שלום לכם קוראינו היקרים

 

תקופת בין המיצרים החלה

בין י"ז בתמוז ועד לתשעה באב

מביאה למחשבות ותובנות של תיקון עולם.

 

תיקון החברה, הסביבה והעולם כולו.

 

הבסיס להגיע ולתקן מצוי בתובנה

אני הוא אני, אך האחר הוא אחר ממני.

רק אם נכבד זה את דעתו של זה

מתוך מקום אמיתי וכנה,

הלא מחייב להגיע להסכמה בהכרח

נוכל להגיע לתיקון העולם.

 

 

כיוון אחר - מילים ולחן: אודי דוידי

מבצעים אודי דוידי ושלומי שבת

 

רוחות נושבות על הספינה שלנו ככה 
אחד מושך לכאן, אחר לשם, חותרים בלי מטרה 
בוא נכוון את זה נכון, נמשיך ביחד 
אחרי הכל, עוד מעט כבר יבשה 

מכל מקום אפשר לראות כאן את האופק 
אך כל אחד רואה כיוון אחר של התמונה 
השוני לא יטריד את כל היופי 
אם לא נשכח, אחי, להקשיב לנשמה 

אז בוא נביט אל השמיים 
ונבקש ביחד את התשובה 
מהעולם שלי מהעולם שלך 
נניף את דגל האהבה 

כשהגל ישטוף את כל הפחד 
אז נישאר זכים ונקיים מכל דעה קדומה 
אחרי הכל זו הספינה שלנו יחד 
אז בוא נוביל אותה אל דרך נכונה 

אז בוא נביט אל השמיים 
ונבקש ביחד את התשובה 
אחרי הכל אנחנו שניים 
מייחלים לטוב, רוצים תקווה 
מהעולם שלי מהעולם שלך 
נניף את דגל האהבה

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

  

כיוון אחר, ראיית האחר

" אז בוא נביט אל השמיים 
ונבקש ביחד את התשובה 
אחרי הכל אנחנו שניים 
מייחלים לטוב, רוצים תקווה 
מהעולם שלי מהעולם שלך 
נניף את דגל האהבה".

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

סיום שנת הלימודים ב"מעיינות הדעת" ופתיחת תכנית הקיץ

 

חגגנו את פתיחת תכנית הקיץ עם הרבה חיוכים ובמקצב עליז.

התקבצו ובאו מאות מוותיקי העמק, חברים ותיקים בפעילות הקתדרה והצטרפו גם לשמחתנו הרבה לא מעט פנים חדשות.

 

בפתחו של היום היו מפגשים במספר נושאים:

 

מרחיבי הדעת שמעו מגלעד יפה על הארכיאולוגיה של החקלאות העולמית, מכלי הצור הראשון ועד הטרקטורים של היום.

 

נשות הקצב חוללו עם שירי קורן את "ריקוד החיים", זכו לחוויה נשית קצבית ומענגת.

 

חובבות הסטיילינג נהנו משעה של יעוץ והתנסות באורכים, צבעים, גזרות והתאמות

מהסטייליסטית אנדריאה! דמות צבעונית ואוונגרדית, היה וייב נשי מלבב.

 

אתנחתא של משחקי חשיבה וקופסאות בריחה נווטה על ידי ורד בנדיקט.

שעה של חברותא משעשעת וחידודי מוח והנאה רבה.

 

עם המורה לצילום מורן שגיא, זכו המשתתפים להתוודע לזוויות צילום מיוחדות וקבלו טיפים לשדרוג השימוש בסמרטפון כמצלמה.

לאחר הפעילות בכיתות, הוגשה ארוחת בוקר קלה והתחנה הבאה היתה באולם זיידן.

גד גור, מחמדיה, חבר הנהלת העמותה, עלה לברך את החברים בשם הנהלת העמותה והרי ברכתו:

            ברכות לגיל עוז                                 3/7/2018

 

ברצוני לפתוח את דבריי במשהו אישי.

 

לפני מספר שנים , כאשר יצאתי לגמלאות התבקשתי להצטרף להנהלה הרחבה  של  עמותת גיל עוז. עד אז,הקשר שלי לנושאי הגיל השלישי וגמלאים  היה  קלוש ביותר כמו גם ידע שחסר לי.

 

לפיכך, נסעתי לבדוק אם "הדשא אצל השכן אכן ירוק יותר". נסעתי למספר מועצות אזוריות , ומהר מאד ראיתי כי אפשר ללמוד מאתנו.  

באחד המפגשים  נאמר לי אתה בא  ללמוד מאתנו  הרי אנחנו מקבלים הדרכה שוטפת מגיל עוז.

 

התברכנו גמלאי עמק המעיינות  שיש ברשותנו את עמותת גיל עוז.

 

אכן , מצאתי עמותה פעילה, מנוהלת היטב  על-ידי צוות גדול ומסור בניהולה של אורנה, שכל מעייניו נתונים לחשיבה מתמדת, כיצד ניתן להרחיב פעילות עוד ועוד, עם אין סוף רעיונות יצירתיים. 

הטיפול  האישי והפרטני לנזקקים  בשהותם בבית, או במרכז היום, והבית החם.   מהפרט אל הכלל.

"מעיינות הדעת", קתדרת לימודים ענפה מרשימה  ומעניינת. טיולים וסיורים  בארץ, חופשות נופש  ועוד. פעילויות חברתיות נרחבות כמו מפגשי החברותא,  מועדון הברידג'  וחברותא המתנדבות במוסדות החינוך באזור.

  

על כל אלה, מגיעות לצוות העובדים של גיל עוז מיטב הברכות והאיחולים על עבודה מסורה ושקדנית.

ציבור הגמלאים יודע להעריך היטב את עבודתכם. ולא נותר לי בשם כולם , אלא לומר לכם תודה רבה מכל לב. המשיכו כך, בהצלחה וכה לחי.

 

בשם ההנהלה 

גד גור - חמדיה

ברכה יואל, משדה-נחום, ברכה בשם תלמידות ותלמידי "מעיינות הדעת" את שכתבה סוזאנה קוג'מן סינגליה ממסילות.

צוות גיל עוז עלה לבמה לשיר שיר תודה לחברים – הללויה – מוזמנים לצפות לחצו כאן

 שעה ורבע של רגעים קומיים מחיי משפחה ישראלית רב דורית בה כולם לוטשים עיניים לרכושה של הדודה הערירית בת ה 69. אסתי זקהיים, ענת ברזילאי, ניצה שאול, מורן לי קוגן וזוהר סדן הצחיקו וריגשו את הקהל שמילא את האולם.

יום אנרגטי מהנה זה מבשר את אשר יבוא בהמשך במסגרת תכנית הקיץ.

בכל יום ראשון ושלישי בשבוע בחודש יולי, הרצאות וסדנאות, עשויות כתשבץ המזמן אפשרות מצוינת להכיר מרצים חדשים ולשקול בחירה בכיוונים חדשים. משולבות גם הרצאות של המרצים המוכרים והאהובים.

שימו לב ליום שלישי 31.7, ערב TED על "אנשים עושים".

ערב שנולד כשעסקנו ב-70 שנה למדינה ו-80 שנה לעמק, דובר רבות על ההיסטוריה והעשייה של פעם ואנחנו רצינו להקדיש ערב לעשייה המיוחד שמתקיימת היום על ידי אנשי העמק המיוחדים והמוכשרים.

 

אפשר עוד להירשם. נשמח לראותכם! הזמינו חברים שעוד לא היו פה.

 

ורד רוס

קידום השירות ויזום פרויקטים

בית גיל עוז

050-8878881

 

 

"יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943"

מפתיע

גלויה ומכתבים תמימים למראה שנשלחו מתוך מחנות הריכוז ומעיר בפולניה, נכתבו בשתן ובדיו סתרים וחשפו את הסודות שהנאצים אסרו לגלות

שאול גרינשטיין   17.06.18 

 

גלויתה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. ארכיון יד ושם

 

במוזיאון קטן בפולין מוצגים 27 מכתבים עם מידע על ניסויים בבני אדם שנכתבו בשתן במחנה הריכוז רַווֶנְסְבְּרִיק. האוסף מכיל מכתבים בהם מידע על ניסויים רפואיים שנערכו באסירות פוליטיות פולניות. הם נתרמו למוזיאון "הקדושים תחת השעון" בלובלין שבמזרח פולין, על ידי משפחתה של אחת האסירות לשעבר, קְרִיסְטִיָנה צִ'יץ-וִילְגַט.

כידוע, בתקופת השואה גרמניה הנאצית ערכה ניסויים רפואיים בבני אדם לא רק במחנה אושוויץ, אלא גם בזַקְסֶנְהַאוּזֶן, בבּוּכֶנְווַלְד, ברַוונְסְבְּרִיק ועוד. רוונסבריק היה מחנה ריכוז גרמני לנשים בצפון גרמניה. בין השנים 1945-1939 עברו במחנה כ-132,000 אסירים ואסירות, בהם כ-40,000 פולנים ו-26,000 יהודים.

בעוד שבמחנה אושוויץ נערכו ניסויים ברוטליים בעלי ערך שולי, כגון שינוי צבע העין באמצעות הזרקת חומרים כימיים לעיני הילדים וכד', במחנה רוונסבריק הניסויים נועדו לשפר את בריאותם של חיילי צבא גרמניה. הפניצילין המודרני עדיין לא היה זמין, וחיילים גרמנים רבים מתו מנמק שנגרם לרוב מפצעים מזוהמים. בניסיון למצוא תרופות חלופיות שיכולות לרפא זיהומים, הנאצים השתילו חיידקים לתוך עצמות הרגל ושרירי גוף החיילים. הם עשו זאת באמצעות החדרת חתיכות עץ או זכוכית לתוך הפצעים. קורבנות הניסויים במעבדה האנושית נקראו "ארנבים קטנים" רמז ל"שפני ניסיון". כך נעשו ניסויים גם ב-74 נשים פולניות, צעירות ובריאות ששמותיהן מופיעים ב-27 המכתבים שכוללים מסרים כתובים בשתן אודות זוועות הניסויים שעברו במחנה.

במחנות הריכוז חל איסור על החזקת חפצים אישיים. ההתכתבות הייתה מותרת תחת הגבלות ובדיקה קפדנית של הצנזורה. אפשר היה לשלוח מכתבים מהמחנה שהכילו מידע כללי נייטרלי ונבדקו על ידי הצנזורים, אך כמה אסירות הצליחו, בעזרת שימוש בדיו סתרים בצורת שתן אנושי, להודיע למשפחותיהן ולעולם על הניסויים הרפואיים המזעזעים.

הרעיון המבריק לכתוב בשתן היה של יַנִינָה אִיווַנְסְקָה ובוצע על ידי קְרִיסְטִיָנה צִ'יץ, שהיה לה כתב יד ברור ויפהפה. האינטליגנציה יוצאת הדופן ואהבת הספרות עזרו להן. במכתב הראשון לאחיה, הזכירה קריסטינה את התקופה שבה היו שניהם קוראים יחד ספרים. היא ציינה במיוחד את הספר "השד מהשביעית" של סופר הילדים הפולני קוֹרְנֶל מַקוּשִׁינְסְקִי. גיבור הרומן שולח מכתב, שבו כשמצרפים כל אות ראשונה של שורת טקסט, מתקבל המסר הסודי. באופן דומה קריסטינה הצפינה את המילים "מכתב" ו"שתן" בטקסט הגלוי. אחיה של קריסטינה הבין את הכוונות וידע מה צריך לעשות. כך החלה ההתכתבות הסודית.

  

אחת המעטפות המכילות טקסט כתוב בשתן אנושי שנשלחו ממחנה הנשים רוונסבריק בין השנים 1944-1943

 

האסירה יַנִינָה אִיווַנְסְקָה תכננה להימלט וכתבה בשתן טקסט סודי על המעטפה שבתוכה היה מכתב אל אביה. המכתב עצמו הכיל כמה רמזים המצביעים על כך שהמעטפה מכילה מידע סודי כתוב בדיו בלתי נראית. מאחר שלמכתב אין חותמת צנזורה, הוא כנראה הוברח על ידי אסירים העובדים במפעלים מחוץ למחנה. לאחר שהמכתב הגיע ליעדו, היה צורך להפוך את הטקסט הבלתי נראה לקריא. השיטה המקובלת היתה לחמם בעזרת מגהץ את חלקי הנייר שהכיל טקסט חבוי. הודות להודעות המוצפנות, רשימת 74 הנשים מלובלין שעברו ניסויים רפואיים על ידי רופאים נאצים ברוונסבריק, הגיעה לידיעת הציבור כבר בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. נוסף על מידע על ניסויים הרפואיים, בהם גרימת נמק על ידי זיהום פצעים לבדיקת תרופות חדשות, הכילו המכתבים מידע על תפקוד המחנה, ענישה והוצאות להורג.

 

מכתבהּ של יַנִינָה אִיווַנְסְקָה ממחנה רַווֶנְסְבְּרִיק אל אביה מ-6.5.1943

 

ביד ושם שמורה מאז 1995 גלויה המכילה מסר שנכתב בדיו סתרים. גלויה תמימה לכאורה זו נשלחה על ידי אישה מקרקוב שבפולין לבוקרשט בירת רומניה ב-1943. היא מכילה מסר סודי כתוב בדיו בלתי נראית המתאר תנאים נוראיים במחנה ריכוז. הגלויה נמסרה לארכיון יד ושם כחלק מעזבונו של תיאודור פלדמן, ניצול שואה יליד רומניה שנפטר ב-1993. הגלויה היא חלק מאוסף המכיל מכתבים, גלויות, טלאים צהובים וחפצים אחרים. לטענת תורמת האוסף – אלישבע עזרי בתו של פלדמן – אביה רכש את הגלויה בעיירה קטנה שליד בוקרשט. על הגלויה, מלבד המוען והנמען, טקסט קצר פרוש לאורך שתי שורות כתובות גרמנית: "יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943".

גב הגלויה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט

הגלויה שמורה בארכיון יד ושם ומהווה חלק מאוסף מכתבים מתקופת השואה

 

שם שולחת הגלויה הוא לוֹלָה בֶּרְגְמָן מהעיר קרקוב. על הגלויה לא מצוין שם רחוב והנמען הוא יעקב רוֹזֶנְבְּלוּם שלפי הכתובת התגורר ב"גטו" היהודי בבוקרשט. את המסר הסודי שלח אדם ששמו או כינויו היה אוטו. הטקסט שנכתב בדיו סתרים הוא בגרמית ומכיל מידע על המתרחש באחד ממחנות הריכוז שבאזור ומידע על פעילות מחתרת מאורגנת. מלבד תיאור תנאי הזוועה שבמחנה, כותב הטקסט הסודי דיווח על פעילותו המחתרתית, הוא ביקש עזרה וציוד מתאים לתנאי לוחמה מחתרתית מתקדמת, דבר המעורר מחשבה כי מדובר היה בפעילות ריגול מטעם בעלות הברית.

פני הגלויה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט

הגלויה שמורה בארכיון יד ושם ומהווה חלק מאוסף מכתבים מתקופת השואה

 

על הגלויה הוטבעה חותמת של הצנזורה הרומנית, סימן לכך שהיא הגיעה לרומניה, אך לא ברור אם היא נקראה על ידי הנמען. על פי אלישבע עזרי, פלדמן עצמו הפך את הטקסט הסודי לנראה בכך שהעביר את שני צדי הגלויה תחת חום של מגהץ ביתי. ניתן להסיק מכך שהגלויה לא הגיעה אל היעד או שאם הגיעה, נראה שלא היה ברור לנמען כי היא מכילה גם מסר שנכתב בדיו סתרים. כמו כן, ייתכן כי הדיו שייכת לקבוצת החומרים הכימיים שניתן להעלים ושוב להפוך אותם לנראים במגע עם חומר כימי אחר. ישנם חומרים ומתכונים רבים ליצירת דיו סתרים ובהתאם שיטות רבות להפיכת הטקסט הנסתר לגלוי. השימוש בדיו סתרים להעברת מסרים סודיים היה מוכר היטב כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה והצנזורה היתה עירנית לכך גם בזמן מלחמת העולם השנייה. לרוחב הגלויה, קו עבה בצבע חום בהיר. קו זה מעיד על ניסיון לגלות בעזרת חומר כימי את הטקסט המוסווה. האם הטקסט הסמוי של הגלויה הפך לנראה ובשל כך היא נתפסה בידי הצנזורים? או שמא הצליחה לחמוק מהצנזורה כי בדיקות הצנזורה לא ידעו לזהות את דיו הסתרים?

על אודות תוכן הטקסט הסמוי ופרשנותו, כולל הניסיונות לגלות את זהותו של "אוטו" נכתב בהרחבה בעמ' 7-6 בגיליון מס' 7 של כתב העת "יד ושם" ב-1997   לחצו כאן לקריאה.

צמחי הבית והטיפול בהם כעת

צמחי הבית והמרפסת זקוקים לעידוד על-ידי דישון בדשן בשחרור איטי, שהיחס NPK זהה, כיוון שכל חלקי הצמח – הנוף הצמחי, הפריחה והזרעים / פירות – הינם בשלבי התפתחות.

מומלץ, כמו בכל קיץ, בכניסות לבתים, לחשוף את שטחי הדריכה כדי שהעציצים ודוממים אחרים לא יהוו מסתור למרעין בישין. יחד עם זאת, זה מעודד עכבישים שבדרך-כלל אינם מזיקים ומועילים בלכידת מעופפים למיניהם. 

שם ושארית

 

מנהג נפוץ במדינתנו, אולי כתוצאה מתנאי חיינו בארץ הזו הרצופים מלחמות ושכול, לציין מותם של אהובים – בדרך כלל צעירים, חללי מלחמות או לעיתים קרבנות הטבע – ואנו רגילים לאזכרות רצופות שירים, נרות, פרחים, ו.... מפגשים חברתיים. לעיתים נוסף גם תוכן עמוק יותר במסגרת שיעור או לימוד.

אולי חשתם בביקורת סמויה בין השורות. אכן, בדרך חיי בחרתי על פי גדולים וטובים ממני, להדיר רגלי מבתי עלמין ואזכרות. חז"ל אמרו: "גזירה על המת שישתכח מן הלב". גישה זו מטפחת את הרעיון כי יש לדבוק בחיים. היהדות בשורש רעיונותיה יוצאת נגד פולחן-מוות כפי שהיה מקובל בעולם העתיק ושרידו ניכרים גם בימינו.

גישה שונה חבויה בדברי קהלת "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" והחכם מכל אדם גם מנמק את עצתו "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" _{(קהלת, ז', ב')}

ואכן, זו כנראה הסיבה שכאשר אני מזדמנת אל בית העלמין ומתבוננת בציוניהם של רבים וטובים שהיו ואינם .... "הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" שאלות של הצדקת קיומנו ומשמעות חיינו מלווה אותנו בנוכחות שם.

נראה כי אנשים בעלי שאר-רוח שהשאירו לנו אוצרות תרבות ואומנות ניסו לתת ביטוי לשאלה, מה בסופו של דבר יוותר ממני, בזכרונם של אותם שיבואו לפקוד את משכני האחרון.

רצוני להביא בפניכם שלושה הגיגים של אנשים גדולים "הסופדים לעצמם" בצו כתובת על גבי מצבה. איש איש בדרכו.

 

ביאליק כתב "הספד" ואביא רק את פתיחתו.

               אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

 

התחושה הידועה כל כך של אדם כה יצירתי כי הנה יכול היה לתת לעולם עוד משהו... אך בכל מה שניתן אנא זִכְרוּ – "מִזְמוֹר אֶחָד - אָבַד לָעַד". תחושה המלווה אדם שהוא מעיין יצירה נובע והצורך לתת, לתת, לתת, לתת, נגדע באיבו.

כותב ש"י עגנון

                                "פרומו" בספרו "מעצמי אל עצמי"

 

   תרפ"ד

                                                                   

 

תרגומים רבים ל"אפיטף" (כתובת על גבי מצבה) של איציק מאנגער. בחרתי בתרגום ה"מתנגן" של נתן יונתן. צבי לוז מספר כי השיר נכתב לזכרו של אביו של מאנגער: הלל מאנגער, החייט שנספה בשואה. (מצבה שלא הוקמה..) אך בהחלט ניתן לראות בו את כמיהתו של המשורר עצמו .

 

פֹּה נָח עָצוּב עָיֵף זֶה הַזָּמִיר

סוֹף-סוֹף בְּמִטָּתוֹ שֶׁלּוֹ כָּעֵת.

שׁוּלְיָה שֶׁל חַיָּטִים, נַוָּד, פּוֹאֶט,

וְהִשְׁתַּתֵּק לָעַד מַעְיָן הַשִּׁיר.

אַל תַּעַקְרוּ מֵעַל קִבְרוֹ קוֹצֵי-הַבָּר

בַּחֹרֶף אַל תָּסִירוּ אֶת שְׁלָגָיו.

כִּי לַיָּשֵׁן מִתַּחַת לֹא יִכְאַב

הוּא חַי בְּנַחַת עִם תּוֹלַעַת וְעַכְבָּר.

אַל תְּפַזְּרוּ פְּרָחִים עַל עֲפָרוֹ

אַל תְּתַקְּנוּ מַה שֶׁהָרְסוּ הַסְּעָרוֹת

אֶת הַיַּנְשׁוּף אַל תְּגָרְשׁוּ מִמַּצֵּבָה.

תְּנוּ לְזַמְזֵם סְבִיבוֹ לַזְּבוּב וְלַדְּבוֹרָה

תְּנוּ שֶׁתִּרְעֶה עָלָיו עִזּוֹ שֶׁל הַקַּבְּרָן

וְלוֹ עַצְמוֹ - הַנִּיחוּ לוֹ לִהְיוֹת לְבַד.

       

                                            ולא אוסיף דבר. (אבישג)

 

ירעו עמי בטוב מרעם

לחן: יואל רקם   מילים: מן המקורות

ירעו עמי בטוב מרעם
ויתענגו על רוב שלום
צאצאיהם וכל זרעם
כולם ישבו בנווה שלום

חפצם בדת אל וישעי
קראתיה רוב עוז ושלום
דרכיה דרכי נועם
נתיבותיה שלום

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

   

אברהם פררה

"קול יואל"- סיפורו של המוסיקאי יואל רקם – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עוד בטרם קום המדינה ועד היום, היה לרדיו כוח השפעה רב על עיצוב התרבות והחינוך המוסיקלי והבידורי של מאזיניו. ככזה, לאנשי הרדיו הייתה (ועוד יש) כח רב בבחירת תכני ההאזנה והעברתם לקולקטיב הישראלי. אחד מאנשי הרדיו המשפיעים בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 הוא יואל רקם, אקורדיוניסט ומוסיקאי (האחראי לכמה וכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי), ששימש כעורך מחלקת הפולקלור של קול ישראל ולאחר מכן אחראי על המחלקה לבידור ומוסיקה קלה בקול ישראל ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרדיו ושל התרבות הישראלית.  ברם, למרות תרומתו הענפה לתרבות הישראלית, סיפורו של רקם לא תועד מעולם ולכן, בעזרת חברי היוצר והזמר הותיק רן אלירן, יצרתי קשר עם רקם , נפגשתי עימו, ראיינתי אותו ותיעדתי סיפורו, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ויוצריה.

יואל רקם נולד בירושלים בשנת 1936 בשם יואל קמר. אביו דוד קמר, ממייסדי קואופרטיב המקשר בירושלים ואחד מאבות התחבורה הישראלית , היה מאד מוסיקלי, לדבריו של יואל ואמו הנרייטה נהגה לשיר תמיד , והוריו היו  מהראשונים שהחדירו בו את אהבת המוסיקה.   הוא גדל בירושלים ולמד בבית הספר העממי "בית הכרם" והחל לנגן על מפוחית פה , ובשנת 1949 , בהיותו בן 13, יצא מיוזמתו ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" (ליד יבנה) . עוד לפני שיצא ל"עיינות", קיבל לבר המצווה שלו אופני "ראלי", אך כיוון של"עיינות" לא יכל להיסחב איתן, מכר את האופניים וקנה אקורדיון קטן . הוא לימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי ומתאר את 4 שנות לימודיו בבית הספר החקלאי כשנים היפות בחייו. ב"עיינות" היה האקורדיוניסט הראשי של המוסד וניגן במסיבות וטקסי בית הספר. שם גם החל ליצור את שיריו הראשונים.

 בשנת 1954 התגייס לצבא לנח"ל עם הגרעין של עיינות, וזמן קצר לאחר מכן התקבל לצוות הווי של להקת הנח"ל. הוא שירת עם רן אלירן שהיה אחד מכוכבי צוות ההווי. הוא שימש כאקורדיוניסט ומדריך שירה של צוות ההווי. הוא שירת עד שנת 1956.   עם שחרורו חזר לירושלים ובין השנים 1956-1959 שימש כמנהל המחלקה לתרבות של הסתדרות הנוער העובד והלומד בירושלים ומנהל סקציית הפקידים. כמו כן , שימש אקורדיוניסט של להקות מחול ובעיקר היה באותה תקופה אקורדיוניסט של להקת המחול של ההסתדרות .

 כיוצר, השיר המוקלט הראשון שלו היה "יום חג" שהלחין למילותיו של דידי מנוסי למצעד המחולות בירושלים לשנת 1958. השיר זכה לכמה ביצועים, בהם של אברהם פררה, להקת ההסתדרות, להקת הסטודנטים (עימה עבד וניגן בזמן לימודיו האקדמאיים) ושישית ירושלים.  בין השנים 1959-1961 למד בפקולטה למשפטים ועם סיום לימודי המשפטים למד באקדמיה למוסיקה בין השנים 1961-1964. בין השנים האלה שימש כאקורדיוניסט של להקות מחול, כמנצח של כמה מקהלות ומנהל מוסיקלי של מופעים שונים בירושלים.  בשנת 1961 החל לעבוד עם פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה ונהג ליצור שירי ריקודי עם רבים שהוצגו בפסטיבל, בהם: "על חומותייך ירושלים", "דבקה סמדר", "לעת קציר", "רן פעמונים" וכו'. ב1961 הוא כתב את הלחן לפיוט "ירעו עמי" עבור אברהם פררה
באחד מערבי המחול שערך בירושלים, שמע אותו המוסיקאי ואיש קול ישראל מאיר הרניק           ( "חבורת שירו שיר") שבדיוק החליט להקים את המחלקה למוסיקה עממית בקול ישראל והתרשם מיואל והציע לו לעבוד איתו במחלקה כעורך תכניות הפולקלור בקול ישראל (ומאוחר יותר מגיש) .  הוא הצטרף לקול ישראל בשנת 1962. באותה תקופה שינה שם משפחתו מ"קמר" ל"רקם".

 בתכניותיו אירח את הדודאים, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין (בראשית דרכה), נחמה הנדל, חיים טופול, אורי זהר וכו' ויצר קשרים עם מיטב האמנים, שמאוחר יותר ביצעו משיריו. רקם ניהל את מחלקת הפולקלור בקול ישראל בין השנים 1967-1971 .החל מראשית שנות ה-70 עבד במחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל ובמחלקת הבידור אחת היוזמות הבולטות שלו בתקופה הזו הייתה "ניחוחי חציר" – תכנית (שיצאה על גבי תקליט ואף צולמה לטלויזיה) שהוקדשה לתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת  והביאה  את הפולקלור הקיבוצי למאזינים.   בשנת 1972 , עם פטירתו של מאיר הרניק (שהיה מנהל מחלקת הבידור) נתמנה רקם למנהל מחלקת הבידור והמוסיקה הקלה בקול ישראל. בשנות ה-70 עבר, במקביל לעבודתו ברדיו, גם לטלויזיה והגיש מספר תכניות, אך עיקר עיסוקו היה ברדיו. אחת התכניות בכל זאת שהעביר מהרדיו לטלויזיה הייתה "מועדון הזמר" שיזם מאיר הרניק והגיש רקם כממשיך דרכו של הרניק.

 בשנת 1982 לקח פסק זמן מקול ישראל כיוון שנתמנה להיות שליח לענייני תרבות בברזיל ושימש כמנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות הציונית בברזיל בסאן פאולו. בשנת 1985 חזר לארץ ושב לתפקידו לקול ישראל.   בשנת 1996 עזב את קול ישראל והפך להיות נציב תלונות הציבור של הרשות השניה ושימש בתפקיד זה עד צאתו לפנסיה בשנת 2001.

כיוצר, שנות פוריותו המוסיקלית של רקם היו בשנות ה-60 וה-70 בהן הנפיק רקם מספר רב של להיטים בהם : "דבקת סמדר" (צמד העמרנים, חמישית גלבוע) , "יום חג" (שירו המוקלט הראשון), "נערת החיילים" (שביצע יהורם גאון), "אביב והרבה אהבה" (עירית סנדנר), "מכתב אהבה" (עליזה עזיקרי, חוה אלברשטיין, הדסה סיגלוב), "זה הזמר שלי ושלך" ( הפרברים), "בוקר טוב" (חוה אלברשטיין, רן אלירן), "לעת קציר" (עודד זמיר) ועוד.

 

פרשת פנחס

 

השבת נתחיל את שלוש הפטרות הפורענות, המשקפות את ימי 'בין המצרים' שאנו בעיצומם. נבואת ההקדשה של ירמיהו הנביא כוללת את מראה מקל השקד, שפשרו הוא כִּי שֹׁקֵד ה' עַל דְּבָרוֹ לַעֲשֹׂתוֹ.

 

נחמה לייבוביץ' מציעה להבין את הסמליות של השקד לא רק כקשורה למאפייניו הבוטניים (עץ חזק, הממהר לפרוח לפני שאר העצים), אלא גם לשורש ש.ק.ד. ולמשמעותו, כפי שהיא מופיעה בהמשך הספר (פרק מד, כז): 'הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה'. לדבריה:

נגד כל הרוצים להשלות עצמם, כי לא במהרה ייפרע ה' מהם, כי אין פחד לנגד עיניהם (והלוא תחילת נבואת ירמיהו הייתה בימי יאשיהו ועדיין שלום ושלוות השקט מסביב- ומי פתי יאמין ל'רואה שחורות' זה), נגדם באה תמונה זו וצליל זה של 'שקד' – 'שוקד אני' – לבל יחיו באשליות שוא...     

 

הנביא נושא מסר שלא תמיד ניתן לקלוט על פני השטח. לפעמים, המציאות הרגילה והיומיומית נראית אחרת, ודברי הנבואה נשמעים כמו חלום רחוק. שקידתו של ה' מלמדתנו לא להתפתות ולקבל את הקיים שנדמה לנו כיציב וכחזות הכל. זהו סודה של השקידה, זהו סודה של התשובה, זהו סודו של הנביא וזהו סודו של החולם.

 

השבוע ציינו מלאות 81 שנים להקמת טירת צבי, וגם 114 שנים לפטירתו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה.

רבים מכירים את המשפט שכתב כמוטו לספרו 'אלטנוילד' (ובעברית – 'תל אביב' – כשהתרגום המדויק הוא 'ארץ ישנה חדשה'): 'אם תרצו אין זו אגדה', אך מעטים מכירים את שורות הסיום שלו ב'אחרית דבר' לספר, שורות המתחברות אל אשר פתחנו בו:

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם אגדה הוא - ואגדה יוסיף להיות.

היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל.

יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'.

אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב.

כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.

אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך.

הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים.

כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

הרצל מציג את תמונת הראי לזו של ירמיהו. בעוד ירמיהו צופה את הפורענות, הרצל רואה את המדינה שאיננה עדיין. אך שניהם, גם נביא החורבן וגם חוזה המדינה מציגים בפני עמם תמונה שונה מזו הנראית כרגע, שעלולה להיתקל באיבה וסילופים, ביער אפל ובהתנגדויות עמוקות, לא תמיד מודעות.

מי שרואה את מקל השקד (ולפעמים לא את המקל אלא את הענף והעלים, הפירות והפרחים) יודע שה' שוקד על דברו, שהמרחק בין אגדה למציאות, בין חלום למעשה הוא לא גדול – והוא דורש לראות את הסוד, ולפעול לקיומו.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי