שלום רב קוראנו היקרים

רוקמים אנו מידי יום ביומו.

רקמת חיינו משתנה מזמן לזמן,

אך מידי יום אנו רוקמים-

הוגים חווים ויוצרים.

 

היצירה העצמית, בין אם ביני לבין עצמי

ובין אם זו הנעשית בקבוצה,

משפיעה היא ויוצרת אדוות על הסביבה כולה.

 

 

רִקְמָה מְדֻיֶּקֶת

דליה רביקוביץ

 

אֲנִי מִסְתַכֶּלֶת בַּקָּטָן הַזֶּה

וְרוֹאָה אֶת פֶּרַח לב הַזָּהָב עַל הָכַּר.

פִּיו פָּתוּחַ.

עֵינָיו מְשֻרְטָטוֹת בַּעֲדִינוּת.

ראשוׄ מֻפְקָד בַּחֲלוֹמוֹת טוֹבִים.

כְּבָר הִפְלִיג מִמֶּנִי וָהָלְאָה.

גְּבִינָיו הַדַּקִים מְתוּחִים כְּצִיוּר.

אֵין רִקְמָה מְדֻיֶּקֶת מִמֶּנּוּ.

           

דליה רביקוביץ (17 בנובמבר 1936 - 21 באוגוסט 2005)

הייתה משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית.

 

שנזכה להיות כולנו

"...רקמה אנושית אחת חיה...."

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

 

זכינו ובגדול ...וכעת נפרדים...

 

בית גיל עוז נמצא עם הפנים לקהילה והקהילה כלפי בית גיל עוז.

כבר מספר שנים שאנו בבית גיל עוז מהווים מרכז להכשרה והדרכת סטודנטים  הלומדים עבודה סוציאלית וריפוי בעיסוק.

אנו גאים בכך שיש לנו חלק בהכשרת הדור הצעיר של אנשי המקצוע ורואים בקשר עם האקדמיה  דבר טוב התורם לכל הצדדים , מה שנקרא  : "win-win " ,מצב  של שבו כולם  יוצאים מרוויחים.

 

גם השנה, הגיעה אלינו סטודנטית לריפוי בעיסוק מאוניברסיטת חיפה בשם דנה.

מהרגע הראשון ראינו והתאהבנו. חיוכה הכובש ועיניה הטובות הביעו רצון עז לקשר ולקרבה עם חברי הבית ועם אנשי הצוות.

במהלך התקופה דנה אף העבירה קבוצת תקשורת למספר חברים שבחרו בפעילות זו ועלו בה תכנים מרגשים שמחמת צנעת הפרט כמובן לא נפרטם. דנה הכניסה ממקצועיותה, מנסיון חייה העשיר וממה שצברה במקומות עבודתה בעבר.

האנשים נקשרו אליהו והיא אליהם וממש הרגשנו כתף אל כתף באחריות שלקחה על עצמה ובכל תחום שנכנסה אליו.

ביום רביעי האחרון נאלצנו להיפרד מדנה עקב סיום הקורס האוניברסיטאי.

החברים הביעו את שעל ליבם ו"נתנו" לה מתנות רגשיות עמוקות.

גם דנה הביאה והביעה את שעל ליבה בדברים מרגשים.

 

כך  ברכה דנה במפגש הפרידה המרגש

 

 רבקה, אף היא סטודנטית, סטודנטית לעבודה סוציאלית ממכללת אשקלון, ערכה אצלנו את הכשרתה המקצועית לאורך שנה זו.

רבקה היתה בקשר פרטני עם  באי מרכז היום , השתלבה בפעילויות היומיומית של התוכניות שלנו ואף ניצחה והובילה מספר פרויקטים כחלק מתוכנית הכשרתה. רבקה הנחתה קבוצות העצמה לאורך השנה בתוך בית גיל עוז והתגובות שקיבלנו מהחברים שהשתתפו היו נלהבות הן ממה שקיבלו בקבוצה ומהעמקת הקשרים שנוצרו בין באי הקבוצה והן מהתוכן המיוחד שהביאה רבקה.

מסירותה והאחריות שגילתה היו יוצאי דופן ועל כך הודינו לה רבות.

 

רבקה בחורה צנועה ושקטה כלפי חוץ, התגלתה כבעל יכולת הנחייה מעולה ויוזמות להפעלה, הנחתה קבוצות שונות ביד רמה הן קבוצת העצמה והן קבוצות שיחה בנושאים מגוונים ועשתה זאת בצורה מרתקת ומעניינת.

העין הטובה והחיוך הקורן והקשר הטוב שיצרה מהר מאוד עם כל באי הבית, צוות וחברים, ניכרו היטב בכל מפגש וקבוצה ובמפגשים פרטניים אף כן.

 

כאמור, זכינו, ואכן זכינו במתנה גדולה.

אנו מאחלים לדנה ולרבקה המשך לימוד והתמקצעות בתחום המקצועי בו בחרו ודלתנו תמיד תהא פתוחה עבורן גם בהמשך.

 

גדי ליאון                                            ענבר וייס-לשם

מומחה שיקומי                                             עו"ס 

שוחרי תרבות – נסיעה ראשונה

הקמנו צוות שיזום נסיעות שתוכנם הוא אירועי תרבות ואומנות ברחבי הארץ. המטרה היתה ועודנה לתת הזדמנות לוותיקי העמק להתעדכן וליהנות מתוכן איכותי וממלא.

 

הנסיעה הראשונה היתה לתל אביב.

זכינו ליום עם מזג אויר נפלא, בורכנו בשמש מדודה ובריזה מהים. הגענו לנווה צדק, צעדנו בסמטאות הציוריות והיפות ספוגות הסיפורים מראשיתה של העיר הלבנה.

תחנתנו הראשונה הייתה במוזיאון נחום גוטמן, התרעננו בקפה ועוגה ויצאנו למסע בעקבות משיחות המכחול הקלילות והחינניות של הצייר נחום גוטמן. לצד ציורי דמויות ציוריות מהעיר תל אביב יפו, מוקדש במוזיאון חדר לעיתון "דבר לילדים" שהוא היה מקימיו.

 

תחנתנו הבאה - הגלריה של נעמי גבעון, בת למשפחת אספני אומנות, שבכספי השילומים שהוריה סרבו להשתמש בהם, נעמי שחזרה ובנתה בית בנווה צדק והפכה אותו לגלריה ליוצרים צעירים וליוצרים מפורסמים. היא בעצמה ספרה לנו את סיפורו המרתק של המקום.

 

ומנווה צדק הציורית פילסנו דרכנו מדרום תל אביב אל מוזיאון ארץ ישראל שבצפון העיר, הכבישים שכל כך חששנו מהעומס בהם, היו פתוחים והגענו במהרה ליעדנו.

התערוכה "המפה – לקרוא בין הקווים" לכבוד 70 שנה למדינה נגעו האוצרים בנושא הרגיש ושמו מפה, מתוך הידיעה כי מפה היא תבנית נוף המולדת, היא מהדהדת: מראות נוף, ריחות, טעמים וזיכרונות ומאחדת אידיאה סמלית וטריטוריה לחוויה של התקשרות אישית ולתחושות של שייכות.

בין העבודות ראינו את מיטב היצירות של אמנים ישראלים מכל הדורות - ביניהם מיכאל סגן-כהן, מיכה אולמן, דוד טרטקובר, ציבי גבע, גל ויינשטיין, אפרת נתן שהיא בת העמק מכפר רופין, דגנית ברסט, פריד אבו שקרה, זויה צ'רקסקי, שריף ואכד, אריאן ליטמן ועוד.

ובסופו של יום, נשארה המשימה להגיע הביתה בשלום.

 

מקצת התגובות של המשתתפים:

...יום כיפי מאלף ומהנה מוסיף שנות חיים ושמחה. מחכים לסיור - הטיול  הבא

...המון תודה הבאת לנו יום של שמחה! יישר כוח!

...תודה על יום נפלא מלא תוכן, אכפתיות ויופי, מחכים לסיור הבא!!!

...תודה!  נהניתי מהסיור וגם מהחברה. לא היית מגיעה לזה לבד. ממש טוב לי שאני במסגרת גיל עוז!

 

לטעימה קלה באמצעות אלבום התמונות שצילמה וערכה ברכה יואל לחצו כאן

 

 

 מי שהנושאים קרובים לליבו מוזמן להעביר אל הצוות רעיונות לסיורים ונסיעות.

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

 גיל עוז - עמק המעיינות

050-8878881

 

 

הנש"ר "קולט עלייה"

 

השבוע, עקב חזרות למופע סיום השנה, לא נפגשנו עם ילדי נש"ר, אך אנו המשכנו בתכנית השירה והסיפורים שמאחורי השירים.

בחרנו לעסוק בשני שירים ש"עלו ארצה" על ידי מחבריהם – תכול המטפחת ורותי.

 

תכול המטפחת הולחן בשנת 1939 כשיר עם פולני , המילים בשפת המקור, ברוסית, נכתבו שנה אחר כך בשנת 1940 ואילו את המילים בעברית, שכתב אברהם שלונסקי, נכתבו באמצע שנות הארבעים.

 

להעמקה אודות הגרסאות השונות קראו בבלוג של דוד אסף עונ"ג שבת לחצו כאן

האזנו לביצועו של אריק איינשטיין, הנוגה משהו, ולביצוע בשפת המקור ברוסית, ערכנו השוואה בין שני הביצועים ואף מספר חברות יחד עם חגית רקדו בקצב הוואלס.

 המשכנו לשירו של חיים חפר, רותי, העוסק ברותי אהובת הספן הנמצא מעבר לים ומלא בכיסופים אליה. שוחחנו יחדיו והעלנו את האפשרות כי חיים חפר דיבר על רותי כמושא אהבה אך למעשה מספר את סיפור המעפילים כשמושא אהבתם הינה ארץ ישראל.

 

היו אלו מפגשים אינטימיים של חברי הבית יחד עם חגית המנחה והתכנים של השיר והסיפור שמאחוריהם קיבלו מקום להעמקה גדולה יותר.

 

ביום שני הקרוב נפגש עם הילדים והוריהם במופע הסיום ועל כך בפעם הבאה.

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

החרמון הפורח

 

היה זה סיור מיוחד במינו עליו.

תוכלו ללמוד מהסרט אותו ערך איציק זיתוני מנווה-אור – לחצו כאן

 

 

 

כמו-כן גם מהמצגת אותו ערך חנוך פלסר משדה-אליהו – לחצו כאן

 

 

תודה לצלמים, לעורכים ולכם חברי המשוטטים בגיל, ומזמינה את כולם להצטרף לטיולים הבאים.

 

סופי עטרה שבח

רכזת טיולי גיל עוז

בשבחה של סדנת הכנה לפרישה בגיל עוז

בהנחיית עינת פורת עמוס

 

השבוע סיימתי סדנה בת 9 שעות שהתקיימה אחת לשבוע אחר הצהריים בגיל עוז, בנוכחותה של ורד רוס ובהנחייתה הבהירה של עינת פורת עמוס, ועל כך תודות למנחה, למשתתפים, ולגיל עוז . עינת, פסיכותרפיסטית צעירה, נמרצת ופורצת דרך, חקרה וכתבה ספר מרתק שנמצא כעת בעריכה בשם "מתנות התבונה", המתייחס לגלאים שלנו. אנסה לסכם דברים שלמדנו.

לדבריה, בגילנו זה יש בנו, יותר אופטימיות ושלווה. חשוב שאת התבונה שרכשנו בחיינו נלמד לתעל וליישם. תמיכתנו בגופנו, בנפשנו, ובמחשבות שלנו - תחזק את בריאותנו הכוללת ואת רווחתנו. למדנו, שוחחנו, ותרגלנו מושגים כגון: אינדיווידואציה, משמעות, שייכות, סולניות, אינטימיות ועוד. כאשר אנו מתבגרים, מסבירה עינת, מושקעת אנרגיה רבה בצרכיי קיומנו: בבליעה, בנשימה ובכלל בהתנהלות הפיזית. כיוון שעם העלייה בגיל, מצטמצמת האנרגיה שלנו, חשוב שנשכיל להפוך את התבונה שלנו ליוצרת ומחוללת אנרגיה. וכבר נאמר: אם יש לי בשביל מה, תמיד יהיה לי איך. כדאי לדבוק בפעילות המעניקה לך אנרגיה ללא תלות באחר.

חיוני לדאוג למשמעות חיובית בחיינו בגיל המבוגר. עם התרוקנות הקן המשפחתי ועיסוקיהם המרובים של בנינו, חשוב שנייצר לעצמנו שייכות חברתית, שנעניק ונקבל. שנגיע לאינטימיות חברתית, שמורכבת מצד אחד ממסירות לזולת ומצד שני מביטחון שביכולתנו להביע בפניו את הקול האמיתי שלנו. קשרים חברתיים חיוניים ליצירת סינפסות במוח.  ומשפיעים על החדות שלנו.  בסדנה מרוכזת זו התנסינו בשיחות בזוגות ובמשחקיי הכרות קבוצתיים. עינת הרחיבה בנושא ידידים שיש לו לאדם ושכדאי מאוד שירחיב את מעגליהם בגיל התבונה. היא הסבירה שבחיינו מסתובבים ידידים\אנשים זמניים , שמטרתם מסוימת: הם נמצאים ומעבירים אותנו שיעור, כמקפצה לשלב הבא בחיינו. וכך, גם אנחנו כלפיהם.

תם ולא נשלם. עינת שלחה למשתתפי החוג חומר תיאורטי מעניין והיא מוכנה להרחיב עוד ולהעמיק. אני ממליצה מאוד על הסדנה, ואשמח ללמוד שוב בהנחייתה של עינת.

בברכה

שלומית שניר

חמדיה

קולה של אימא

יושב אני בערב בביתי מהרהר "בדרום האדום". נזכר בימים של מלחמת ההתשה כאן בעמק בית שאן-עמק המעינות וצולל לעומק הזיכרון.

לפתע מתנגן באוזניי קולה של אימי:
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.
מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.
בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
מהרהר אני על השיר ומדבר על כך עם חברה מקיבוצי, והיא לתומה שואלת "איך נרדמת אחרי המילים: בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ...
אמרתי לה קולה של אימי הרגיע אותי, ואולי גם מילות ההמשך:
" אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ 'מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ".
עוד אני חושב על כך עולה במוחי מתוך שירו של חיים חפר מילות השיר: יוֹם הַדִּין גָּדוֹל...
" הַמַּתְבֵּן שֶׁל מִזְרָע עוֹלֶה בָּאֵשׁ!
יוֹם הַדִּין גָּדוֹל...".
אני זוכר שתהיתי כבר אז, איך זה שהורי וחבריהם רוקדים הורה בהתלהבות אדירה שעה שהמתבן של מזרע עולה באש. אמר לי מי מהחלוצים האלו "אף על פי כן ולמרות הכל אנחנו נמשיך בדרכנו ונבטא זאת אפילו במחול, " אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ, מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ". אמר ולא יסף.
ואני יושב ושרעפי בקרבי וחודרת לתודעתי ההבנה "והרי הדברים עתיקים". 

המשחק באש בשדות פלשת התרחש כבר בימי שפוט השופטים. באחד מעימותי שמשון עם הפלשתים מסופר:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן: פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ וְיַגֶּד לָנוּ אֶת הַחִידָה, פֶּן נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ. הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא.

האיום לא היה סתם איום הרי בהמשך מסופר:
וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים מִי עָשָׂה זֹאת? וַיֹּאמְרוּ : שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הַתִּמְנִי, כִּי לָקַח אֶת אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ. וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת אָבִיהָ בָּאֵשׁ.

שמשון חיבר בין האש לאש וכך עשה: 
וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ.  וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת.
ועל זה אומר הנביא עמוס:

כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ ... וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. 

ואני מאחל ומייחל ש:"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום....."

עשהאל (עשי) פשחור

עין הנצי"ב

 

בזכות קצין בריטי צעיר, יש שופטים בירושלים כבר 100 שנה

אורם קלארק לא הכיר כל כך את החוקים, התקשה עם התקציב לטפסים והתמודד עם סכסוכים אישיים והערות גזעניות. אף שנאלץ לאלתר והמציא את נוסח השבועה לשופטים, המערכת שהקים עודנה כאן

01.06.2018   עופר אדרת "הארץ"

 

   

שופטי בית המשפט העליון על גג מגרש הרוסים בירושלים, ב-1922 מתוך אוסף ד"ר נתן ברון

המשימה שהוטלה ב- 1918, לפני מאה שנים בדיוק, על הקצין הבריטי הצעיר אורם קלארק, נראתה תחילה בלתי אפשרית. "אני מצפה לקשיים ולסיבוכים אין־סופיים", אמר. "אם לא יתנו לי להשיג כמה אנשים טובים, זה יהיה בלתי אפשרי להצליח בעניין. אין לי פקידים, אין לי משרד, אין לי כלום. אני כאן לבדי". ואולם מקץ חודשים ספורים עלה בידו לעמוד ביעדים באופן מעורר התפעלות.

במו ידיו הוא הקים מערכת שיפוט שלמה בארץ ישראל, זמן קצר אחרי שנכבשה בידי גנרל אלנבי. המערכת שירתה נאמנה את השלטון הבריטי בארץ ובהמשך היתה הבסיס להקמת המערכת השיפוטית במדינת ישראל. ואולם, חרף חשיבותו ההיסטורית, שמו של קלארק לא מוכר בציבור הרחב. הוא לא זכה לרחוב או לכיכר על שמו בישראל ושמו נעדר גם מהשלט שניצב בפתח האולם בו פעל בית המשפט העליון שהקים במגרש הרוסים בירושלים.

לפני יותר מעשור הצליח ד"ר נתן ברון, חוקר תולדות המשפט בארץ ישראל, לשים את ידו על חומר ארכיוני עתיר חשיבות - המכתבים ששלח קלארק מירושלים לרעייתו אלפרידה בלונדון (בת משפחת רוזוולט שהצמיחה שני נשיאים אמריקאים).

במכתבים מתאר קלארק בזמן אמת את תהליך הקמת המערכת השיפוטית המקומית: מינוי השופטים היהודים, הערבים והבריטים, מציאת האתרים להקמת המבנים, המאבק על עצמאותו של בית המשפט, על הפרדת הרשויות ועוד. החודש, במלאת מאה לכתיבתם, תגיע משפחתו של קלארק לישראל כדי להפקידם בספרייה הלאומית.

ממחקרו, שראה אור בספרו "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל — בין קושטא לירושלים", אפשר ללמוד רבות על חבלי הלידה של מערכת המשפט המקומית. לאורך כל תקופת הקמתה ליוו אותה, בראש ובראשונה, בעיות תקציב. "אינני מצליח לחשוב איך לתקצב דלק, טפסים, הוצאות נסיעה", התלונן קלארק במכתב לאשתו. "מעולם לא טיפלתי בנושאים כאלה".

בעיה נוספת היתה ניסיונו לבסס את מערכת השיפוט על החוק הטורקי, ששלט בארץ במאות השנים שלפני כן. במכתביו לאשתו התלונן כי אינו מכיר את החוקים במלואם משום שאין לו את הספרים הדרושים. "אני כל הזמן מתקשה, כי אינני יודע אם חוק מסוים בוטל או שונה", כתב.

קלארק מתוך אוסף ד"ר נתן ברון

לעזרת קלארק נחלצו שניים, שמונו לסייע לו במלאכה. הראשון היה ג'יימס סקוט, לוחם ביחידת הפרשים הסקוטית ובנו של בעל מבשלת בירה. לימים הפך לנשיא הראשון של בית המשפט העליון בארץ ישראל. שמו של השני מוכר יותר. היה זה נורמן בנטוויץ', קצין ביחידת הגמלים של הצבא הבריטי וציוני נלהב, שהפך ליועץ המשפטי של ממשלת המנדט בארץ.

ויגרם מאני, מושל ארץ ישראל באותה תקופה, לא חיבב במיוחד את השניים. "הוא נראה כמו פושע מכוער, בית המשפט יטעה ויחשוב שהוא הנאשם", אמר על בנטוויץ'. "כלב מטומטם ואטום", כתב בהתייחסו לסקוט. "הוא נראה לי טיפש גמור".

המערכה שהקים קלארק בסיוע הצוות המצומצם שלצדו כללה בתי משפט שלום, בתי משפט "ערכאה ראשונה" (מקביל למחוזי), בית משפט לערעורים (מקביל לעליון) ובית משפט לפשעים חמורים, שדן נאשמים בעבירות שעונשן מוות. הכלל היה כי נאשם יורשע רק ברוב דעות. אם לא יושג רוב, הוא יזוכה.

השופטים הראשונים שמונו לבית המשפט לערעורים, יהודי וערבי נוצרי, היו חסרי השכלה משפטית. ברון מסביר זאת בכך ששניהם היו בעלי מעמד חברתי גבוה, שאפשר לקלארק "לתת ממד של מכובדות לבית הדין". בעיה דומה אפיינה גם את מינויים של השופטים הבריטים הראשונים במערכת. שלושה מהם מונו לנשיאי בתי משפט ברחבי הארץ, אף שרק לאחד מהם היה ניסיון שיפוטי כלשהו. על אחד מהם נטען כי "השכלתו המשפטית, וחוששני גם הכללית, לא היתה גדולה".

מי שחתום על המשפט הזה היה השופט היהודי הראשון שפעל בימי השלטון הבריטי בארץ:  גד פרומקין . גם את השופטים הערבים הוא לא העריך במיוחד. "לא נעמה לי החברה שאליה רצו לספחני. 20 שופטי השלום הערבים, שעמדו למנותם, לא זו בלבד שהיו חסרי השכלה משפטית ומכל שכן השכלה אקדמית, אלא גם, מותר לומר, חסרי השכלה כללית".

פרומקין עצמו ניחן לפחות בכישרון אחד מובהק. את הדיונים הוא ניהל בשבע שפות: ערבית, טורקית, עברית, ספניולית (לדינו), יידיש, גרמנית וצרפתית. ואולם חרף כישוריו הלשוניים, הוא לא זכה להתמנות לימים לשופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, שנחנך ב–1948, בדיוק 30 שנה אחרי שהוקם בגרסתו הבריטית. ייתכן, כי בין הסיבות לכך היתה גם העובדה כי בעודו מכהן כשופט קיבל משכורת חודשית, כהשלמת הכנסה, מההנהגה הציונית המקומית. היום היו קוראים לזה שחיתות.

שופט יהודי אחר שלא זכה לשפוט לאורך ימים היה צ'ארלס גולדינג. פחות משנתיים אחרי שמונה לתפקיד הוא הודח משום שנהג באופן שאינו הולם שופט. ברון מפרט בספרו: "הוא השתתף במסיבה רעשנית בירושלים, שבה שתו האורחים לשוכרה והתפרעו. המשטרה הוזעקה למקום ועצרה כמה מן המשתתפים. גולדינג הפעיל את סמכותו, והביא לשחרור מהיר ולא ראוי של ידידו, מארגן המסיבה".

גם סקוט, נשיא העליון, סיים את תפקידו בטרם עת. באפריל 1920 התקבץ קהל יהודי רב במסדרונות בית המשפט במגרש הרוסים, לאחר שזאב ז'בוטינסקי נידון ל- 15 שנות מאסר על שעמד בראש כוח הגנה יהודי בירושלים בזמן פרעות שהתרחשו שם זמן קצר לפני כן. הרעש שהם הקימו הפריע לסקוט, שדן בנושא אחר בחדר אחר, והוא יצא למסדרון, וצעק לעבר הקהל היהודי: "שקט! כאן זה לא בית כנסת!".

 

בית המשפט העליון ב-1948  -  הספרייה הלאומית

היו שפירשו את התקרית הזו כאנטישמית, אך האופן בו הסתיימה, בהדחת סקוט, הוכיחה כי לא היתה כאן עמדה מערכתית. יתר על כן, ברון מצא כי קלארק דווקא הפלה לטובה את היישוב היהודי בהקמת מערכת השיפוט. מבדיקה שערך התברר, כי מצבת השופטים ב- 1922 העידה על עדיפות מספרית ברורה לטובת היהודים: כמעט רבע מהשופטים המקומיים ברחבי הארץ היו כאלה, בשעה שחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית היה 11% בלבד. "נוצר חוסר שוויון מבחינה מספרית בין המיעוט היהודי הקטן לעומת הרוב הערבי הגדול", אומר ברון.

האירוע המרכזי של הקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל היה טקס חגיגי וממלכתי, שנערך ב- 24 ביוני 1918 - החודש לפני מאה שנה - פתיחת בית המשפט העליון במגרש הרוסים. או אז זכה המייסד לשלל שבחים. "בתוך תקופת זמן קצרה, במידה שלא תיאמן, עלה בידי קלארק - במאמץ הרקולסי - לארגן מחדש את המערכת ההרוסה, באופן הראוי להערכה מיוחדת", כתב עליו פרופ' פיליפ בראון, משפטן אמריקאי נודע, שביקר בארץ.

"חוב גדול חבה לך הממשלה בארץ ישראל בשל התפקיד החשוב שמילאת, בהקמה מחדש של מערכת המשפט על יסודות איתנים", אמר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון. בפי אחרים כונה קלארק "המייסד של מערכת משפט מודרנית בפלסטינה".

ביום רביעי הקרוב יחלקו למייסד כבוד בספריה הלאומית, באירוע תחת הכותרת "יש שופטים בישראל", ובהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ד"ר נתן ברון ואחרים. באירוע יוצג גם אוסף המכתבים ששלח קלארק לאשתו.

באחד מהם תיאר את הטקס שהיה אז. "זה היה באמת רגע לא רגיל", כתב לה. "ארגנתי טקס קטן והשבעתי את השופטים על נוסח שבועה שהמצאתי לבדי". בהמשך הוסיף: "אמנם בית המשפט לא היה מרוהט בפאר, אבל נראה בהחלט נאה, מכובד ומרשים. אני מקווה שהכל יהיה בסדר".

לריהוט בבית המשפט העליון התייחס גם פרומקין. "הריהוט היה מכל הבא ביד", תיאר. "כסאות ושולחנות בצורות ובצבעים וגדלים שונים, שנאספו ממשרדי הממשלה או הצבא בימי העותמנים או מן המוכן בבנייני הרוסים".

עניין עקרוני יותר התעורר שבועות ספורים אחרי טקס החנוכה. על הפרק ניצב המשבר הראשון של המערכת המשפטית: מאבק על עצמאותה. "אני כועס מאוד על בית המשפט לפשעים חמורים", כתב המושל מאני ביומנו, בהתייחסו לעונש קל מדי, לטעמו, שגזרו השופטים על גובי מס רמאים. "הם היו צריכים להבין טוב יותר, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת כשאתה עוסק באנשים עם מוח משפטי".

מאני הכעוס קיים דיון בעניין עם קלארק, אך האחרון הבהיר לו כי הממשלה לא יכולה להתערב בעבודת בתי המשפט.

 

משרד הביטחון העניק תעודת הוקרה לעמירם ארגמן, לוחם שנפצע בקרבות תש"ח 

ואביו של ראש השב"כ

לינור בר-אל -  15/05/2018 -   חדשות

עמירם ארגמן, נכה צה"ל ממלחמת העצמאות ואביו של ראש השב"כ נדב ארגמן, זכה בתעודת הוקרה מיוחדת ממשרד הביטחון. זאת במסגרת מיזם מיוחד, במלאת 70 שנה למדינה, של אגף שיקום נכים במשרד הביטחון – שבו העניקו עובדי האגף מאות תעודות הוקרה ללוחמים שנפצעו במלחמת השחרור.

ארגמן, בן 88 מקיבוץ חמדיה, נולד בשנת 1930 בעתלית ובגיל 17 בלבד, בזמן שלמד בתיכון בחיפה, התגייס לארגון ההגנה יממה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. ארגמן נפצע באורח קשה בקרב מול חיילים סורים באזור משמר הירדן עוד בטרם מלאו לו 18.

על הקרב ההוא זכה בעבר לאות המופת לאחר ש"גילה אומץ לב מיוחד בעזרה לפצועים, נשאר אחרון בגזרתו עד שאזלה התחמושת ולמרות היותו פצוע קשה עזר להוצאת הפצועים משדה הקרב".

צילום: דוברות משרד הביטחון

בתחילת שנות החמישים עבר ארגמן להתגורר בקיבוץ חמדיה – שם הכיר את רעייתו, תקווה. השניים נישאו והביאו שלושה ילדים: הבנות חנה ותמר, והבן נדב, שמכהן כראש השב"כ.

"ממעוף החסידה"

חסידה לנדאו מ"שלוחות" היתה המורה לציור שלי.

כמורה בבית-הספר, אחר שהכרתי את עבודתה עם הילדים, הצטרפתי לחוג לציור שלה. היא היתה עוברי מורה, חברה לעבודת ההוראה, וגם ידידה. לימים שתינו פרשנו. עם פטירתה השאירה עזבון מופלא של ציורים ורישומים.

חסידה היתה ציירת הוגה. את עבודתה ליוותה בחשיבה עמוקה. בין שאר עבודותיה ציירה את התנ"ך.

אמונתה ומחשבתה ליוו את עבודותיה.

לאחרונה הוציאו ילדיה ספר הנקרא "ממעוף החסידה".

בספר נאספו יצירותיה והגיגיה אשר מלווים כל יצירה על פי הנושא המקראי.. רק ל"טעימה" על קצה המזלג אביא את רישומיה לששת ימי הבריאה ואת ההסבר העשיר והמופלא אשר העניקה לרישומים אלה. הכרה קצרה וקטנה עם אישה גדולה.

  

 

 

אבישג

שובה אלי -  צוות העמרנים

מילים : עמוס אטינגר   לחן : יוסף הדר

האורות שוב כבו כתמול 
בשבילים מהדהד: 
קול פרסות סוסי שאבד בחול 
קול פרסות סוסי האובד. 

הו, הו, שובה אלי 
שובה אלי מן המדבר 
הו, הו, שובה אלי 
יחד נצאה ונדהר. 

הקולות נשמעו כתמול 
קול של ירי וקרב: 
אז הלך אבי בעקבות החול 
ואבי עדין לא שב. 

הו, הו, שובה אלי 
שובה, הרי חלפו שנים 
הו, הו, שובה אלי 
פה כבר פורחות השושנים. 

הלילות שגלשו לכאן 
לא הביאו חלום: 
ילדתי הלכה לא אדע לאן 
בלי לומר, לומר לי שלום. 

הו, הו, שובי אלי 
שובי, הרי כבר רד היום 
הו, הו, שובי אלי 
שובי, ולו לומר שלום. 

הרוחות שנשבו כתמול 
לחשו שוב ושוב: 
על סוסי יחזור אבא מן החול 
בסירה אז ילדתי תשוב. 

הו, הו, שבו אלי 
שבו אלי יחדיו כתמול 
הו, הו, שבו אלי 
שבו הם מדרכם בחול

שנת כתיבה והלחנה: 1960 השיר "שובה אלי" נדפס בתקליטור "ערב של שושנים - אוסף שירי יוסף הדר", בהפקת העמותה למורשת הזמר העברי, 2006

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

 

צמד העמרנים [צמד הגיטרות] הוא צמד זמרים ישראלי,  האחים שלום וברק עמרני, שהיה פופולרי משנות ה-60 עד שנות ה-80.  האחים שלום (הבכור) וברק עמרני נולדו בשכונת כרם התימנים לשושנה, מנהלת משק הבית של ראש העיר דאז, מאיר דיזנגוף, והאב, רחמים, היה בעל חנות תבלינים בשוק הכרמל הסמוך. משפחתם עלתה מתימן כבר בסוף המאה ה-19 ונמנתה על מייסדי השכונה. האחים למדו את שירי תימן בביתם. בסוף שנת 1955 החל שלום, עוד לפני גיוסו לצה"ל, לנגן עם יוסף פלטה כ"צמד הגיטרות". הצמד פעל כשנתיים ובשנת 1962 הופיע תקליטם היחיד, שכלל את הלהיט "שובה אלי". שלום שירת בצה"ל בלהקת חיל השריון ולאחר שחרורו צירף אליו את אחיו צעיר, ברק. המנהל המוזיקלי של הצמד היה יוסף הדר, שבחר ועיבד את השירים בתקליט אריך הנגן הראשון, "העמרנים", שהופיע ב- 1966. התקליט כלל גם שירי מסורת תימניים. שני האחים, שליוו את עצמם בגיטרות, הופיעו בכל רחבי הארץ והתפרסמו בשיריהם: אגדת הל"ה, ברח המלך, הרמטכ"ל התימני, אביגיל ועוד. הצמד השתתף בכמה מופעים של פסטיבל דרור למנצח שיר מזמור.  בשנת 1976 ביצעו השניים את שירו של אורי שבח, "פזמון האגודה", בפסטיבל הזמר המזרחי וזכו במקום השני בתחרות. בתחרות הזמר העברי בשנת  1985בערד השתתפו בשיר "עוד תוסס היין" של מוני אמריליו ועדנה פלג. בשנת 1988 הוציאו את תקליטם השני "רוח דרומית" שכלל שירים תימניים ישנים. התקליט הופיע כתקליטור ב-2007.

    

ביצוע אחרי 30 שנה לחצו כאן לצפייה

 

 

פרשת שלח

 

עשרת המרגלים השבים ממשימתם בארץ ישראל מתארים את גודלם הרם של ענקי הארץ, ומציינים 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. תחושתו של האדם כי הוא חגב ממחישה את קטנותו בעיניו, ואת חששו מהמפגש עם בְּנֵי העֲנָק מִן הַנְּפִלִים.

באופן מפתיע, מפרש רש"י: 'שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים'. רש"י בביאורו כולל הסבר לתמיהה (שהובילה את הגמרא לראות את המרגלים כשקרנים) – כיצד ידעו המרגלים מה חושבים בני הארץ?

דברי רש"י מבארים דבר זה (שמענו אומרים...), אך מעוררים קושי אחר, מדוע פירש רש"י שהענקים חשבו שיש בכרמים 'נמלים', ולא 'חגבים' כפשט הכתוב?

ישנן גרסאות בהן אכן מופיע 'חגבים' במקום 'נמלים' בדברי רש"י, אך נראה כי אין אלו הגרסאות המקוריות.

ניתן להסביר שרש"י תרגם מן התרגום (המתרגם את 'חגבים' ל'קמצי', מילה שתרגומה לעברית יכול להיות 'חגבים' כמו גם 'נמלים'...), אך ננסה לפסוע בעקבות פירושים אחרים

 

רבי עובדיה מברטנורא מפרש את דברי רש"י כמסבירים את שינוי הפרספקטיבה בין המבט של האדם על עצמו לבין המבט של האחר (הגדול) עליו. בעינינו, אומרים המרגלים, היינו כחגבים. גם כשחשבנו כיצד אנו נתפסים בעיניהם, לחגבים נדמינו. אך מבטו של הגדול על הקטן רואה את הקטן כקטן עוד יותר – הענקים בשיחתם דימו את המרגלים לנמלים, הקטנות מן החגבים.

 

הרב מרדכי אליהו, שיום פטירתו חל היום (לפני תשע שנים) הלך בכיוון שונה, ומציע פירוש שהשלכתו יכולה להיות רלוונטית לכל אחד מאיתנו. לדבריו:

בתחילה היו בעינהם כחגבים, אך ככל שירדו ממדרגתם יתקטנו בעיניהם יותר ויותר עד שנראו כנמלים.

 

הרב אליהו רואה בפירוש רש"י את ה'צעד הבא' אחרי המבט שמופיע בפסוק. מי שמאבד את אמונתו בקדוש ברוך הוא, מי שמאבד את אמונו בעצמו ובכוחותיו, סופו שיביא את האחרים לראות אותו כחגב. אך בזאת לא יתם התהליך. מבט מצמצם זה יביא אותו להיתפס בעיני האחרים אף קטן עוד יותר, כנמלה.

לעומת זאת, מי שיזכור כי נשמת ה' באפו, מי שייתן אמון בעצמו, בכוחותיו, בעובדה שבוראו בראו ישר וטוב, הרי שילך מחיל אל חיל, ויזכה שגם אחרים יראו בו איש (או אישה) גדול ומכובד, ומכאן יגדל עוד כוחו ותגדל אמונתו.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי