שלום רב קוראנו היקרים

 

"תשעה באב" יום החורבן

יחול השנה בשבת הקרובה,

ולכן נצום בעשירי באב.

 

הצום והתענית באים לאפשר לנו

יום של חשבון נפש, פרטי ולאומי.

מה עשיתי, מה עשינו, על מנת לבנות,

על מנת לתקן.

 

איך להוריד את המחיצות בינינו,

לא להעלים את השונה - אלא לנסות ולראות המאחד.

"אחדות הניגודים" – אותו מושג שטבע הרב קוק.

"באמת אין כל רע בחילוק של כתות ובשינויים  של דעות,  כשלעצמן, יסוד היצירה של הנפשות האנושיות,[הוא גם] באומה אחת,  ובישראל כבעולם כולו,  מדעות שאינן דומות זו לזו , כמו מפרצופים שאינם דומים זו לזה,  אבל עם כל הפירוד צריך שיהיו השינויים אחוזים כולם ומשורשים [יפה] ביסודם [הכללי] המאחדם,  עד שיוכלו מיד להרגיש איזו נטיה נולדת מחדש,  מה שכולם צריכים להתאחד בה." _{(תורת השלום)}

ומצאתי את שכתב איתמר חייקין:      להיות חלק

לומר שאין אמת זו גישה מסוכנת (רלטיביזם, הכל מותר, אין שום מוסר מחייב, חוסר אפשרות לתיקון).

לומר שרק אצלי האמת - גישה מסוכנת לא פחות. (התנשאות, נוקשות, אלימות)

אז מה כן?

יש אמת. יש לי אמת. אבל רק חלק. האמת השלמה שייכת רק לאלוקים האמת האנושית תהיה תמיד חלקית. ומכיוון שאני חסר, אני זקוק לזולת, להשלים את החלק החסר שבי. (אנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", חלקנו - לא פחות, אבל גם לא יותר).

אנשי בית ראשון סברו אין אמת ולכן הרשו לעצמם כל עבודה זרה שיש, נתנו דרור והתמכרו ליצרים שלהם. כמובן שדחו בבוז את דברי הנביאים שביקשו לתקן אותם ואת החברה. סופם שהביאו חורבן.

אנשי בית שני סברו האמת כולה אצלי. כל מי שחולק עלי הוא כופר ורשע ומוטב לא היה בא לעולם. למען האמת המוחלטת התירו לעצמם להפעיל אלימות מילולית וגם פיזית . סופם שגם הם הביאו חורבן.

ואנחנו, אנשי הבית השלישי מה איתנו? דומני שעתידו של בית שלישי אפשרי רק בגישה השלישית- גישת החלק. יש אמת. יש לי אמת. אבל תמיד רק חלק ממנה (קטן או גדול). ולכן אני חייב להקשיב היטב לזולת, להשלים על ידו את מה שחסר לי. רק יודעי החלק מבינים את ההכרח ביחד, רק הם יביאו לבניין השלם. יעשו שלום בעולם.

מוקדש באהבה ותקווה לאנשי "שיח שלום". שרון לשם זינגר, אבינועם רוזנק ואליק אייזקס הטורחים רבות על השלום שבתוכנו.

 

ממליץ לצפות בניסוי מרתק שהתקיים לפני שנה – לחצו כאן

  

שיהיה זה צום מועיל

בתקווה ל"עושה שלום במרומיו,

הוא יעשה שלום עלינו ובתוכינו.."

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

הילד הגיע לראות את התערוכה, קבל השראה והתיישב לצייר ...

 

 

בואו גם אתם להתפעל להתרגש

ליצור וליהנות

  

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

מרעננים את הקיץ בבית גיל עוז

 

במסגרת תכנית הקיץ פגשנו השבוע מספר מרצים מהם חדשים ומהן אחת מהוותיקות.

ביום ראשון השבוע פגשנו ארבע מרצים מן הטובים ביותר – הדס עטיה, אילנית שטיין,רוני שרמן ושירי גורמן.

הדס, כמו הדס, הובילה אותנו בסיפור כרם נבות היזרעאלי ביד רמה. "ללמוד תנ"ך בעיניים עכשיות" – זו דרכה של הדס. קראו בחוברת על הקורס אותו מעבירה הדס בימי שלישי בשעה 8:30.

 

אילנית העבירה לנו פרק בנומרולוגיה מעשית וחשפה בפנינו את הדרך כיצד לגדול ולתרום לחיינו ברבדים העוצמתיים והעמוקים ביותר.

אילנית תלמד במהלך שנת הלימודים הקרובה בימי שני בשעה 17:00. בואו ותיהנו.

 

 רוני הפגיש אותנו עם החיבור שבין הערכים ועולם הקולנוע, באופן מרשים ואנו ממליצים לקרוא על הקורס בחוברת להירשם ולבוא. רוני ילמד בימי ראשון בשעה 10:30 במסגרת הקורסים של "קצר ולענין.

אחרונה וחביבה, שירי, הפגישה את הנשים שבינינו דרך כלים שונים ויצרה מפגש מרגש.

שירי תלמד במהלך שנת הלימודים הקרובה בימי ראשון בשעה 10:30.

 

בואו להמשך ההרצאות במהלך תכנית הקיץ.

 

כדאי ואף מומלץ. זו הזדמנות טובה לבלות שעות של למידה חדשה, לפגוש חברות וחברים ולהכיר מרצים חדשים מעניינים.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

הפעם המלצה על ספר: הנכדה של מר לין

כתב: פיליפ קלודל

 

סיפור על יחסים הנרקמים בין סב לנכדתו התינוקת. ובין פליט / הסב המגיע לארץ זרה שאת שפתה אינו יודע ובזכות הקשר הנרקם בינו ו ין איש מקומי הארץ החדשה מקבלת פנים,צורת הליכה, משקל, עיפות וחיוך. הספר מכיל 115 עמודים.

קריאה מהנה.

 

 אשמח לקבל את תגובות הקוראים והצעותיכם לספרים לסרטים ובכלל.

 

תמי חיים

נווה-אור

_{(ישעיהו פרק כח)}

השבוע סובבתי סביב ביתי "לרעות בגנים וללקוט שושנים".
בעודי סוקר את עצי הגן ראיתי אותה-את התאנה ובין עליה מציצה לתפארת "ביכורה" אכן תאנה שבכרה, והיא גדולה יפה וסגולה, ואני לא יכולתי להתאפק, (למרות שמתוק אסור עלי) ובעודה בכפי בלעתיה, אכן צדק הנביא ישעיהו, חשבתי בלבי אולי זו הסגולה תהפוך לי "לסגולה".
ומבקש אני שיתקיים בנו גם נבואתו של הנביא הושע:                  

"כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" _{(הושע פרק ט)}

עשהאל פשחור

עין הנצי"ב

השבוע לפני 70 שנים: 
עצורי המחתרות שבים הביתה!

 

 1948: עצורי מחתרות אצ"ל ולח"י במחנה גילגיל בקניה, לפני שובם לארץ.

צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי

 

השבוע לפני 70 שנים, בתאריך 12.7.1948, נכנסו לנמל תל אביב בהפלגה איטית מספר סירות נושאות דגל ישראל, ועליהן גולים נרגשים ששבו למולדת.

בין השנים 1944-1948 קיבצו הבריטים במחנה המעצר לטרון לא פחות מ12 פעמים קבוצות של עצורי המחתרות אצ"ל ולח"י, ושילחו אותם מעבר לים לאפריקה, סה"כ גורשו מהארץ 439 איש, רובם נדדו בין מחנות המעצר באפריקה והגיעו לבסוף למחנה "גילגיל" בקניה.  

כבר עם תחילת הגירוש, ב1944, פנו נציגי העצורים לבית המשפט בארץ ישראל בדרישה לשחרר העצורים בטענה שאין לממשלת המנדט בארץ ישראל סמכות לעצור אנשים בארץ חוץ, דרישה שנדחתה. 

הגולים מיאנו להשלים עם מעצרם במחנות, ופעלו נמרצות כדי להימלט באמצעות מנהרות שחפרו. 81 מהם הצליחו לברוח, חלקם נתפסו, בין הבורחים היו גםר יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל ויעקב מרידור, לימים שר הכלכלה בממשלת ישראל, שתיאר את חיי המחנה ומאמצי הבריחה בספרו בשם "ארוכה הדרך לחרות", שהפך במהירות לרב מכר.

מיד עם ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית חלוקת ארץ ישראל, וכשהיה ברור ששלטון המנדט בארץ ישראל עומד להגיע בקרוב לסיומו – החל ארגון "לאסירינו", שפעל למען רווחתם של גולי אפריקה, לדרוש את שחרור העצורים לאלתר, דרישה שזכתה להתעלמות מטעם הבריטים. 

כשגם לאחר הכרזת המדינה ב14 למאי 1948 לא הראו הבריטים כל סימן שבכוונתם לשלח את לוחמי המחתרות לחופשי – הצהירו העצורים במחנה שבקניה שהם עלולים לנקוט בשורה של פעולות ייאוש ספונטניות, "כולל צעידה המונית לעבר גדרות המחנה, מתוך כוונה לפרוץ אותם בדרך החוצה". 

לבסוף הודיע מושל קניה פוסטר סטטן לעצורי המחנה, שהתקבל אצלו מברק מטעם ממשלת לונדון ובו נמסר על ההחלטה להשיבם ארצה "בקרוב".

העצורים, שהתאכזבו בעבר מהבטחות הבריטים לשחרורם מיתנו את התרגשותם, עד שב3 ליולי 1948 בערב הם נקראו להגיע לחדר האוכל, שם נמסר להם ש"תוך 36 שעות עליכם להיות מוכנים ליציאה בהתראה של שעה אחת", כאשר כל עציר נדרש לארוז רק מעט מחפציו, שכן "השלב הראשון בשיבה הביתה יהיה באמצעות אווירון". 

ההודעה גרמה לשמחה עצומה, ומיד אח"כ פרצו העצורים בשירה ספונטנית אדירה, שנמשכה ללא הפסק במשך שעות. 

ב- 6.7.1948 בשעה 11.00 בבוקר התרכזו 254 העצירים בכיכר המחנה למסדר פרידה בו הורד מראש התורן הדגל הלאומי, ומייד אח"כ הם פרצו בשירת התקווה, בעיני רבים נקוו דמעות של אושר: 

אחרי כמעט 4 שנים - חוזרים סוף סוף הביתה!!! 

עם סיום הטכס הם החלו לצעוד לעבר היציאה, כשהגולה האחרון שנותר בשטח המחנה, דוד דרוקמן, דאג לנעול את השער אחריו והצטרף מיד לחבריו הממתינים, יחד הם יצאו בשיירה ארוכה של כ70 מכוניות בדרכם לניירובי , כאשר על המכונית הראשונה מתנוסס דגל ישראל.

 

בניירובי שוכנו הגולים במוסך גדול בשטח שדה התעופה, ולמחרת ב07.30 בבוקר הם עלו על מטוסי "דקוטה",ולאחר מספר טיסות וחניית לילה הם הגיעו לנמל טוברוק שבצפון לוב. 
שם המתינה להם, כמה אירוני, אוניה בריטית בשם "אושן ויגור" (בתמונה), שעסקה במשך שנים בגירוש מנמל חיפה של אנשי ההעפלה הבלתי לגאלית, והעברתם למחנות המעצר הבריטיים בקפריסין .

ב- 9 ליולי 1948 בשעת ערב יצאה ה"אושן ויגור" מנמל טוברוק וחצתה את הים התיכון בדרכה לעבר חופי ישראל. 

בבוקרו של יום שני ה- 12.7.1948, עם הגעת האוניה לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, יצאה לקראתה ספינת חיל הים העברי ומפקדה הודיע ברמקול לגולים שהצטופפו על הסיפון: 

"ברוכים הבאים למדינת ישראל, מעתה הנכם אזרחים חופשיים!". 

נקל לדמיין את התרגשות העצומה שאחזה בכל השבים, שפרצו כאיש אחד בשירת "התקווה". 

סירות מנוע התקרבו לעבר ה"אושן ויגור", שעגנה כמה מאות מטר מערבית לנמל תל אביב. הראשון שירד מהאוניה לסירה היה רב הגולים כהנא, שנשא עמו את ספר התנ"ך של המחנה. 
מיד בהגיעם למזח הנמל הועלו הגולים על אוטובוסים של חברת "דן", שהעבירו אותם ל"מצודת זאב", שם המתינו להם מאות בני משפחות נרגשים.

סוף דבר

·         הגולים השתלבו במהירות במסגרת הכוחות הלוחמים של צה"ל, רובם (כ- 200 איש), שובצו בקורסים צבאיים למפקדי מרגמות כבדות ותותחים.

·         שנת 2010 עשתה קבוצת גולים מסע חזרה למחנה "גילגיל" בקניה, יחד עם צוות צילום ובני הדור השני והשלישי. לאחר מאמצים רבים הצליחה הקבוצה לאתר את שרידי המנהרה שחפרו במחנה דרכה ברחו חלק מהגולים, כמתואר בסרט בעל השם הסמלי "המחתרות במנהרת הזמן".

 

 

 

 

על צמח הבר – רג'לה או רגילת הבר

 

מאותה משפחה של הפורטולקה הפרחונית שאינה מאכזבת בפריחה הצבעונית ובחסינותה.

כדאי להרחיב עליה כצמח מאכל בעל תכונות בריאות – כתוספת לסלט וכצמח לבישול בתור ירק חם, גם הרגילה גדלה בכל מקום שמקבל השקייה. רבים מתייחסים אליה כעשב בר שיש לעקור מהגינה. אכן היא מתחרה עם צמחי התרבות, אך ניתן להשתמש בה.

בארצות הבלקן היא נמכרת בשוק באגדים כמו הפטרוזיליה והכוסברה, מוגשת גם בבר סלט במסעדות, היות והיא מצויה כמעט בכל מקום.

היא אינה מצויה בשוק כירק ולא מגדלים אותה לקטיף מכני יעיל.

מומלץ להיכנס לאינטרנט ולקרוא אודותיה. 

קייטנות ית"ד ואיל"ן קיץ תשע"ח – 2018

 

אחד הדברים הכי מרגשים בחופש הגדול כאן בקיבוץ, היא קייטנת ית"ד.
קייטנה לילדים עם תסמונת דאון שמגיעים לשבוע ופשוט עושים חיים. הם נהנים וההורים שלהם שכל כך צריכים את זה, מקבלים שבוע של אוויר לנשימה.
על כל ילד/ה מוצמדים שני תיכוניסטים נפלאים שעוברים שבוע מטלטל בפן החיובי של המילה ולומדים לתת גם כשלא קל לעשות את זה.
זה הכי ווין ווין סיטיואיישן.
אתמול מתנדבי כיבוי האש שלנו הביאו את הכבאית, השפריצו קצת מים, אבל בעיקר נתנו לילדים המופלאים האלה להרגיש לכמה רגעים סמי הכבאי.
אין באמת מילים בכדי לתאר את האושר של כל אחד מהם כשהוא לבש את חליפת הכיבוי וחבש לראשו קסדה.
רגע קסום.

שי קופלוביץ שדה-אליהו

 

"השבוע הכי משמעותי בשנה"
זאת הכיתובית שהיתה על הקיר.
כמה שמחה ואהבה רואים בתמונה
קפה קהילתי במסגרת שבוע קייטנת איל"ן.
הצדעה ותודה למארגנים ולשותפים בשבוע חשוב שכזה.
וכרגיל: " תמונה אחת = 1000 מילים,
במיוחד כשהתמונה היא ממצלמתה של צלמת הבית הינדה גלסנר.
"תשעת הימים" של אב, מקבלים משמעות מיוחדת עם קייטנת איל"ן.

גדעון ישראלי עין הנצי"ב

 

ית"ד כפר רופין

מוזמנים לצפות בסרטון - לחצו כאן

ועוד:

דפיה המצהיבים של האנציקלופדיה "תרבות"

הם יומן מכמיר של ילדות

מה עושים עם עשרה משפכים חלודים, אלפיים צינורות ומסמרים, מיטת תינוק בה ישנתי פעם וטלוויזיה ראשונה אחת מדגם "שאוב לורנץ" תוצרת גרמניה? ומה עם המכתבים והמחברות הישנות שלנו?

18.06.2018 - יוסי אבני לוי

הורי לא זרקו מאומה. מכל משמר שמרו על האוצרות הקטנים שאספו עם השנים: פרימוס ומיטת תינוק, כורסה אדומה ושידה. הם עלו לארץ בתחילת שנות החמישים — הוא מאפגניסטאן, היא מאיראן — וכותנתם לעורם. שני אנשים צעירים מאוד שהגיעו לארץ חדשה ללא מזוודה אחת וללא תיק נסיעות, שני פליטים נוודים עם הר של חלומות.

לכן אחזו בציפורניים כל חפץ שהצליחו לרכוש בפרוטות שהרוויחו. אבא, איכר שעבד בקטיף ובהשקיה בפרדסי השרון, אגר במגירות עץ במחסן שבפאתי הגינה שלנו כל בורג, אום ופצירה שעברו תחת ידיו. המחסן הלך ונמלא עם השנים כורסאות ישנות, מיטות שהיו צרות על מידותינו, ובראש הערימה ניצבה הטלוויזיה הראשונה שרכשנו, "שאוב לורנץ" שחורה ומגושמת. אני זוכר איך אבא פתח בהתרגשות את הקרטון הענקי וניחוח של פלסטיק מילא את הבית הדל שלנו. "זה גרמני", אבא מילמל בהתפעלות, ואמא השיבה לו, "שיישרפו בגיהינום", וחזרה לקצוץ כוסברה. כי גם הפרסים לא שוכחים ולא סולחים. אחר כך טיפס על האנטנה שתקע מאחורי הבית וצרח בקולי קולות: "יש?"

"אין!" צרחנו בחזרה.

"עכשיו יש?" הוא שאג מעל הגג.

"יש! רואים ירדן!" צווחנו בריגוש עצום. גם לנו יש טלוויזיה.

מזרנים ישנים מילאו את המחסן שהלך והתפקע מרוב סחורה ישנה מרקיבה. פרימוסים מפויחים נתלו על מרישי התקרה, שטיחים אפגניים גולגלו בפינות וחתולים מפחידים עם עין אחת התכרבלו בהם. בכל פינה נדחסו כלי עבודה חלודים, צינורות השקיה מגולגלים, הררים של נייר טואלט שרכשו במבצע בקלקיליה ועשרות חפיסות סבון בשם "סיגל" שקנו מסוכן ערמומי שהוליך אותם שולל.

אנציקלופדיה "תרבות". "את כל זה לזרוק"

אמא, לעומתו, אגרה מכתבים. לא מכתבים ממאהבים אלא מהשונאים הגדולים שלה: ביטוח לאומי, קופת חולים והבנקים, שבהם חשדה כל חייה. כולם רמאים, כולם נחשים ארסיים. מה זה כסף, יוסינקה? כסף זה כמו זונה. היום אצלי, מחר אצלך.

מתחת למיטה הזוגית שמגירה ענקית חבויה תחתיה שילשלה מאות מכתבים ששלח האויב. את המעטפות כלל לא פתחה כל השנים אלא הניחה אותן זו על זו. אם יבוא יום ויחפשו טופס, תשלום, הוראת קבע, יהיה מי שיחטט מתחת למיטה ויוכיח למלעיזים הא! הנה. אני לא חייבת לכם כלום.

אמא כתבה לפחות עשרים יומנים, רשומים בכתב יד מוקפד (האותיות חרוטות לעומק הדף, כדי לבטא את עוצמת רגשותיה וכמיהותיה) ובניקוד מדויק ומופתי של תלמידה טובה שמתגעגעת לספסל הלימודים. גם את המחברות שלנו שמרה באהבה עצומה. מחברות פשוטות מכתה א' עד ח', עם השרבוטים הראשונים של האלפבית וציורי הפרחים והשמש שנעשו תחת עינה הפקוחה של המורה רות רפופורט.

כל חיינו היו ארוזים בבית צנוע בן מאה מטרים רבועים. חיינו בתוך מוזיאון של זיכרונות. החפצים היו החולייה שקישרה בין כולנו.

עד שאבא הלך ועולמו. קברו אותו ביום חורף מופז בבית העלמין החדש של רעננה. אמא נשארה בגפה בבית חורק וזע מרוב נשימות העבר. יום אחד ביקשה שנעביר אותה למקום אחר. את הבית היה צריך לפנות כדי להשכירו לאחרים. מה עושים עם עשרה משפכים חלודים, אלפיים צינורות ומסמרים, מיטת תינוק בה ישנתי פעם וטלוויזיה ראשונה אחת מדגם "שאוב לורנץ" תוצרת גרמניה? ומה עם המכתבים והמחברות הישנות שלנו?

גררנו מהחדרים והמחסנים מריצות של אוצרות מעופשים, וערמנו בחצר. זרקנו גם את עשרים הכרכים האדומים המפוארים של האנציקלופדיה "תרבות" שעמדו במרכז המזנון בסלון שלנו ובהם שפע ציורים צבעוניים מרנינים את הלב. אמא היתה רודפת אחרינו בחצר עם קערות של אורז לבן וקציצות לחם וכוסברה, מתיישבת על בלוק שבור בפתח האורווה של האתון הזקנה שלנו, שמכל השמות בעולם אבא העניק לה את השם הגברי "ירבעם" דווקא, מאכילה אותנו כפות ענקיות וקוראת לנו לאט ובהטעמה פרקים שלמים מתוך האנציקלופדיה. אני שומע את קולה של אמא בתוך המולת התרנגולות ונעירותיה של ירבעם הזקנה. גם השכנה התימנית צדקיה, מכשפה אפופת הוד שהיתה מעשנת מקטרת ואופה פיתות בטאבון, היתה עוצרת לרגע את עידור הקרקע בין גדילי התירס הצהוב ומאזינה גם היא לדקלומיה של אמא.

דפיה המצהיבים של האנציקלופדיה "תרבות" הם יומן מכמיר של ילדות: כאן כתמי מרק שאכל ילד בן ארבע וכאן נטיפות דייסת סולת בת חמישים שנה. פעם נשבעתי שאת הכרכים הללו אשמור במרכז הסלון שלי ואוריש אותם לילדים שאולי ייוולדו לי. כעת עצמתי את עיני בבושה והשלכתי גם אותם לערימה גדולה בקידמת הבית.

המוני שכנים ועוברי אורח פקדו את החצר שלנו ונטלו זה אהיל וזו שידה, זה פרימוס וזו מחצלת. גם ציידי תכולות בית צצו, מרחרחים את האוצרות שיש להבריש ולמרק. ואז באו פועלים וגרפו את השארית אל קונטיינר ענק שנסע לאן שנסע.

ובשבת הגלמודית שלאחר מכן נגע לודביק שלי בכתפי ואמר לי, "בוא למרפסת". מרפסת קטנטונת אחת בדירתנו התל אביבית הצפופה הסמוכה לכיכר רבין. כל חיינו ארוזים שם בארונות דחוסים ובקופסאות של פלסטיק אטום, שבתוכן תעודות ישנות ואלבומים, בגדים שאולי נלבש פעם כשנהיה צעירים יותר ונשיל ממשקלנו, גזירי כתבות על סיפורים ראשונים שכתבתי, כמה ביקורות, קטעי עיתונים, תמונות מתחנות הנדודים שלנו בחו"ל. ארגזי מזכרות ליום בו הילדים ירצו לחטט ולחקור מי היה אבא שלהם.

"את כל זה לזרוק", לודביק הציע. "כבר עכשיו. לא אחר כך. אין מקום".

"ואולי את אלו לשמור?" התעקשתי.

"נאומים בשנות התשעים בברלין ובלייפציג?" לודביק פתח את הקלסרים הצפופים. "אירועי ישראל במקלנבורג? כל מלה שכתבו על הספר הראשון שלך? מי בדיוק יקרא את כל זה?"

הילדים התקוטטו בחדווה וציווחו.

"תזרוק הכל לפח", חיבקתי את לודביק. "אני הולך להכין קציצות לחם בכוסברה לארוחת צהריים".

 

רַק בֵּינָתַיִם

מילים: יורם טהרלב    לחן: נורית הירש    ביצוע:  אילנית

אתה נושא עיניך לשמיים 
אני טומנת את ראשי בחול 
בכל שנה אני אומרת בינתיים 
כן, בינתיים זה כמו אתמול. 

הן לא נהיה פה פעמיים 
רק בינתיים רק בינתיים 
ועוד האש בוערת בעיניים 
יפים יותר לא נוכל להיות. 

יש רגעים בה נולד האושר 
יש רגעים בהם נולד כאב 
מי שרוצה לשמוע חרש את הדופק 
האם יספיק לשמוע את הלב? 

ואולי זו היתה מתנה 
ואולי אהבה אחרונה 
ואולי לא היו הדברים מעולם 
ואנחנו כמו כולם. 

ואולי זהו רגע אחד 
והאושר היה ואבד 
ואולי לא נשובה אליו לעולם 
כי אנחנו כמו כולם. 

הן לא נהיה פה פעמיים 
רק בינתיים רק בינתיים 
ועוד האש בוערת בעיניים 
יפים יותר לא נוכל להיות. 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

רק בֵּינָתַיִם הוא שיר מאת אילנית . את השיר כתב יורם טהרלב, הלחינה נורית הירש ועיבד קובי אשרת.
השיר נכלל באלבומה של אילנית  "סרט בשחור לבן". הוא הוצג כמועמד למצעדי הפזמונים השבועיים של רשת ג' ב־24.2.1987, זכה להצלחה וצעד עשרה שבועות, עד 19.5.1987. בשיאו הגיע למקום החמישי ובמצעד השנתי של התחנה דורג במקום ה־44 (בתיקו עם "נוסעת בעקבות האהבה").

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

נורית הירש: שיריה פורסמו במלל ובתווים בשישה ספרים: "חמישים להיטים", "ללכת שבי אחריך", "דיג דיג דוג", "רק בינתיים", "מקהלה עליזה", "שרים מורשת". כן הופיעו שלושה עשר אוספים משיריה על גבי תקליטורים

יורם טהרלב: "... השיר מנקודת מבט נשית. הרצון לשמור על הנעורים על אף השינויים העקביים וההזדקנות הבלתי נמנעת."

פרשת דברים – שבת חזון

 

השבוע חל יום פטירתו של האר"י הקדוש. אחד הסיפורים המרתקים עליו מספר על גזירה שראה האר"י ברוח קודשו שנגזרה על יושבי צפת. האר"י צפה שמכת ארבה תכה את צפת והאזור, וזאת בגלל אחד מעניי העיר שאיבד את פרנסתו ובמצוקתו פנה בטרוניה אל הקדוש ברוך הוא ואמר 'ריבונו של עולם, האם כך ראוי לי?! האם עונש של רעב חלילה נגזר עליי ועל בני משפחתי?! וכי רשע אני יותר מכל העולם כולו?! והלוא אתה זן את כל העולם בחן בחסד וברחמים, ומדוע לקחת ממני את מקור פרנסתי?'.

 

לדברי האר"י, כאשר שמעו בשמים את תלונתו של העני, וראו שאין לו כל עוזר מקרב אחיו ושכניו, נגזרה על העיר כולה גזרת הארבה שאיימה על פרנסת וחיי תושבי העיר כולם.

 

תלמידיו של האר"י אספו כסף רב מכיסם, ונגשו אל אותו יהודי עני כדי להעמידו על רגליו, ולספק לו את צרכיו הבסיסיים, אך לא היה בכך די. עד שהעני לא פנה בעצמו אל הקדוש ברוך הוא וביקש שיבטל את גזרת הארבה, עוד עמדו החגבים באוויר, ומיד לאחר תפילתו התפזרו ענני הארבה אל הים, עד שלא נשאר בהם אחד.

 

סיפור זה, מעבר להצגתו את יכולותיו הכמו-נבואיות של האר"י, מלמד אותנו שלושה יסודות מתורתו, שלושה עקרונות שנוכל לקחת לחיינו ובייחוד ערב תשעה באב, כשאנו מחפשים את הדרך לבניין הבית ותיקון העולם.

 

ראשית, הערבות ההדדית, המחויבות של כולנו זה לזה. האר"י ראה את כל עם ישראל כאברים בגוף אחד גדול, והנהיג לומר טרם התפילה 'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך'. רק מתוך עמדה כזו אפשר להתפלל, וזוהי חובתנו להתבונן איש בפני זולתו ולחוש ערבות אמיתית ולעשות למען האחר.

שנית, האר"י העמיק את תחושת האחריות של האדם על תיקון העולם. אין אנחנו רק עומדים בתפילה ומצפים שהקדוש ברוך הוא יגאלנו. הגאולה תלויה במעשינו אנו, ותיקון העולמות כולם מתחיל במעשה הקטן שלנו בעולם הזה.

שלישית, בעולמו של האר"י לדיבור ולמילים משקל ומשמעות רבים. מילה שנאמרת – פועלת, ויש לה כח לבנות וחלילה גם להרוס.

נשתדל בערב תשעה באב ללכת בדרכו של האר"י, לחוש ערבות ולראות בצרת זולתנו, לקחת אחריות ולנסות ולתקן, ולשמור את דיבורינו כדיבורים נקיים וטובים, דיבורים של אהבת חינם, של עין טובה, חן וחסד.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי