שלום רב קוראנו היקרים

 

השבוע זכינו לממש את מהותנו,

את היכולת שלנו כבני האדם – לבחור.

 

יכולת הבחירה, בין טוב לרע,

בין טוב ליותר טוב.

יכולת הבחירה אשר מבחינה ביננו

 לבין שאר יצורי העולם.

 

ועל כך עלינו להודות.

להודות שיכולנו לבחור,

להודות שבחרנו,

להודות על תוצאות הבחירה.

 

ובמילותיו של מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי

לְפָנֶיךָ וּלְךָ

עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וַהֲרָעָה וְהַטּוֹבָה

שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי

וְעִם בֵּיתִי

וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי וְעִם בְּנִי עַמִּי

וְעִם אַרְצִי, וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתָ.

 

על מה שעוד ניתן לבחור

ועל דברים שנבחרו בבית גיל עוז

קראו הפעם בגליון שלפניכם.

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

מפגשי גמלאים יהודים וערבים בבית יגאל אלון

לחבר להכיר לשתף

בית יגאל אלון שבקיבוץ גינוסר, מקיים זו השנה השנייה תכנית ייחודית למפגשי היכרות ויצירה לגמלאים יהודיים וערבים. התכנית מיועדת לקבוצות מאורגנות (כ- 15 בקבוצה מכל מגזר) מיישובי הגליל והעמקים.

בסדרה שישה מפגשים מונחים (מנחה ערבי/ה ומנחה יהודי/ה) משותפים הכוללים היכרות בין-אישית ובין-תרבותית, סיור מודרך בבית יגאל אלון, יצירת מסלעת פסיפס מרהיבה וביקורים הדדיים בישובים מהם מגיעים המשתתפים.

 

העוסקים בפעילות לקרוב בין האוכלוסיות יהודים וערבים בבית יגאל אלון, הגיעו להבנה שלסבא וסבתא בחברה היהודית יש תפקיד חשוב במשפחה, קשר מצוין עם הנכדים והבנים ולכן החליטו לעבוד גם עם גמלאים ולא רק עם בתי ספר.

סבא וסבתא שישתתפו במפגשים ישאירו מסר של חיים משותפים לדורות הבאים.

במפגשים לא עוסקים בפוליטיקה ולא בפתרון הסכסוך היהודי ערבי, המטרה היא שיח משותף, מפגש בין אדם לאדם, הכרות עם מישהו אחר, מתרבות אחרת, לדבר על החיים, על המשותף, על האנושי.

 

השבוע ארחנו את עדהאם המרכז של התוכנית, בחור צעיר ומרשים מהכפר מוסמוס שבואדי ערה שסיפורו האישי הוא התגלמות המאבק על הדו קיום, על החיבור בין אוכלוסיות למרות התנגדות המשפחה והסביבה.

דבריו נגעו בלב כל השומעים, התמלאנו הערכה לנחישות ולאמונה שזה אפשרי.

אנחנו מקימים קבוצה שתשתתף בתוכנית, המפגשים יתקיימו בבוקר בימי חמישי בתאום עם ימי הטיולים והפעילויות.

 

לפרטים ורד 050-8878881

 

 

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

הנש"ר והציפורים הנודדות

 

ושוב חוזר הניגון, ושוב חוזרים הציפורים.

נפגשנו השבוע שוב חברי בית גיל עוז וילדי כיתות תמה, שירלי ושיראל למפגש שעסק כולו בציפורים הנודדות בסתיו.

 

התחלנו את המפגש בשיר "שנים עשר הירחים" של נעמי שמר, הקבוצה חולקה לשניים, האחת שרה את שמות החודשים והשניה את שאר מילות השיר ובפעם השניה התחלפו הקבוצות.

 

למדנו את שירו המפורסם של יורם טהרלב "ציפורים נודדות" בלחנו של אפי נצר.

זיהינו את השורות בהם האוהב שר לאהובתו וכן כאשר האהובה שרה אל אוהבה.

זיהינו כי מדובר בסיפור אהבה שבין שני ציפורים. הבחנו בפזמון לעומת הבתים ובפזמון הבנים שרו את חלקם והבנות את חלקן וכך נוצרה שירה שהועמקה עם התובנה של מיהם הדוברים בשיר.

חזרנו על השיר "ניצוץ האהבה" של אהוד בנאי ועל השיר "חברים" של דודו ברק.

 

מתחילים אנו לראות ניצני פריחה של קשרים בין דוריים המחממים את הלב, סב אל נכדו, בכיתתה של תמה, ואף קשרים הנוצרים אצלנו בבית, ללא קשרי משפחה קודמים,  תוך כדי השירה.

 

זו התוצאה המקווה שמעבר לשירה לכשעצמה, שכמובן היא המטרה הראשונה במעלה.

 

ועדכונים חמים מהשטח –

חברי קבוצת התנועה, הן הילדים מכיתת המורה תמה מבית ספר דקלים, והן חברי בית גיל עוז, עומדים לפגוש אלו את אלו ביום שני הקרוב, לאחר תהליך מכין בשתי הקבוצות. התהליך הונחה בידיה הנאמנות של רויטל בית צור און.

הילדים צפו במצגת המתארת את חברי בית גיל עוז וחברי הבית צפו במצגת המתארת את הילדים וכולנו מתרגשים ומחכים לקשר ולמפגש.

 

שתהיה לנו שנה ברוכה- הן בגשמים והן בקשרים.

 

לו יהי....

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

 

חבורת הפיוטים מרחיבה שעריה

 

גם השבוע כבכל המפגשים הקודמים יוחדה השעה לארבעה פיוטים.

 

התחלנו בפיוט "מה נאוו על ההרים" פיוט העוסק בשבחה של העיר ירושלים. זהו אחד הפיוטים הידועים והמרכזים ביותר במסורת יהודי בבל. את הפיוט חיבר בסוף המאה הקודמת ר' שמעון ב"ר נסים שמעון, שהיה אחד מחבורת משוררים ציוניים צעירים שפעלו בבבל במחצית הראשונה של המאה ה-20 - שמואל שאמי, עזרא ומאיר זכרי ושלמה נסים.

הם חיברו יחד מספר פיוטים שנכנסו לספר השבחות של יהודי בבל תחת הכותרת "שירי רנה". הפיוט נקלט במהרה בקרב יהודי בבל ועם העלייה לארץ התפשט גם בקרב קהילות אחרות והיום הוא מוכר ומושר בפי רבים. 
המשורר פונה בשירו בה בעת לציון שבניה שבים אליה, ואל העולים לציון. בשניהם הוא מאיץ לקום,  להתעורר ולשמוח בשמחת הגאולה.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

לפיוט הקשור לשבת עסקנו בפיוט מוכר שזכה להרבה מאוד לחנים – "צור משלו אכלנו" – פיוט המושר בסעודות השבת לפני ברכת המזון. ככל הנראה נכתב הפיוט בצפון צרפת, לא יאוחר מן המחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, ועד מהרה נתגלגל לקהילות שונות ברחבי העולם היהודי. כאמור שלושת הבתים הראשונים של הפיוט מכוונים כנגד שלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון.

פרט מעניין נוסף קשור ללחנו של הפיוט: בשנות השמונים של המאה העשרים נתגלה בכתב יד מתחילת המאה השש-עשרה תעתיק של תווי הפיוט, המתעד כנראה לחן יהודי מקורי, ולא לחן עממי-מקומי ש'הולבש' על מילות הפיוט; לחן זה נרשם על ידי מלומד נוצרי כפי ששמע אותו מפי יהודי או יהודים בדרום גרמניה של אותם ימים. ככל הידוע, זהו רישום התווים הקדום ביותר המצוי בידינו לזמירות שבת, ואחד הקדומים במסורת הפיוט בכלל. 

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה בלחן הלדינו לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה בלחן מרוקאי לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה בלחן כורדי לחצו כאן

 

עוד פיוט לשבת שעסקנו בו הפעם הינו "אל אדון".

פיוט קדום המושר בתפילת שחרית של שבת ושל חג בכל הקהילות, על אף שתוכנו אינו מעיד על כך שנכתב כפיוט לשבת דווקא.

זהו אחד מן הפיוטים הקדומים ביותר הידועים לנו ומשערים שהוא מתקופת הפיוט הארץ ישראלי הקדום,  מן המאות הראשונות לספירה.

הפיוט בנוי לפי סדר הא"ב ואינו מחורז,  עובדה התומכת בהשערה על קדמותו. עיצובו ההדור והחגיגי,  תכנו המרהיב ומקצבו הסימטרי עולים בקנה אחד עם התמונה הקוסמית ההרמונית המצטיירת בו: האל בורא היקום ובייחוד בורא המאורות, המשפיע מטובו המופלא על הבריות וזוכה על כן להיות משובח ומהולל על ידן, בייחוד על ידי הבריות השמימיות הסובבות את כסא הכבוד.

האזנו ללחנים שונים, מזרחיים ומערביים, והבחנו במגוון הרב סביב פיוט קדום זה.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה בלחן מרוקאי לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה על פי אהוד בנאי לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה בלחנו של הרב שלמה קרליבך לחצו כאן

 

קינחנו את המפגש בפיוט - "אל מאוד נעלה" - לשמחת החתונה, המושר בשבת חתן כאשר החתן עולה לתורה. מלות השיר נכתבו על-ידי ר' משה אשקר הכהן ללחן טורקי. השיר נכנס לרפרטואר השירים החלבי, אבל התחבב מאד על כל קהילות ישראל והוא מושר בכל עת שמחה בפי רבים.

 לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

מזמינים אנו את כל אחת ואחד מכם לבוא ולהצטרף לחבורתנו.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

"קולנוע אקשן - הסודות שמאחורי הסרטים"

 

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר 

מזמין את הקהל לצפות בסרט

"45 שנים" - בריטניה 2015 - 95 דקות

תסריט ובימוי: אנדרו האיי

משחק: שרלוט רמפלינג, טום קורטני

הסרט זוכה פרס דב הכסף לשחקן והשחקנית הטובים ביותר, פסטיבל ברלין 2015. קייט נמצאת בעיצומן של ההכנות למסיבת יום הנישואין ה-45 שלה, כשבעלה מקבל חדשות מזעזעות שמחזירות את הזוג חזרה לעבר, לתקופה לפני נישואיהם. אחרי 45 שנים של נישואים אוהבים ויציבים, מוצאים את עצמם בני הזוג חושבים מחדש על העבר, ועל העתיד.

 

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

 

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום שלישי כ"ח חשון  - 6 בנובמבר

תחילת ההקרנה בשעה 10:30

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

שרה גיבורת ניל"י - כתבה דבורה עומר

או בשם שמורן גלאון, המרצה שלנו על "נשים בהיסטוריה", מכנה אותה: "שרה מנהיגת ניל"י".

שרה אהרונסון אשה אמיצה וחכמה שבחרה למות ובלבד שלא תסגיר את חבריה ואת הידיעות אותן אספו בחשאי והעבירו לאנגלים בשנים שהתורכים שלטו בארץ.

ספר שנכתב לנוער, אבל מי שלא קרא אותו בגיל המתאים מוזמן לקרוא ולהנות ממנו כעת.

"אף פעם לא מאוחר".

תמי חיים

נווה-אור

הפסקת אש בבקתה

בימים אלה של מתיחות בדרום, והבלגה, ודיבורים על הסכמות/הסדרות שבוששות להגיע, נזכרתי בסיפור הבא שחשפה אותי אליו עדה, שאיני מכיר. 'זה מתוך קבוצת פייסבוק של חובבי היסטוריה' היא כותבת לי. פשפשתי מעט בפרסומים זרים כדי לאמת:  

 

דצמבר 1944, צבאות גרמניה וארה"ב מתכתשים על גבול בלגיה וגרמניה, ובתוֵוך… ניצוץ של אנושיות מאֵם גרמניה.

שלושה חיילים אמריקאים, אחד פצוע קשה, איבדו את דרכם בשלג ביערות באזור הארדנים במאמץ לחבור לעמיתיהם. שלושה ימים הם נדדו, הדי ארטילריה סביבם, ובשעה מאוחרת של ערב חג המולד הם גילו בקתה ביער.

אליזבת וִינְקֶן הגרמנייה ובנה פריץ בן השנים-עשר שהו בביקתה מצפים לאב לארוחת חג-המולד. המשפחה נטשה את בֵּיתם באַכֵן, שהופגז, והתגוררה בביקתה ליד הגבול הבלגי. האב נותר באַכֵן וביקר בביקתה לפרקים.

כשנשמעה הנקישה בדלת, אליזבת מיהרה לפתוח. בפתח ניצבו שני החיילים האמריקאים ובשלג החייל הפצוע. הם היו חמושים ובקלות יכלו לפרוץ פנימה. למראה פניהם הצעירות ומצבם, אליזבת הזמינה אותם לחוּמה של הביקתה.
היא לא דיברה אנגלית והם לא גרמנית. תיקשרו בצרפתית שבורה.

אליזבת לא היססה, פנתה להכנת ארוחה חמה, ואז…. נשמעו נקישות נוספות בדלת.
פריץ הילד מיהר לדלת, מניח שאלו עוד חיילים אמריקאים. אך בְּפתח הדלת עמדו ארבעה חיילים גרמנים חמושים. פניה של אליזבת חוורו כשמיהרה לחסום דרכם, מודעת לעונש על החבאת חיילים אמריקאים.
הגרמנים בירכו אותה לחג וביקשו להיכנס ולהתחמם. היא נאותה להכניסם, לא לפני שציינה שישנם שם אורחים שהם לא יאהבו. "אמריקאים?" שאל אחד הגרמנים, דורך נישקו.

אליזבת הינהנה, והוסיפה שאחד פצוע. "עליכם להשאיר את הנשק בחוץ," היא פקדה. "זה ערב חג המולד ולא יהיו יריות. איש לא יורה!" גם על האמריקאים היא פקדה להוציא נישקם החוצה לצד הנשק של הגרמנים.

המתיחות בביקתה גאתה, כשהחיילים בחנו אחד את השני, אך ריח האוכל ריכך את האווירה, והגרמנים שלפו בקבוק יין וכיכר לחם. אחד מהגרמנים, סטודנט לרפואה, הגיש עזרה לאמריקאי הפצוע. באנגלית הוא הסביר שהקור מנע זיהום.
בהדרגה האווירה נרגעה ופריץ נזכר שהבחין אפילו בדמעות בעיניהם של החיילים האמריקאים והגרמנים כאחד.

הפסקת האש 'הביקתתית' הזו נמשכה לילה אחד. עם בוקר הגרמנים כיוונו את האמריקאים לכוחותיהם, בעזרת מפה ומצפן שנתנו להם. הם הזהירו שלא להגיע לעיר מונשאו שנכבשה ע"י הגרמנים. אליזבת השיבה את הנשק לחיילים ועמדה על כך שילחצו ידיים.

פריץ הילד והוריו שרדו את המלחמה. ההורים נפטרו במהלך השנים, ופריץ נישא, היגר להוואי, ופתח מאפייה. שנים חיפש את החיילים האמריקאים והגרמנים מתוך סקרנות לגורלם, ולא מצאם. הסיפור הגיע לידיעת הנשיא רייגן, שבביקורו בגרמניה בשנת 1985, הזכיר בנאומו את הסיפור כדוגמא לאפשרות של שלום ופיוס.

עשר שנים לאחר מכן שודר הסיפור בסידרת טלוויזיה 'תעלומות לא מפוענחות' – unsolved Mysteries – ובעקבותיה הוברר שאדם בשם ראלף בלאנק, מבית אבות במרילנד, ארה"ב, מספר באדיקות זה שנים את אותו הסיפור שפריץ מספר.

בינואר 1996 טס פריץ למרילנד לפגוש את ראלף, שאכן היה אחד מהחיילים האמריקאים שמצאו מחסה אז בביקתתם (ראו תמונה). ראלף הזכיר לפריץ שהוא חב את חייו לאימו והראה לו את המצפן והמפה שקבל אז מהגרמנים ושעדיין שמורים אצלו. פריץ ראה במפגש עם ראלף את אחת מפסגות חייו. הוא חש אסיר תודה בהמשך חייו להכרה לה זכתה אמו.

פריץ הצליח לפגוש עוד אחד מהחיילים האמריקאים אבל לא את הגרמנים. הוא הלך לעולמו ערב חג המולד 2002, 58 שנים אחרי אותה הפסקת אש ללילה אחד בחג המולד שבביקתה.

(מתוך אתר בפייסבוק של חובבי היסטוריה, ומידע נוסף שאספתי מהרשת)

 

קשה לנו לגלות אהדה לגרמנים מהתקופה ההיא, מי יודע במה מעורב היה האב, ועדיין: 'למה זה לא יכול להיות כך תמיד,' אני תוהה, 'והרי משני צידי המתרס ניצבים, במרבית המקרים, בחורים צעירים, ליבות פועמים, בני אנוש, להם הורים ובני זוג וילדים…'

ובכל זאת – איבה קיימת… ותמיד האחר אשם… ויש מלחמות וקיצוניים… ויש מילוי פקודות… ויש אכזריות… ויש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד…. וכמה חבל שכּך.

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי  25.10.18

 

 

 

 

 

 

 

בתמונה פריץ כילד.

 

 

 

 

 

 

בתמונה למטה פריץ (מימין) בפגישה עם ראלף בלאנק החיל האמריקאי

 

 

 

 

 

 

אור דולק בבית הכנסת

במלאת 80 שנה לאירועי ליל הבדולח, נציין ביום חמישי, ל' בחשון תשע"ט, 8 בנובמבר, את הלילה ההוא בו כבו האורות בבתי הכנסת בגולה. לזכרם האור בבתי הכנסת בישראל ובתפוצות יושאר דולק במשך כל הלילה. אור במקום חושך, תקומה במקום אובדן, לימוד תורה במקום חורבן.

אנו מזמינים את כל הקהילות והיישובים לקחת חלק ולהצטרף למיזם שנולד בתוך תנועת הקיבוץ הדתי (ע"י דליה יוחנן מטירת צבי), מיזם ההולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם. ניתן להוסיף גם לימוד קצר באותו ערב , או כל מפגש תרבותי ולהנציח ולהעלות למרשתת תמונה של בית הכנסת המואר.

לפרטים נוספים ועדכונים ניתן להיכנס לדף הפייסבוק אור דולק בבית הכנסת שם יופיעו הפרטים, התמונות והעדכונים. 

 

המשך הנחיות לקראת החורף

 

הגשם מתמהמה – לכן יש להשקות את הקיים ואם שתלנו את הצמחים העונתיים, על אחת כמה וכמה.

תזכורת לאלה מאיתנו שמתקשים לטפל בגינה – מומלץ ליצור מיכלים מכל הבא ליד – סירים ישנים, מיכלים מאולתרים ועציצים מוכרים, אשר מצריכים השקעה קטנה. יש להתאים כמובן את נפח המיכל לצמח.

קקטוסים זקוקים לנפח קטן יחסית וגם להשקיה מועטה בקיץ. אלו צמחים החסונים יחסית למזיקים ולמחלות וישנם כאלה הפורחים בקיץ.

היות וכעת חורף נזכיר את אלה הגדלים גם בטמפרטורה נמוכה, כמו כאן בעמק, הנפוצים והמוכרים –

בשמת השלטן-

חיננית רב שנתית אשר בתנאי גינה גם מתפשטת ויכולה לשמש כצמח כיסוי.

חרצית הגננים- שפע של צבעים וחסונה יחסית מפני מזיקים.

קוראופסיס

תגית

 

ועוד.

צמיחתם איטית בחורף, אך פריחתם באביב המוקדם יפיפייה.

לבחור

 

הגדרות רבות ושונות ניתנו לעליונות האדם על היצורים האחרים. ביניהן ההגדרה על עדיפותו של האדם ויתרונו ביכולתו לבחור. מאז אותם ימים רחוקים מסיפור גן-עדן, בטעימה ה"אסורה" ואולי המתוכננת מעץ-הדעת הפך האדם למבחין בין טוב ורע.

פרי "עץ הדעת טוב ורע" אשר הפך את היצור התם ,איש גן עדן,לאדם המגורש הנאבק, הסובל, היוצר, הבונה והורס ,האדם הבוחר.

כל חיינו הם מערכת של בחירות. הבחירה חייבת להיות תוצאה של ידיעה כלשהי, היא מלווה באבחנה בין אפשרות אחת לאחרת, היא שלנו, היא מהות חיינו. יכולנו להיות אחרים – אך בחרנו בדרך מסוימת, יכולנו לחיות במקום אחר - לעסוק במקצוע אחר, למצוא בן זוג אחר, לייסד משפחה אחרת,, אכן כל מהותנו הינה תוצאה של מערכת בחירות קטנות וגדולות. מצב קשה ובלתי נסבל כמעט ניכפה עלינו לעיתים. מצב של חוסר ברירה. אך גדולתו של האדם החושב, בר-התבונה, היא יכולתו גם במצבים של חוסר ברירה לבחור.

 

ויקטור פרנקל בספרו: "האדם מחפש משמעות" מביא חוויות מחנה הריכוז.

הסיפור האישי גדוש במצבים של אין ברירה, אך גם במצב הנורא ביותר היו כאלה ששמרו על צלם אנוש בבחירתם בתוך תהום האין ברירה לעשות מעשה אשר ישמור על צלם האדם שבקרבם... וכה כתב: "בהשפעתו של עולם שלא הודה עוד בערכם של חיי אנוש ובכבוד האדם, עולם ששלל מן האדם את רצונו ועשאו מושא להשמדה....בהשפעתו של עולם זה סוף שנתקפחו ערכיו של האני האישי, אסיר מחנה רכוז, שלא עמד על נפשו מפני אובדן-ערכים אלה במאמץ אחרון להציל את כבוד עצמו..."

לבל תאבד על פי המשך דבריו: "הרגשת היותו בן-אדם יצור שיש בו דעת, שיש בו חירות פנימית וערך אישי משלו !!"

 

כל עוד חיינו מאפשרים לנו (באמצעים של גוף בריא, כלכלה סבירה, חברה מתאימה, יחסי אנוש טובים ועוד...) לבחור לעצמינו את דרכי קיומנו יש בכך ביטוי נאות להיותנו בני אנוש ברואים "כי בצלם אלוקים ברא את האדם".

אבישג

ירח בשמיים

מילים ולחן: לאה שבת

אוהבת אותו, מוכנה להיות בשבילו 
חזקה בשבילו, חלשה להיות בשבילו 
שיתן לך קצת זמן, את אומרת 
תשתני, את אומרת 

אוהב אותך, שוכב איתך, טוב לך 
פתאום הוא יחליט, הוא רוצה לירח 
שמה אין מקום לשניים, מה יהיה עכשיו 

בשבילך הירח אצלו בידיים 
בשבילך הירח אצלו בידיים 
בשבילו בשמיים, שמיים 

אוהבת אותו, מוכנה להיות בשבילו 
חזקה בשבילו, חלשה להיות בשבילו 
שיתן לך קצת זמן, את אומרת 
תשתני, את אומרת 

בשבילך הירח אצלו בידיים 
בשבילך הירח אצלו בידיים 
בשבילו בשמיים, שמיים 

עברו שנים, נפרדת ממנו מזמן 
בדרך הבנת שלאהוב זה מתחיל מכאן 
מהלב שלך אלייך, וממך לכולם 

בשבילך הירח נמצא בשמיים, 
בשבילך הירח נמצא בשמיים, 
לא אצלו בידיים

לאה שבת

לצפייה בביצוע השיר על ידי לאה שבת ותמר גלעדי - לחצו  כאן

לאה שבת נולדה ב-24 ביולי 1957 ביהוד , היא זמרת, פזמונאית ומלחינה ישראלית.

עיון ביקורת "לאה שבת , כל השירים -הד ארצי, דצמבר 2010

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

כל השירים סיפורי חיים. תחנות בדרך, רגעים בזמן, שרה באקוסטית לאה שבת. שיר חדש. למעשה, החדש היחיד באוסף העשרים. הקצב, הטון, הקול הבהיר, הנשמה – לאה שבת המה. או כמו שהשיר אומר – "כל הרגש בפנים". האזנה ראשונה – ושירו איתה. תזרמו בקלות. הרגש בפנים.

כל פעם שאני מקשיב ללאה שבת, מנהג של איזה שלושים שנה לפחות, אני מתמלא חום משולב אהבה. יש בה יופי פנימי מתנגן שאין לאף זמרת בארץ הים-תיכונית הזו.

שאנמק? – קסמה של כתיבה תמה ופשוטה. היא הסינגר-סונגרייטרית של הפשטות היפה, של הארציות המקומית, של זמרת שחשה את דופק החיים, מוסיקאית של אקורדים שמייצרים את הפולק-רוק הישראלי היחיד במקומותינו. טקסטים בלי פלסף, על בני אדם, על רגשות הכי ראשוניים, והיא שרה אותם בקול-של געגוע. היא יודעת להפוך את המר למתוק, את העצב לחום אנושי.

19 שירים. "ירח בשמיים" לעולם ירגשני. טון הערגה של "גל געגוע" (דקה אקוסטית בפתיחה, עד שמגיעים לעיבוד ה"אירי" היפהפה הזה), שמחת החיים של "תנגני קצת גיטרה" בעיבוד מריאצ'י (צליל לטיני מקסיקני כזה), שנסון צובט ושמו "חמניות מול השמש" , ואיך אפשר לאה שבת בלי להזכיר את הבלדה המרטיטה – "חתיכת שמיים". חתיכת צמרור חוזר. ואני מגלה מחדש את הדרמה טעונת המתח של "מתה לבכות" ואת העומק הדרמטי של "אברהם", מתעודד מטון הנשמה המנחם של "אהבתי אוהבת אהבה".

לכל מי שבלוטות רגש מפעמות בקרבו, המוסיקה של לאה תעשה לו טוב. להיסחף איתה, ברגשותיה החמים, עם מלודיות מקסימות, קצב רך בעטיפה אקוסטית, עם שירת נשמה מעט מחוספסת, אותנטית, נכונה, לא מנייריסטית, לא-מתחנפת בכוח"

 

נחום גוטמן - "נערות בצפת" - 

מהספר "שיר ישראלי - ארץ ישראל בצליל וצבע"
של יורם טהרלב

פרשת חיי שרה

אליעזר, עבד אברהם, נשלח למצוא כלה ליצחק, ומוצא עצמו עומד על בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. הוא מחכה לראות את הנערה שתיענה לבקשתו 'הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה' ותצא מגדרה כדי להשקות אותו וגם את עשרת גמליו.

אליעזר פונה בתחילת דבריו לקב"ה, ומבקש ממנו 'הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם'. כאילו אומר 'מבקש אני שכך זה יקרה'. אליעזר מגיע עם תוכנית, חמוש בציפיות ובתסריט שהכין מראש, ומבקש מריבונו של עולם שידאג שהדברים יקרו לפי תוכניתו.

כמה פעמים בחיינו אנו מגיעים עם תסריט מוכן, עם מערכת ציפיות, ובונים על כך ש'זה יקרה'.

כמה פעמים בחיינו אנחנו חווים את העולם אחרת מאיך שתכננו, ושואלים את עצמנו 'למה זה מגיע לנו', ובמקרים אחרים גם מתאכזבים וכועסים בשל כך?

אליעזר יכול ללמד אותנו סוד גדול, ביחס לעולם ולהתנהלותו.

מחד, אליעזר יודע מה הוא רוצה והוא נראה בטוח בעצמו, מאידך בזמן שהוא עומד, אליעזר מִשְׁתָּאֵה ומַחֲרִישׁ, ומחכה לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ד' דַּרְכּוֹ. היכולת הזו של ההשתאות וההחרשה, של ההמתנה ופקיחת העיניים למתרחש, זוהי היכולת שהופכת את המקרה להשגחה, ונותנת פשר לאירועים שלא מתרחשים בהכרח לפי הספר שכתבנו בעצמנו.

ואולי זה גם פשר המשפט התמוה לכאורה בדבריו של אליעזר, הפונה אל ה' ומבקש 'הַקְרֵה נָא לְפָנַי'. וכבר שאל האברבנאל

אם סמך זה העניין להשגחת ה' ולכן התפלל לפניו,

איך הלך לפניו בקרי, וייחסו להזדמן ולמקרה?

והם דרכים מתחלפות, מה שהוא בדרך ההשגחה אינו מקרה ולא הזדמן?!

אם כנים דברינו, הרי שיכולתו של אליעזר להשתאות ולהחריש, היא שהופכת את מה שנראה במבט ראשון כחסר משמעות לדבר שמקפל בתוכו מסר, היא שממירה את המועקה שבמקריות שבעולם בתחושת אמון ואמונה, והיא שמביאה את העבד לברך את ה' ולהרגיש שחַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מלווים את אדונו, אברהם, ואף אותו.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת צבי