשו שתי קבוצות דומות, אך שונות.

הדמיון : שתי קבוצות מעורבות בנים-בנות , כולם אוהבים לרקוד, כולם גרים ביישובי העמק וכולם מתרגשים!

השוני : הגיל .

קבוצת ילדים וילדות בגילאי 8 מבי"ס דקלים שבחמדיה ,

קבוצת הוותיקים של גיל-עוז בגילאי 66-89 .

 

לאחר 3 שנים חידשנו את פעילות שיעורי התנועה המשותפת לילדי כיתה ג' ולוותיקי העמק וזאת במסגרת שיעורי נש"ר ( נגינה, שירה, ריקוד ) המתקיימים במרכז עידן ובבית גיל עוז.

 

במהלך חודש התכוננו , כל קבוצה בנפרד, למפגש המרגש ולבסוף ביום שני האחרון נפגשו שתי הקבוצות באולם המחול שבמרכז למחול.

 

הילדים גילו רגישות רבה  כלפי הוותיקים , הוותיקים התמוגגו מאושר במפגש.

הכרנו, רקדנו יחד, התחלנו ליצור רשת של קשרים דרך תנועת הגוף.

תחילה דרך היכרות עם המרחב הכללי והאנשים שנעים בו, בהמשך גם דרך מגע כף יד בכף יד, שהיה כל-כך טבעי ונראה מאוד מוכר .

כשהגוף מתנועע לצלילי המוזיקה נעלמים כל המחסומים: פיזיים ורגשיים ופתאום כולנו יכולים לנוע ולרקוד ולגיל אין משמעות.

 

לטעימה קטנה לחצו כאן – הנאתכם מובטחת

 

רויטל בית און צור

מנחת מפגשי התנועה המשותפים

מיזם נש"ר

 

הנש"ר המשיך במעופו לפגוש ציפורים נודדות

 

במפגשי הנש"ר השבוע המראנו לשמיים ופגשנו שוב בציפורים הנודדות בשמי ארצנו.

החלנו את המפגש בחזרה על השיר שלמדנו בשבוע שעבר "אילו ציפורים". הקבוצות התחלקו לבנים ובנות וכל קבוצה שרה את השורות המתאימות לה ואת שאר חלקי השיר יחדיו.

יש לציין כי שמענו היטב את קולם של הבנים ששרו בשמחה את חלקם.

 

למדנו את שירו של שמואל בס "ציפורי נחמדת" . הבחנו במדרגות הצלילים העולים ויורדים ובהתאם שרנו תוך כדי הרמת והורדת הידיים בהתאם.

צפינו בתווים של השיר ושם הבחנו היטב במדרגות.

 

צפינו שוב במפת הנדידה העולמית והבחנו כי למעשה ארצנו הקטנה מהווה את נקודת המעבר של 500 מליון ציפורים לכל כיוון, בכל שנה. הזמנו את כולנו להרים עיננו לשמיים ולחזות במעוף הלהקות.

 

לקינוח צפינו בסרטון קצר המתאר את תופעת נדידת הציפורים.

 

תוך כדי המפגש כבר רואים אנו חיבורים וחברויות בין דוריות המתפתחות להן. סב עם נינו או נכדו וסבתות ש"אימצו" להן "נכדים ונכדות" חדשים.

 

לצפייה בלימוד השיר "ציפורי נחמדת" בכיתת המורה תמה לחצו כאן

לצפייה בלימוד השיר "ציפורי נחמדת" בכיתת המורה שירלי לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר "ציפורים נודדות" בכיתת המורה שירלי לחצו כאן

 

נמשיך במעופנו בשבועות הבאים....

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

 

חבורת הפיוטים ממשיכה במרץ במפגשיה

 

המפגש החל בפיוט "יעלה יעלה".

פיוט זה, שנכתב ע"י ר' ישראל נג'ארה, המשורר הגדול בן המאה ה-16, הוא שיר אהבה בין הדוד (הבורא) והרעיה (כנסת ישראל), המכונה בשיר זה יעלה.

השיר זכה ללחנים שונים והוא מושר ע"י כל קהילות המזרח השונות. 

השיר מושר במיוחד באירועים של הולדת בת או שמחת בת מצוה, אך גם בעתות שמחה שונות, בשל מלותיו המרגשות ולחנו הכובש.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה ללחנו של ליאור אלמליח לחצו כאן

המשכנו בפיוט שנכתב בידי פייטן עכשוי – מוני טבעוני והולחן בידי מאיר מזרחי - "אני אלייך".

 הפיוט עוסק במספר תכנים- הגנת העם והארץ, קיבוץ גלויות ותפילה מבורא העולם לגאולה ולהבאת המשיח.

האזנו למספר ביצועים של הפיוט.

לחצו כאן להאזנה לביצועו של דוד ריאחי

לחצו כאן להאזנה לביצועו של יהודה שטרית

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

ולעוד ביצוע לחצו כאן

המשכנו בפיוט לשבת- "אשיר לאל אשר שבת".

אחד מפיוטי השבת המרכזיים במסורת יהודי בבל. מחבר השיר, ר' משה הלוי, חיבר שיר נוסף באותו משקל לאותו לחן - שיר לשבת שירה (שירת הים), הפותח אף הוא במלים: אשיר לאל (גָאֹה גָּאָה). בשיר בולטת השמחה בשבת ומרכזיותה כאות ברית וזיכרון בין עם ישראל לקב"ה. המשורר, הבוחר לפתוח את שירו בשירה - אשיר לאל - חותם את שירו בשירת הלויים לעתיד לבא, כאשר יעמוד בית המקדש על מכונו והלויים יחזרו לשורר בבית המקדש.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

סיימנו את המפגש בפיוט "יוצר מידו" – פיוט שנכתב בידי יצחק שהטביע את שמו באקרוסטיכון הבתים. זהו פיוט מפיוטי הבקשות במסורת יהודי תוניס. השיר נכתב כ"רשות" ל"יוצר אור" ומשבח את נפלאות הבריאה והבורא, יוצר הכל.

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצועי החבורה לחצו כאן

 מוזמנים להצטרף. כל פעם מצטרפת עוד סנונית לחבורה והיא מגוונת ומרתקת. אנו מחכים לכם.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

ממה עשוי התפוח?

שש שיחות שהוקלטו ונכתבו בין עמוס עוז הסופר לשירה חדד  העורכת הספרותית של אחדים מספריו. שיחות מרתקות בהן מתגלה עוז כאדם רגיש המדבר בכנות ובגילוי לב על עצמו על כתיבתו על ניסיונותיו ובעצם על מה לא?

ספר שנגע לליבי.

תמי חיים

נווה-אור

האור שבפנים - שלומית שניר

  אני כותבת, חוטבת

את האור שבפנים

פורשת על נייר,

שיר מתגלה, מתחייה

ככתם צבע, תמונה.

עתים, הוא משתהה

ויש, שמתלווה לו

מנגינה.. אני קופסה

עם נשמות שירים

שמתדפקות לצאת,

לנוע בעולם.

רוקמת את בשרן

קורמת את עורן,

עת פתיל חיי – נשזר.

 

 

כשמת אדם - שלומית שניר

כשמת  אדם, אובד קולו

שפתיו פתוחות, נח לבבו

אך הד קולו, עולה מקיר

לבי, אשר אותו הכיר

מנעד צליליו - שובל צבעים

וענבליו - בי מתנגנים

נשרו קליפות ומחיצות

אביט אז פנימה, אל האור .

*********************

שני תינוקות, זכי- מבט

על חוף חיינו, אז נצעד

הים גלי, ומשבריו,

ברורים, צלולות מצולותיו

עקבות רגלינו כחותם

צדפים בחול, וריח ים.

שמש זרח, שמש שקע

בין אור לאור, הלב – נרגע.

           

                                  

הבובה ששרדה את ליל הבדולח

הבובה אינגה של לורה מאירפלד־שטרן, הזיכרון היחיד שנותר לה מליל הבדולח, תוצג בתערוכה מקוונת של יד ושם • "זיכרון חשוב לדורות הבאים"

        יורי ילון פורסם ב - 6.11.2018 ישראל היום

לורה מאירפלד־שטרן, הבובה והפיג'מה שלה כילדה.

מימין: לורה בילדותה עם הבובה // צילום: יד ושם

במשך כל חייה שמרה לורה מאירפלד־שטרן את הבובה אינגה, הזיכרון המוחשי היחיד שנותר לה מפוגרום ליל הבדולח, שעבר עליה כילדה קטנה בגרמניה. לאחרונה החליטה למסור אותה ליד ושם, כדי שהדורות הבאים יזכרו את התקופה האפלה בהיסטוריה של העם היהודי. כעת תוצג הבובה בתערוכה המקוונת "המכה באה מבפנים", שתעלה היום באתר של יד ושם, וזאת לציון 80 שנה למאורעות ליל הבדולח. 

התערוכה הנוכחית תציג תצלומים, מסמכים, מכתבים אישיים, דפי עד, סרטים, קטעי עדות, חפצים ויצירות אמנות, הממחישים את אירועי אותם ימים. 

סיפורה של לורה והבובה החל כנראה עם תחילת פרעות ליל הבדולח. במסגרת הפרעות נעצר אביה של לורה, מרקוס שטרן, תושב קאסל שבגרמניה, ונשלח למחנה בוכנוואלד. השכנים הציעו לרעייתו קטשן להסתתר מפני הפורעים בביתם, עם בתה לורה בת השנה וחצי. לורה, שהיתה לבושה בפיג'מה לקראת השינה, מיהרה בבהלה עם אמה לבית השכנים, שם הסתתרו עד תום הפרעות.

בסיומן, האם ובתה שבו לביתן ההרוס וגילו כי לא היה אפשר להציל דבר מחפצי הבית. השתיים עברו להתגורר עם סבתה של לורה, לינה קהנליין־שטרן. לאחר שישה שבועות במעצר, שוחרר מרקוס האב בזכות ויזה לארה"ב שהיתה ברשותו, בתנאי שיעזוב את גרמניה בהקדם. הוא עזב לארה"ב וניסה לחלץ גם את רעייתו ובתו, שרק שנה וחצי לאחר מכן קיבלו ויזות לארה"ב. 

בספטמבר 1941 הפליגו השתיים על האונייה מוזיניו, מפורטוגל לארה"ב. כל מה שלורה לקחה עימה מגרמניה היה את בובתה אינגה, שליוותה אותה באותו לילה נורא. היא אף הלבישה אותה בפיג'מה שהיא עצמה לבשה בליל הבדולח.

ב־9 בספטמבר עגנה האונייה בנמל ניו יורק והמשפחה התאחדה. רק לאחר המלחמה גילו הוריה של לורה כי כל שאר בני המשפחה שנותרו בגרמניה נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. ב־1991 עלתה לורה מאירפלד לבית שטרן לישראל, ולאחרונה, כאמור, תרמה את הבובה למשמרת עולם ביד ושם במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" . 

"יש לבובה הזו ערך רב עבורי והיא יקרה לליבי", אמרה מאירפלד־שטרן ל"ישראל היום", "סבתא שלי נתנה לי אותה, ובמשך כל השנים לא הרשיתי לבני משפחתי לשחק עם הבובה כי היא שבירה. יד ושם הגיעו אלי והחלטתי כי חשוב שהבובה הזו, והסיפור שלה, יהיו ביד ושם למען הדורות הבאים".

"הבובה הזו היא הדבר היחיד שיש לי מאותם ימים", הוסיפה, "העובדה שהיא הלכה איתי מגרמניה באונייה לארה"ב וליוותה אותי כל חיי, בצעירותי, בבגרותי ואף אחרי שנישאתי - היא בעלת משמעות גדולה מאוד".

הבובה המיוחדת של לורה, לצד מחברת תווים, תכתובת של מנהל בית יתומים, כריכת ספר תורה, דרכון זוגי ומזוזה - הם חלק מהפריטים שיוצגו בתערוכה "המכה באה מבפנים". יונה קובו, רכזת התערוכות המקוונות באגף התקשורת ביד ושם, סיפרה כי "הדגש בתערוכה הושם על הצגת נקודת המבט האישית וגורלם של יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שחוו את אותם אירועים על בשרם.

"היה לנו חשוב לחשוף את הפנים מאחורי הסיפור האנושי של אותו לילה, סיפור שהמספרים היבשים לא מביאים במלואם, סיפור שלעיתים הולך לאיבוד בין כל המספרים".

ביד ושם ציינו כי בפוגרום ליל הבדולח, שאירע בלילה של 10-9 בנובמבר 1938 בגרמניה ובאוסטריה נרצחו 91 יהודים, וכ־30 אלף יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז. יותר מ־1,400 בתי כנסת הוצתו בגרמניה ואוסטריה, וחנויות ובתי עסק של יהודים נשדדו ונהרסו. 

בתערוכה מתוארת המכה שספגו היהודים בליל הפוגרום ובימים שאחריו, שכללה אלימות פיזית, השפלות, נזקים לרכוש, חילול והרס בתי כנסת והשחתת תשמישי קדושה. עבור רבים מהיהודים, אזרחי המדינות שבהן אירע הפוגרום, היה מדובר במהלומה קשה מאחר שהם ראו עצמם חלק בלתי נפרד מהחברה הגרמנית, ועל כן הגדירו את אותו לילה כ"מכה שבאה מבפנים".

 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

עיצוב ורדים

עדיין הזמן לעצב את הורדים – להקטין את מידותיהם ולמרוח על הענפים המעובים משחת עצים או תחליף (אפר מהול במים כמשחה) ובעיקר לשים לב להוריד חזירים שצמחו מתחת להרכבה ולקצר ענפי מים כדי שליש.

רוב הורדים סבלו מהקיץ והצמיחו קצוות שרצוי לגזום אותם כעת. אין חשש מלגזום גם ענפים מעובים ולכוון אותם כדי שהאור יחדור למרכז השיח.

יש להקפיד על ניקוי דשא ועשב אחר סביב הגזע ולמנוע מחומרים אורגנים, כמו עלי שלכת ואחרים לכסות את ההרכבה.

"טירת צבי שלנו! טירת צבי שלנו!"

בווינה לפני 81 שנה, כאשר התבשרו שלראשונה בפלשתינה עלה על הקרקע קיבוץ דתי.
הסיכוי להשיג סרטיפיקט לא היה גבוה, במיוחד עבור נער בן 12. לכן נרשם כחבר גם בתנועות נוער אחרות בעיר, כדי להגדיל את הסיכויים לעלייה.
בפסח תרצ"ט סבא עלה לארץ ונקלט בסקטור הדתי של "מקווה ישראל", יחד עם עוד 50 נערים יתומים שנמלטו כמוהו מציפורני החיה הנאצית. בשנת תש"ב, היישוב בארץ רעש ורגש בשל התקדמות הנאצים באפריקה לכיוון הארץ. סבא וחבריו לגרעין ג', פנו להנהלת בית הספר וביקשו שיתנו להם משימה שתוכל לסייע למצב בארץ. הם נשלחו לשנה בטירת צבי, שנזקק לכוח אדם בשל גיוס חלק מהחברים לצבא הבריטי. סבא שובץ מיד ברפת, תחום התמחותו ממקווה. באחד מימות הקיץ של אותה שנה נמדדו בטירת צבי 54 מעלות (הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה במזרח התיכון אי פעם), סבא היה עם הפרות במרעה באותו יום...
בפעם אחרת שיצא עם הפרות לרעות בשדות, התנפלו עליו בדואים במכות ובאבנים. סבא סיפר לי שפתאום הופיע על סוסה המוכתר של הקיבוץ וסילק את הפורעים. את אותו מוכתר, יהושע ברוכי (שהוא הסבא שלי מצד שני) הכירו חברי גרעין ג' עוד הרבה לפני שהגיעו לטירת צבי. הוא שמע שהגיעה למקווה ישראל חבורה של ילדים יתומים מאירופה ומדי פעם היה מגיע אליהם כדי לשמח אותם ולעודד את רוחם. 
בתום השנה, כאשר חזרו חברי הגרעין לסיים את לימודיהם במקווה, המדריך שליווה אותם מתחילת הלימודים, שמחה פרידמן, החליט להישאר בקיבוץ ולהצטרף לחברות. מאז הפך שמחה לאחד מנושאי דגל התורה והמצוות במשק, והיה הדמות התורנית הבולטת והמכריעה במשך עשרות שנים.
*
לפני 8 שנים יצאנו כל בני המשפחה הרחבה לטיול חול המועד עם סבא בין תחנות חייו בעמק. לאחר הביקור בטירת צבי, עלינו לתל תאומים, שם הגן על העמק מפני הצבא העיראקי במלחמת השחרור. והמשכנו לעין הנצי"ב, שגרעין מקווה ג' היה נדבך מרכזי בייסודו, וסבא כמובן הקים שם את הרפת, שפועלת עד היום. שם סבא הכיר את סבתא ושם התחתנו בעיצומה של המלחמה.
לפני שנתיים וחצי שיראל ואני באנו לגור בטירת צבי. מאז, כמעט בכל הזדמנות כשדיברתי עם סבא, הוא סיפר לי על אותה שנה בקיבוץ, "טירת צבי השפיעה על החיים שלי", היה אומר לי. שוב ושוב חזר והזכיר לי שהוא אוהב את טירת צבי, וכמה היה רוצה לראות אותה היום, אלא שנסיעה למרחק כזה קשה מדי בגילו.
*
רוחו של סבא שורה בביתנו בטירת צבי. 
אהבתו לקיבוץ, לעמק ולאדמתו, מלווה אותנו ומעניקה לנו השראה וחזון.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת, אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
נוּם לְךָ סַבָּא, רַב הֶהֲדֶרֶת, מַמְשִׁיכָה הַשַּׁרְשֶׁרֶת...

 80 שנה עברו מאז ראה בעיניו התמימות את שריפת בתי הכנסת.
80  שנה עברו מאז הגיע לגיל מצוות, ללא תפילה במניין וללא חגיגה, כי היה אסור.
80  שנה עברו מאז נפטר אביו, סבא חנוך, שחלה והנאצים עיכבו את הטיפול בו.
80  שנה עברו מאז עמד באומץ מול אייכמן ימ"ש שניסה למנוע ממנו לעלות לארץ, וסבא ניצח אותו.
80  שנה עברו מאז עזב את אמו הבוכיה על רציף הרכבת, ונפרד ממנה לנצח.
*
80  שנה עברו מאז עלה לבדו לארץ, לסקטור הדתי במקווה ישראל.
77  שנה עברו מאז גויס לשורות ההגנה ע"י ידידו מהרפת, חיים בר-לב.
76  שנה עברו מאז הגיע לטירת צבי עם בני כיתתו, כדי לסייע להתיישבות העברית שנפגעה ממלחמת העולם.
72  שנה מאז עלה עם חבריו לייסד את עין הנצי"ב.
72  שנה עברו מאז התרוצץ ברחבי הארץ עם עֶגלות על הכתף, איתן הקים את הרפת בקיבוץ החדש.
70  שנה עברו מאז נשא את סבתא חוה לאשה, בעיצומה של מלחמת השחרור.
70  שנה עברו מאז עמד מול העיראקים בתל תאומים, עד שנסוגו.
 70 שנה עברו מאז צפה בערביי בית שאן נוטשים את עירם, מפחד היהודים.
69  שנה עברו מאז חינך תלמידים בכפר בתיה לעבודה חקלאית.
68  שנה עברו מאז ירד עם סבתא לנגב, לסייע לעולים מתוניס בהקמת המושב שרשרת.
66  שנה עברו מאז ייסדו את המושב חמד, עם משק זעיר בביתם.
65  שנה עברו מאז נטל חלק בהקמת חיל הנח"ל, כקצין הדרכה.
58  שנה עברו מאז פגש שנית את אייכמן כאשר עבד במשרד המשפטים בזמן המשפט. וחש כמי שסגר מעגל וניצח את הצורר פעם שניה.
*
ועוד ועוד רבות עלילותיו של סבא. רבות מעשיותיו.
דברי ימיו שזורים בדברי הארץ הזאת, שכה אהב.
סבא אהוב, למעלה ממאה צאצאיך, החיים ברחבי הארץ. כולם בארץ. הם העדות והסמל לניצחון שלך!

סבא ישעיהו (שעיה) קרניאל הלך לעולמו בליל שבת האחרון בגיל 93

 

יצחק ברוכי

טירת צבי

'רואים רחוק רואים שקוף'

מילים: יענקל'ה רוטבליט    לחן: שמוליק קראוס 

צר היה כל כך 
הייתי אז מוכרח 
לפרוש כנפיים ולעוף 
אל מקום שבו 
אולי כמו הר נבו 
רואים רחוק רואים שקוף. 

בן אדם כעץ שתול על מים 
שורש מבקש 
בן אדם כסנה מול השמים 
בו בוערת אש. 

אז דרכי אבדה 
חיי היו חידה 
צמא כמו הלך במדבר 
אל מילת אמת 
שכוח בה לתת 
לשאת פנים אל המחר.     

 

בן אדם כעץ שתול על מים 
שורש מבקש 
בן אדם כסנה מול השמים 
בו בוערת אש. 


בערה בי אש 
יצאתי לבקש 
ימים סערתי כסופה 
שבתי אל ביתי 
למצוא שאת איתי 
עד בוא הדרך אל סופה.

 

בן אדם כעץ שתול על מים 
שורש מבקש 
בן אדם כסנה מול השמים 
בו בוערת אש. 

לצפייה בביצועו של שמוליק קראוס לחצו כאן

רואים רחוק רואים שקוף הוא פזמון שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין שמוליק קראוס.  הגרסה המקורית והמוכרת ביותר של השיר היא של קראוס עצמו, שלווה באילן וירצברג.

השיר יצא לאור בשנת 1983 כתקליט שדרים שהושמע ברדיו, והוצג כשיר משותף של קראוס ואילן וירצברג.  את השיר עיבד וירצברג. בהקלטת השיר הייתה אמורה להשתתף זמרת ליווי בקולות הגבוהים, אך מכיוון שלא הופיעה ביום הקלטת השיר באולפן ההקלטות, ביצע את הליווי במקומה אילן וירצברג. רק כארבע שנים לאחר מכן יצא השיר באלבום, ונכלל באלבומו של קראוס "אחרי עשרים שנה" שיצא ב-1987.

השיר נכתב בהשראת הדמות המקראית משה, שהנהיג את עם ישראל במדבר, אך בשל חטא שחטא, (כמתואר בסיפור משה והסלע - הכה בסלע ולא דיבר אליו), נגזר עליו לראות את הארץ המובטחת מהר נבו, אך לא להיכנס אל הארץ. הדובר בשיר מתאר מסע אותו הוא חווה. הוא מתאר מצב בו היה לו צר ולוחץ ולכן נאלץ "לפרוש כנפיים ולעוף".

בפזמון הרמז נוסף לפסוק מהתנ"ך - מקור השורה בשיר "בן אדם כעץ שתול על מים" הוא בספר תהלים ( "והיה כעץ שתול על פלגי מים..." תהלים א'), על פי הדובר בן האדם מבקש להכות שורש ולהאחז בדבר מה. הדובר מדמה את בן האדם גם לסנה בוער.

בבית השני טוען הדובר כי איבד את הדרך וחייו היו חידה. הוא עוסק בחיפוש אחר אמת הקיום. הבית השלישי מתאר כעין סוף מסע, כאשר הדובר שב אל ביתו - לאחר שסער כסופה.

הזמר מאיר בנאי הוציא גרסה משלו לשיר ששימשה כשיר הנושא לסדרה "מעורב ירושלמי". ומעניק לשיר גוון של שיר כיסופים דתי בביצוע המחבר בין הפיוט 'ידידי השכחת' לבין השיר. במקור הוקלט הביצוע של מאיר בנאי (בעיבודו של יונתן בר גיורא) כשיר קצר המיועד לשמש כשיר הפתיחה של הסדרה "מעורב ירושלמי" (ביצוע עם מוזיקה אלקטרונית בלבד . 

בעקבות הצלחת הסדרה והשיר, הקליטו בנאי ובר גיורא את הקטע במלואו עם להקה, הוסיפו אותו לקראת סוף השיר, וכך הוא יצא כסינגל קליפ שנערך על ידי מור רבוח במסגרת החוג לקולונע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב

 

לצפייה בביצועו של מאיר בנאי לחצו כאן

 

נחום גוטמן "כפר צופה אל הכנרת"  1928

 

פרשת תולדות

עשרים שנים לאחר נישואיה ליצחק, זוכה רבקה סוף-סוף להיכנס להריון, אחרי תפילותיה ותפילות יצחק. הריונה הקשה מביא אותה לשאול 'למה זה אנוכי', ומיד אחר כך היא הולכת 'לדרוש את ה''. דרישת ה' הזו, שעל משמעותה ננסה לעמוד מיד, זוכה למענה המבאר לה את התרוצצות הבנים, ומלמד אותה כי 'שני גויים' בבטנה.

 

המפרשים השונים חלוקים בהבנת אותה 'דרישת ה''. יש מהם שהסבירו בפשטות שמדובר בתפילה ובקשת רחמים (כך בתרגום יונתן וברמב"ן). רבקה הסובלת מכאבי הריונה מתפללת ופונה לריבונו של עולם שירפא אותה, וירחם עליה. תשובתו של ה', לפיכך, היא בהיענות לבקשתה ובהבטחת הזרע והברכה של הבן הצעיר.

 

הסבר אחר הוא הסברו של רש"י הקורא 'לדרוש את ה' - 'להגיד לה מה תהא בסופה'. ותומך בו הר"ן המפרש 'לדעת מראשית אחרית'. על פי דבריהם, רבקה לא מבקשת רחמים אלא מבקשת לדעת את סופו של הסיפור, את התכלית של כל זה, את הטוב המצפה לה בסיומו של המסע.

 

בלשונו השירית כורך רש"ר הירש את ההסברים הללו, ועומד גם על כך שמושא הדרישה הוא ה' בעצמו (ולא 'ותלך לדרוש תשובות' או 'ותלך לדרוש רחמים'):

לדרש אלקים משמעו לבקש תורה וישועה מה',

והרי זה מקיף את כל הדרכים בהן עלינו לבקש את ה' בכל חיי מעשינו וגורלנו

ובהן עלינו לעמוד למען יהיה ה' לנו לאלקים.

דברי הנביא "דרשוני וחיו" _{(עמוס ה')} מביעים את התביעה הכוללת ביותר שה' תובע מן האדם,

ולהיות בין "דורשי ה'' היא מעלה שעלינו להיות ראויים לה,

והיא המשימה המוטלת עלינו מיום עומדנו על דעתנו ועד אשר נחזיר את נשמתנו למקור מחצבתה.

"לדרוש ה'" מביע את דבר האמת והיישע, שאם נבקש תורה וישועה מיד ה' נמצא את ה' עצמו,

וחיי חלדנו על עניניהם הקטנים יתנהלו במחיצתו של ה',

או אז ישכון ה' בקרבנו וכל הווייתנו תהיה לרצון לפניו...

 

נראה שה'ישועה' בלשונו של הרש"ר קשורה לבקשת הרחמים, וה'תורה' היא הניסיון להבין את המשמעות, למצוא תכלית למצב, לסקור אותו ממבט רחב ושלם.

 

רובנו לא זוכים למדרגת הנבואה של רבקה אימנו, ומענהו של הקדוש ברוך הוא לא תמיד נשמע צלול כמו שהוא מתואר בפרשה. יחד עם זאת, התנועה הנפשית של החיפוש אחרי הרחמים והתפילה, לצד המבט אל סופו של הסיפור, אל ה'אחרית', מייצרים מרחב שיכול לאפיין דרישת אלוהים גם בימינו.

 

כאשר נשאלת שאלת 'למה זה אנוכי', עלינו ללכת ולדרוש את ה'.

ללכת – כלומר לפעול, להשתדל, לעשות מה שביכולתנו.

לדרוש את ה' – במובן הכפול שראינו, להתפלל (בידיעה שכוחנו מוגבל, והרחמים נמצאים במרחב שמעבר להליכתנו שלנו), ולראות ולצפות לטוב שבאחרית, לאחוז בתקווה, ובאמונה שהישועה קרובה לבוא.

 

נשתדל ללמוד מרבקה איך ללכת, איך לדרוש, איך להתפלל ולקוות. ובעזרת ה' נבנה עולם של 'תורה וישועה', עולם של 'דרשוני וחיו', עולם של טוב וברכה שנוכחים ועוטפים גם את רגעי ההתרוצצות והדאגה.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי