שלום רב קוראנו היקרים

ימות הקיץ החמים ממשיכים

וחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות בפתחנו.

שנה חדשה מתקרבת, שנה של התחדשות ועשייה.

אז מה היה לנו בעצם?

מה עשינו בשנה החולפת?

לאן רצינו להגיע ומה בפועל ממשנו מחלומותינו?

מה עוד ניתן לעשות ואולי בדרך אחרת?

ומצאתי בשירה של לאה גולדברג

את הדימוי הנפלא:

"וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא אוֹר"

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר

עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי

וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת־הַתֹּאַר.

 

וּמַה מְּאֹד צָחַקְתָּ בְּאָמְרִי

כִּי אֶל הַשַּׁחַר הֶעָנֹג כַּוֶּרֶד

אקֶרְַב ואְקֶטְפְנֶוּ למְזַכְּרֶת

וְאֶשְׁמְרֶנּוּ בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי.

 

אֶת זְרוֹעֲךָ נָשָׂאתָ, הֲתִזְכֹּר?

וַהֲנִידוֹתָ אַט עֲנַף תַּפּוּחַ,

וְעַל רֹאשִׁי יָרַד מָטָר צָחוֹר.

 

מֵאֲחוֹרֵי גַּבְּךָ הַכְּפָר נֵעוֹר,

הַחַלּוֹנוֹת נִצְטַלְצְלוּ עִם רוּחַ –

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא אוֹר.

 

לאה גולדברג

1911-1970      מהמשוררות העבריות המפורסמות ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים

 

ומכאן לאור אחד שהיה חי בתוכֵנו

ש"י עגנון טען שהוא נולד ב- 8.8.88 הוא גם טען שנולד ב- ט' באב. האמת, זה לא ממש מסתדר עם מסמכים מהתקופה וגם לא יוצא באותו היום, אבל מילא, שני תאריכים כל כך סמליים ויפים, למה לרדת לזוטות (אחרי הכל הוא סופר לא רואה חשבון).

ומכיוון שהיום מלאו לעגנון 130 שנה ללידתו (כאמור +/-). ומכיוון שהסופר אהוב עלי (ועל עוד רבים) אמרתי אייחד לכבודו כמה שורות.

כותב עגנון: 
"לפי מיעוט זכויותיי בעולם הזה אין מגיע לי כלום לעולם הבא. אבל אם יש לי זכות כלשהי, מבקש אני שיתנו לי לעולם הבא חדר דל"ת על דל"ת ושלחן וכסא ומנורה ונייר ודיו וקולמוס ואכתוב שם מה שלא הספקתי לכתוב כאן" (מעצמי אל עצמי)

הרי לכם אדם. אדם היודע ייעודו ולא צריך שכר אחר מלבד לממש את אותו ייעוד, בעולם הזה ובבא (אמרו חכמינו 'שכר מצווה – מצווה', היורד לסוד מעשה מצווה, לא זקוק לדבר מעבר...).

כבר כתבו על עגנון ועל ספריו רבים וטובים ומה כבר רשומה קצרה יכולה להועיל? ובכל זאת אמרתי אשתתף במצוות פרסומא ניסא.

הדבר האהוב עלי ביותר בסיפוריו של עגנון היא ביכולתו להכיל הפכים. עולם שבור ושלם בו זמנית, קדושה בחולין וחולין בקדושה , מאמין וגם כופר, גלות וגאולה, חירות וגורל, אהבה ואירוניה, רע וטוב צללים ואורות משמשים בערבוביה. ביד האומן שלו רבדי שפה עתיקים מתחדשים וחדשים נדמים כעתיקים, העקוב הופך למישור ומישור לעקוב, התשובה לשאלה והשאלה לתשובה... ורק דבר אחד לא משתנה – מעשה האמנות. עגנון זכה ליצור קלאסיקה, אמנות על זמנית.

(ובעולם שלנו שהפך מישור לעקוב, ולא בא בסוד הפכים מתחברים, דבריו רלוונטים שבעתיים ודפח"ח ואכמ"ל(

מחמיץ מי שאינו קורא עגנון בשפת מקור. מחמיץ מי שחסר רקע משמעותי בארון הספרים היהודי ואינו יודע להבחין בחכמתו הרחבה אותה הכמין בין השורות. אבל למרות חסרונות אלו אל דאגה, אמנותו של עגנון חזקה דיה, לעבור גם מבעד למסכים הללו (ופרס נובל יוכיח(.

אם המורה לספרות עשתה לכם אנטי עגנון, זה לא תירוץ, פשוט הגעתם אליו מוקדם מידי ולא מוכנים. לעולם לא מאוחר מידי, לאהבה מאוחרת (עגנון, שם, שם(.

ודבר מה אחרון לסיום. בלב שכונת תלפיות שבירושלים, נחבא בין עצים ביתו של עגנון. בית פשוט למראה עם חלונות קטנים ומסורגים (הד ל'מאורעות' דאז) ממליץ בחום לבקר במקום, לגעת ולו במעט בפלא הזה שחי בקרבנו.

מוסיף רישום
8.8.18 
בזכרו ובספריו נתברך.

 

 איתמר חייקין

 

שנזכה ל"אור חדש" עלינו ובתוכֵנו

 

שבת שלום

וחודש טוב

 

גדי ליאון

העורך

"לילה לבן גם וגם" תשע"ח – 2018

 

אוגוסט, הוא החודש החם בשנה, הוא חודש הנכדים הבילויים,  חודש החופשות, הוא הזמן בו מתחילות המחשבות על השנה החדשה.

לכן בחרנו לקיים את הלילה הלבן באוגוסט, במרכז עידן, מקום מושבו של המתנ"ס על שלל פעילותיו, עידן טכנולוגי החדשני ואנחנו בית גיל עוז, הבית של ותיקי עמק המעיינות.

המטרה בערב הזה לחשוף את המיטב אותו מציעים הגופים היושבים במתחם -  לימודים, תרבות פנאי עשירה, ספורט, מוסיקה, מחול ויצירה בכל גווניה.

 

גם השנה השתתפנו בחגיגה, תערוכת היוצרים המיוחדת שלנו, עוררה התפעלות גדולה, המבקרים הצעירים העידו שאין להם סבלנות לחכות לגיל הפרישה בה יתפנו ליצור.

 

צוות ה"משפחג" גם כן היה שם, הצוות שעומל ועורך לקראת החגים, גיליון "משפחג" עמוס רעיונות להטענת שולחן החג בתוכן מסורתי ומודרני . הצוות חשף את הפעילות שלו והמבקרים שמו על עץ המשאלות שלנו משאלה לשנה שתבוא. נאחל שיתגשמו כל המשאלות.

 

עבודות חברי מרכז היום מלאו דוכן מכירה והראו את היכולת והרמה הגבוה של היצירה בסדנאות שלנו.

  על הרחבה במרפסת המשקיפה אל נוף העמק, ישראל שבתאי הרקיד את הבאים בריקודי עם ישראלים אהובים ויפים. ישראל הוא המרקיד בחוג ריקודי העם שלנו, המתקיים בכל יום שני ב 17:00 ומושך אליו גם רקדנים לפני גיל הפרישה.

האירוע היה רב משתתפים, תוסס ועליז, נכון שלא רבים מקרב הסבים והסבתות מגיעים להמולה הקהילתית הזו, אך נראה לנו חשוב שהבנים והנכדים נחשפים למתרחש בביתנו, בכתות ובסדנאות.

 

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

גיל עוז - עמק המעיינות

050-8878881

חבורת הפיוטים התכנסה לקראת ראש חודש אלול 

ראש חודש אלול יחול בשבת הקרובה וביום ראשון ולקראת חודש הסליחות פתחנו בשני פיוטים- "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" הלקוח מתוך תהלים מזמור קכ"ב אשר הולחן בידי הרב שלמה קרליבך.

האזנו והצטרפנו לשירה שבוצעה בידי שני חברים קרובים אהוד בנאי והרב מנחם פרומן (ז"ל) אשר התכנסו בביתו לשיר ולהגות בדברי תורה לרפואתו של מנחם וחברו הקרוב אהוד בנאי בחר בשיר זה במיוחד.

רק כאשר אנו למען אחינו ורעינו אנו יכולים לבוא ולבקש סליחה ורחמים מבורא עולם.

 

המשכנו לפיוט "עזרני אל חי" פיוט פופולרי מאד, שחובר ע"י ר' רפאל ענתבי, מפייטני חאלב, על פי לחן של שיר ערבי. הכותרת לצד השיר מציינת אמנם - "לעשרת ימי תשובה", אולם חרף העובדה הזאת ועל אף המלים המדברות על התמודדות עם היצר הרע ובקשה מהקב"ה לסייע לאדם בהתרחקות מהרע ובשיבה אל ה', השיר הוא שיר שמושר בכל עת, בשבתות ובשמחות. אולי בשל לחנו העליז והמשמח, או אולי בשל התחושה העולה מן השיר שה' סולח ומוחל בעת שהאדם מתוודה ומתחרט על עוונותיו.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

האזנו לביצועו של הפיוט בידי חיים משה ואף לביצוע מרגש של חסידי חב"ד לאותו הלחן עם עיבוד מעט אשכנזי.

 

לצפייה בביצוע החבורה יחד עם חיים משה לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה יחד עם חסידי חב"ד לחצו כאן

 מכאן המשכנו בשמחה ל"שמח בני בחלקך", השמחה מביאה לאושר ולא האושר לשמחה. אם תהיה שרוי בשמחה האושר יהיה חלקך. 

הפיוט נכתב בידי יצחק סונה שהלחן במקור "אנא ואינתא לווחדינא" של פריד אל אטרש.

האזנו לביצועו של איציק אשל ושל משה חבושה.

 

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

פיוט המבטא שמחת בר מצוה אך מושר גם במצבים אחרים לאורך ימות השנה ושבתותיה הוא "שם יה עליך בר מצוה" אותו כתב גם כן יצחק סונה. סונה כתב שירים יחד עם אחיו, החזן ציון יחזקאל, כשהרב סונה מתאים מילים ללחנים ערביים ידועים, ואחיו שר אותם. הרב עובדיה יוסף התיר לו להשתמש בלחנים ערבים עבור שירי קודש יהודיים, ואף עודד אותו לכך כדי שישירו מילות קודש ולא חול.

כמובן האזנו לביצועו של ציון יחזקאל לפיוט זה.

 

סיימנו את המפגש בפיוט "מלכי צורי אל כביר". פיוט אשר נכתב בידי רבי חיים שאול עבוד בלחן תורכי הנקרא: "בקלדים דה גלמדין" ונכתב לכבוד חברת "חובבי שירה" בירושלים.

בפיוט זה אנו מבקשים מהבורא כי יעזור ויסייע לבני ישראל אשר מצידם יעבדו את בוראם ובזכות עשייתם והגמול המובטח להם יבנה בית הבחירה ותבוא הגאולה.

 

לצפייה בביצוע בחבורה לחצו כאן

 

מוזמנים להצטרף תמיד

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

דמעות של אהבה

 

 

דמעות של אהבה מאת אליסון ריצ'מן. הרקע של הרומן המתרחש בצ'ילה בימי איינדה. 

פינושה תופס את השלטון בהפיכה צבאית אכזרית ביותר. 

אהבה בין סלומה ואוקטביו ריביירו מתפתחת ומתעצמת . אבל עם הזמן מתגלים קשיים ועננים שחורים נקשרים מעל ראשם. 

ואם מעניין אתכם מה עבר על זוג הנאהבים הללו? 

קראו ותהנו.

שירת ציפורים - שלומית שניר

אני כורה את אוזניי להקשיב

איך העולם נושם

עלה של עשב מציץ מקצה מדרכה

גלגול של הורי שהלכו

והותירו אורם.

     

מקהה את להב הסכין - שלומית שניר

מרוב תכניות לקראת הקיץ

אני נרדמת בשמירה, כשהוא מגיע

שוב זה קורה לי: יום רודף יום ולילה - לילה  

זריחות ושקיעות אדומות, ואני – אינני

נפקדת, מרחפת במקומות אחרים

אולי, צוללת למעמקים,

"זה בסדר, אני משתדלת להירגע,

את אוספת חומרים לראשית השנה:

דולה פנינים מקרקעית-הים

נוגעת בנוגה כוכבים

ממלאת קונכייה ברוחות נמלטות,

מקהה את להב הסכין

אשר מונח בפנים

בינך לבין עצמך." 

מגרש ספורט הוקם על חורבות בית קברות יהודי בעיר בפולין

המגרש, שהוקם לאחרונה על שרידי בית העלמין בקז'ימייז'-דולני, עומד במרכז מאבקם של חסידים הדורשים לפנותו. לטענתם, האדמו"ר שלהם קבור תחת המגרש, יחד עם עוד מאות יהודים

01.07.2018  עופר אדרת הארץ

 

חסידי מודז'יץ מתפללים במגרש הספורט בקוזמיר, בחודש שעבר

צילום:  J-nerations

קבוצת חסידים מישראל נכנסה בחודש שעבר בשעריו של מגרש ספורט חדש שהוקם בחצר בית הספר בעיר קז'ימייז' דולני (קוזמיר, בפי היהודים) שבפולין. כעבור דקות ספורות הם איתרו נקודה ברצפת המגרש, המשמש למשחקי כדורגל וכדורסל של ילדי בית הספר. הם הניחו עליה פרוכת, השתרעו על הרצפה והחלו להתפלל. המחזה הזה, שנראה משונה למתבונן מהצד, היה שיאו של מאבק בן כמה שנים שמנהלים חסידי מודז'יץ, ממשיכיו של האדמו"ר יחזקאל טאוב מקוזמיר, אשר לטענתם קבור במקום.

הרב שלמה צבי הירש טאוב, המגדיר עצמו "דור שביעי לצדיק", הוביל את הקבוצה שהתפללה במקום. לדבריו, לפני חמש שנים גילו לראשונה כי רבי יחזקאל קבור שם, במקום בו ניצב בעבר בית הקברות היהודי הישן. כשביקרו באתר בפעם הראשונה הוא היה החצר האחורית של בית הספר המקומי. ואז, "באורח נס ופלא", כדבריו, בניין בית הספר התמוטט בפיצוץ בלון גז. בהמשך החלו לבצע במקום עבודות שיפוצים, שבמהלכן הוקם על שטח בית הקברות מגרש הספורט. "הבית קברות כולו נמצא כעת מתחת למגרש. זה מראה מחפיר", אמר.

טאוב מוטרד במיוחד מכך שבמרכזו של המגרש ניצב הקבר החשוב מכולם, זה של רבי יחזקאל מקוזמיר, סבו של מייסד החסידות. לדבריו, בדיקת מכ"מ חודר-קרקע שבוצעה עבורו אישרה כי מתחת לאדמה, במרכזו של מגרש המשחקים, מצוי מבנה אבן באורך של 2.40 מטרים וכן שני מבנים סמוכים קטנים יותר. כשבדקו במקורותיהם, גילו החסידים כי רבי יחזקאל מקוזמיר היה אדם גבוה מאוד וכי הוא נקבר במבנה אבן לצד בנו ונכדו.

המשא ומתן עם הרשויות המקומיות עלה על שרטון לאחר שהעירייה הקימה אנדרטה מחוץ לחומה שמקיפה את מגרש הספורט, שבה צוין כי במקום פעל פעם בית קברות יהודי. "הם חשבו שבכך הם ירגיעו אותנו, אבל הרגשות שלנו מאוד כואבים. אתה אף פעם לא יודע אם תוכל להיכנס ולהתפלל שם או לא, אם יפריעו לך או לא", אמר, כשברקע שפועלים מקומיים הפעילו מכשירים כבדים.

האנדרטה מחוץ לבית הספר, בחודש שעבר  צילום: J-nerations

לעזרתם התגייס בחודשים האחרונים מאיר בולקה, ישראלי חובש כיפה ותושב ההתנחלות שערי תקווה. בולקה, בן 50 ששורשיו פולניים, עומד בראש ארגון J-nertaion (משחק מילים בין המילים "יהודי" ו"דורות"), אשר פועל לחידוש מורשת יהדות אירופה מול הרשויות והשלטונות המקומיים. בין היתר, הוא מתמחה בטיפול בחילול של קברי יהודים ברחבי פולין. בימים אלה מנהל הארגון מאבק דומה גם בעיר פולנית אחרת, אוסטרובייץ (אוסטרובצה), שם נעקרו ממקומם בידי הנאצים והסובייטים קבריהם של יהודים רבים, בהם 150 מבני משפחתו של בולקה.

"איך היה מרגיש ראש העיר המקומי, או כל תושב אחר בערים האלה, אם ילדים היו משחקים כדורגל על הקבר של סבא שלו?", תוהה בולקה בכעס. במחקר מקיף שביצע בחודשים האחרונים בקז'ימייז' דולני, הן בשטח והן בארכיונים, הצליח בולקה להשיג דו"חות ארכיאולוגיים והיסטוריים המוכיחים כי מגרש הספורט החדש הוקם על חורבותיו של בית הקברות היהודי העתיק. הוא פעל במקום בין המאה ה-16 למאה ה-19, והכיל כ-200 מצבות.

בולקה מנהל בימים אלה מאבק משפטי מול העירייה המקומית, בדרישה לפנות לאלתר את שטח בית הקברות ולהחזירו לייעודו המקורי. לצד זאת, הוא דורש לעכב את פתיחתו של בית הספר, עם תום חופשת הקיץ הנוכחית, בשל ראיות שמצביעות על כך שגם חלק מהמבנה הוקם על קברים יהודים. "אף אחד לא מכחיש שמגרש הספורט הוקם על בית הקברות הזה. זו עובדה ידועה לכל, ולמרות זאת, עד היום איש לא עשה דבר כדי לשמרו", אומר בולקה.

בעירייה מסרו כי הם פתוחים לקיום שיחות על עתידו של המקום. "הוכחנו שאנחנו מוכנים לדבר ולמצוא את הפתרונות הטובים ביותר", אמרו בעירייה. ואולם, הם סייגו ואמרו כי "הפתרונות האלה יושגו רק באמצעות דיאלוג, שנועד למצוא את הפשרה הטובה ביותר".

בולקה מרגיש כי המילים האלה נועדו רק כדי להרוויח זמן עד לסוף הקיץ, ותלמידיו יתחילו לשחק במגרש. "החסידים שומעים מהעירייה את הדברים האלה כבר כמה שנים", אמר. לדבריו, בימים אלה, בהם פועלות ממשלות ישראל ופולין לפיוס בין שתי המדינות על רקע המתיחות שנוצרה סביב החוק האוסר לייחס לעם הפולני אחריות לפשעי השואה, שבשבוע שעבר שונה משמעותית. "ראוי שפרנסי העיר יחשבו מסלול מחדש, ויעצרו את חילול הקברים האלה", גרס.

העיר, שהוקמה במאה ה-14, היא יעד תיירותי מועדף בפולין בשל יופיה המרהיב וההיסטוריה שנקשרה בה. עוד מראשיתה פעלה בה קהילה יהודית. היא התפרסמה בעקבות האגדה על אסתר, אהובתו היהודיה של המלך קז'יימיז' הגדול. בשנות ה-40 של המאה הקודמת, הנאצים החריבו את המקום, כפי שעשו במקומות רבים נוספים בפולין הכבושה. במצבות העקורות השתמשו בהמשך כדי לסלול כביש מקומי, כפי שקרה במקומות רבים נוספים ברחבי פולין הכבושה.

בולקה תיעד גם מצבות, עצמות ושלדים, שייתכן כי שייכים ליהודים שנקברו בבית הקברות העתיק. חלקם צצו במהלך השיפוץ שנערך במבנה בית הספר. אחרים גלויים לכל בשטחים הפתוחים שמקיפים אותו. השלדים מוכרים היטב לתושבי האזור, אשר מיוזמתם הובילו את בולקה אל אתרים בהם ניתן להבחין בהם. אחת מתושבות העיר הצביעה על מצבה וחלקי עצמות שנמצאים בחצר ביתה.

ארכיאולוג מקומי, ד"ר אדמונט מיטרוס, העריך כי בשנים הקרובות שלדים נוספים יצוצו מהקרקע הסמוכה למגרש. לטענתו, הוא התריע על כך עוד לפני עבודות הבנייה, אך קולו לא נשמע.

שלומי טאוב, חסיד מחסידות מודזיץ', לא מהסס להשתמש במילים קשות. "גם אם הגרמנים הם שעשו את הפשע הזה, הפולנים הם שנותנים לו להימשך כל עוד בית הקברות נשאר במצבו הנוכחי", הוא אומר. "אנחנו רוצים להקים שם מצבה ראויה, ולאפשר לכל אדם, שלב יהודי פועם בו, להתפלל במקום".

לצפייה בסרטון המתאר את הסיפור לחצו כאן

הרכבה של תות בכות

כהמשך לנושא מהשבוע שעבר – הרכבה של תות בכות (או מפלי). קיימים בגנים ציבוריים עצים של תות בכות גם ללא הרכבה וגם כהרכבה על תות רגיל.

ללא הרכבה, העץ מהווה שיח בעל קשתות וחללים המשמשים למשחקי ילדים. פירותיו מרובים ומבשלים מחודש מרץ עד סוף מאי. ניתן לנעוץ ייחורים ישירות למקום ולעצב אותו כשיח.

המופע השני – פחות נפוץ – כשהוא מורכב על תות רגיל עם גזע ובגובה מעל שני מטר נעשית ההרכבה. במקרה זה – מחייב השקעה בעיצוב. המרשים ביותר כאשר הגזע בתוך "סוכה" והענפים מוטים לצד עד למרחק 2-3 מטר. כך נוצרת סוכה מעוצבת לצרכים שונים – לישיבה בצל וגם כמחסן לצרכי הגינה, כהצללה בצד הדרומי מפני קרינת השמש וכעץ פרי לנו ולציפורים. 

"אדם בתוך עצמו הוא גר"    האומנם?

 

נתן זך כתב בשירו הידוע שורה קשה זו. נתן זך אמר על עצמו כי הוא כותב שירה ריאליסטית. ואם באמת נכונה האמירה, קשה היא מנשוא. זו אינה יחידה בעולמנו. יש אומרים "אדם לאדם זאב", יש אומרים "אם אין אני לו, מי לי". האם זו באמת תמונת עולמנו?

השיר של לאה גולדברג אשר אביא בפניכם כולו נתינה.

נתינה של אהבה, הקרבה, נדיבות ונכונות להשתתפות בצער הזולת.   יש בו נחמה.

 

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע - 
אַל תִּירָא.

 

השורה הראשונה "אִם תִּתֵּן לִי" אך משמעות המילים היא ניגודן "אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ" .

הנתינה היא מהזולת אל הדוברת והיא תחלוק עימו את הצער ואת האימה.

היא תישא עימו את כובד עולו – היא תחלוק עימו את צינת בדידותו וכל אלה יהיו לה לעזר ולאושר.

"אוּלַי - יֵחַם לִי מְעָט.
אוּלַי - יֵקַל לִי מְעָט.
אוּלַי - יֵאוֹר לִי מְעָט."

 

וכל הטוב הזה הינו מתנת קבלת צערו של הזולת.

"וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ."

והשתתפות זו בכאבו של האחר היא המעניקה את הכוח לשניהם.

"לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע - 
אַל תִּירָא."

 

הדברים אינם בתחום ההזיה. ייתכן כי הריאליזם של נתן זך – חלק ממציאות חיינו, אך גם שירה של לאה גולדברג מציג אמת אנושית גדולה ומצויה. בידנו היא.

 

ה"סוציאליים" (העובדים הסוציאליים) משדרים לנו השכם והערב כמה טוב צופנת בתוכה (בגילנו ובמצבנו) הנתינה לאחר. ונפלאות הן שורותיה של לאה גולדברג.

ובקסם הפיוט נאמרים הדברים היפים, החודרים אל הלב, ומאירים את חשכת העולם.

 אבישג

אחרי הכל את שיר

מילים ולחן: שלמה ארצי

אחרי הכל את שיר, 
לא עוד בשר ודם, 
לא עוד אישה חיה, 
אבל את שיר קיים. 
והוא עטוף מילים, 
מילים ומנגינה, 
וקצב מסוים, 
אחרי הכל - את שיר קיים. 

אז לפעמים כשקר לי, 
בשקט מתיישב איתך, 
ושר בלי מילים - 
אני שר לי. 
אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב. 
כל המילים שאת לחשת בי, 
כל המילים שאת לחשת - 
הן שיר עכשיו, 
אוהבת, ועוד מה 
שחשת בי, 
מילים, מילים, מילים בשיר נכתב. 

אני קרוב בשיר 
כמו הנשימה, 
באהבה נפתח, 
ונסיים במה? 
ונסיים במי? 
אולי בך, אולי בי? 
אולי בלי מילים, 
אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי.

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן 

   לצפייה בביצוע השיר באולפן ערוץ 2 לחצו כאן

 

החל מאלבומו הקודם,  גבר הולך לאיבוד,  עבר ארצי משירי ארץ ישראל היפה ושירי משוררים ליריים לסגנון של פופ ורוק רך עם שירים אישיים ואסוציאטיביים שאת רובם כתב והלחין בעצמו. מגמה זו הגיעה לבשלות באלבום "דרכים" שכלל כמה מהשירים הידועים ביותר של ארצי, בהם "אף פעם לא תדעי", "אחרי הכל את שיר" ו"צוותא". באלבום בלטו גם השירים "פתאום כשלא באת" בדואט עם גרי אקשטיין, " שינויי מזג האוויר", "אתמול חלפו הציפורים" שכתב משה בן שאול ו"שיר חייל" ("אני שומע שוב..."), שהלחין ארצי על פי מכתב ששלח סרן נמרוד גאון לחברתו לפני שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

אמנם "גבר הולך לאיבוד" סימן את המפנה בסגנונו של ארצי, אך דווקא היה זה "דרכים" שחשף את ארצי לקהל רחב יותר, והרחיב את קהל מאזיניו. הצלחת "דרכים" הביאה גם לחשיפה גדולה יותר של "גבר הולך לאיבוד", והגדילה את הצלחת האלבום.

ברשימת היצירות החשובות בכל אחד מששת העשורים הראשונים של המדינה, שהתפרסמה במוסף ידיעות אחרונות 7” לילות" בערב יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל (11 באפריל 2008), נבחר "דרכים" לאחד מחמשת האלבומים העבריים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנות ה-70.

נכתב ע"י אריאל גל   6.10.2008   "אימגו" מגזין מאמרים   כתב עת בנושאי תרבות ותוכן:

"...... אחרי הכל את שיר חף מדימויי מעוף, והוא אמנם הניסיון היחיד שעושה כאן ארצי לפרוש חוויה העומדת בפני עצמה, התחומה בעולמה - השיר היחיד בתקליט כולו שלא בורח מעצמו או מחפש את עצמו, אלא נמצא בעצמו. אם צוותא הוא דוגמה מאלפת לחיטוט הבהול של ארצי במצאי שב'ארגז הכלים' התרבותי שלו, אחרי הכל את שיר בוחן בחינה נוקבת לא פחות את המבע המגומגם, המתורגם, המנותק ממקורו, המסתובב סביב זנבו עד התאיינות - נושא השיר הוא כשלונו שלו בלתאר את מה שהוא מבקש לתאר, הפקפוק שלו באותנטיות של עצמו.

על משקל "טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ", מועמדים בו זה מול זה הממשות החמקמקה וסילופה הבלתי משכנע: אחרי הכל את שיר / לא עוד בשר ודם / לא עוד אשה חיה / אבל את שיר קיים אך מהחזרה העיקשת על ההשבעה הזו אנו למדים כי לא רק ששירו של ארצי אינו רואה בעצמו ייצוג נאמן של האישה, הוא לגמרי לא משוכנע אפילו בהיותו שיר.  כמו לתינוק ממלמל, חסרים לו אוצר המילים והתחביר לבטא משהו מלבד רצונו להתבטא.

זהו דיבור ההופך לאובייקט הנוסטלגיה של עצמו, ואשר תוך כדי התהוות - ברגע ההווה שלו - הופך משיר חי לחפץ מת, מכיסא לציור של כיסא, שכסאיותו מתגעגעת לממשות. בשיר עפיפונים הופכים עפיפוני החוויה למטוסים של שיר. העפיפון החרישי מבין את ההווה, את שינויי מזג האוויר; המטוס קורע אותם לגזרים בכוח מנועיו, בכוח ההיסטוריה, האידאולוגיות וההיררכיות, כופה את עצמו עליהם ברעש ובהמולה.

במקום מנוע מבקש השיר חוט ורוח - מערך גמיש ומחוכם יותר של מסמנים שיאפשר לזמר להטיס את עפיפון ילדותו בשמי הממשות: אולי על גב העפיפון אבוא כדי לומר לך את השיר / אבל אין חוט לסחוב / אין רוח בשחקים / הילד שוב בוכה / הגבר לא מחכים. החוט והרוח הם שני מרכיבים מנוגדים, אך חשובים באותה מידה להטסתו המוצלחת של העפיפון: אחד מהם מושך ומרחיק, והאחר קושר ומחבר. מעוף העפיפון תלוי באיזון המוצלח בין שני הווקטורים הללו, ממש כשם שהסימן זקוק לעוגן ולאופק על מנת שיוכל לקנות לעצמו נוכחות בת קיימא בזמן ובחוויה החולפת דרכו. בדימוי העפיפון מגולם אם כן הרובד הסמביוטי-סימבולי של החוויה האנושית, שדרכו נקשרים זה בזה הפרטי ביותר והציבורי ביותר. זהו 'האחר המוכלל' המאפשר לסובייקט לעבד את ההיקרות הסינגולרית, את הארעי והקמאי, לביית אותם, להעניק להם שם ודמות. "

 

פרשת ראה

 

כחלק מההכנות לכניסה לארץ, מדגיש משה רבנו כי העלאת קרבנות צריכה להיעשות אך ורק   בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', ולא בכל מקום אחר. לעומת זאת, כאשר מדובר בשחיטה שאיננה למטרת עולות  לִפְנֵי ה', הרי שהתורה מתירה 'בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר'.

השימוש בשורש א.ו.ה. יכול לרמוז לנו על יחסה של התורה לאכילת הבשר. מחד, במפורש, ניתן לראות כי הדבר מותר – במגבלות ההלכתיות המופיעות בתורה (לא לשחוט קודשים מחוץ למקדש, כפי שציינו, והאיסור לאכול את הדם וחובת כיסויו, אליה נתייחס בהמשך). מאידך, הכתיבה הכופלת ומשלשת את התאוה שבעניין, מייצרת אי נוחות מסוימת למי שמורגל בלשונה של התורה: וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשר.

אנו מכירים את חטא פרי עץ הדעת טוב ורע, שקשור היה להיות הפרי תַאֲוָה לָעֵינַיִם, אנו זוכרים את האספסוף שהִתְאַוּוּ תַּאֲוָה לאכול בשר והביאו אסון על כל העם, בקברות התאווה, ולא מכבר קראנו בסמוך לאיסור לֹא לַחְמֹד, גם את האיסור 'וְלֹא תִתְאַוֶּה' הנוגע לכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

 

שלשום ציינו את יום פטירתו של הרב 'הנזיר', רבי דוד הכהן (נפטר לפני 46 שנים). 

הרב הנזיר היה צמחוני לחלוטין, ואף כמה בכתיבתו לעולם של שלום וצמחונות, בו יגור זאב עם כבש, בני האדם ימנעו מהריגת אלו את אלו, ואף הצמחונות תהיה נחלת הכל.

הוא ליקט וערך מכתביו של הרב קוק את 'חזון הצמחונות והשלום', שם מתייחס הרב לפסוקי פרשתנו וכותב כי

יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית.

כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע"ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם...

הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל, שהרי "דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו"

... 

אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך ג"כ מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר...

כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלוהית,

לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

ונפשו זאת אומרת אוכלה בשר כי תאוה לאכל בשר, וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה,

באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק,

אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך,

אע"פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל,

ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת,

להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו.

אמנם הפעולות האלוהיות, המצוות,

תעשינה דרכן לעשות את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה...

נמצאנו למדים שאמנם בשר התאווה הותר לאדם, אך אין זו מעלתו השלימה, וכיסוי הדם משקף את הבושה המתלווה לתאוותנות שבאכילת הבשר.

דומני שתביעת העידון יכולה להדהד גם בעולמנו, גם אם אין אנו שוחטים ומכסים את הדם בגופנו ממש.

אכן, הבשר המותר - מותר. אך לצידו נוכחת גם החובה למתן תאוות, לעדן יצרים ולהשתדל ולנהוג כבני אדם השונים מהחיות והבהמות ביכולת השליטה העצמית שלנו ובהתנהגות המונעת על פי סולם ערכים ולא רק סולם צרכים.

 

שבת שלום וחודש טוב, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי