שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו בשנת ה- 70 למדינת ישראל

ושנת ה- 80 לחלק מיישובי העמק.

נכנסים אנו בשבת זו לחודש ניסן,

חודש האביב, חודש הפריחה, חודש החירות.

 

החירות הצמיחה והפריחה האישית

מבוססים בין היתר על היכולת

לומר תודה.

 

תודה על שהנני מי שאני,

תודה על מי שאני יכול עוד לצמוח ולהתפתח.

תודה על החיים.

 

                                   מודה לחיים-  GRACAIS A LA VIDA      

                                                                     מאת:      VIOLETA PARRA

 מודה לחיים / שנתנו כל כך הרבה

כמו שני כוכבי השחר / הם עיניי וזהבן

איתן אני מבחין היטב / בין שחור ובין לבן

למעלה ברקיע / כוכבים בשמי כאב

ובין המוני האדם / האשה שאני אוהב

מודה לחיים / שנתנו כל כך הרבה

נתנו לי את הצליל / נתנו גם את האותיות

ואיתן גם מילים / של מחשבה ושל התלבטויות

כמו אבא, חבר ואח / כמו האור שמאיר בקרבי

את השביל אל הנפש שלך / של אהובת ליבי

מודה לחיים / שנתנו כל כך הרבה

הגיע הזמן לעצור / רגליי עייפו מלהיות

איתן הלכתי ערים / צעדתי בשלוליות

עברתי חופים ומדבריות / בהרים הייתי דורך

בבית שלך / ברחוב – ובחצרך

מודה לחיים / שנתנו כל כך הרבה

נתנו לי את הלב / שמרטיט את מסגרתו

כשמגיע קצת רגש / ומחשבה איתו

אז אני רואה את כל הטוב / רחוק מהרע ומהצרות

כשאני מביט במעמקי / עינייך הבהירות

מודה לחיים / שנתנו כל כך הרבה

שנתנו לי את החיוך / את העצב והדמעות

כך אני יודע / אם מאושר אני או שעלי לבכות

כי אלה שני החומרים / שאיתם אני כאן שר

והשיר שלכם / הוא בדיוק אותו דבר

והשיר של כולם / הוא שלי נשאר

מודה לחיים / מודה לחיים.

 

מוזמנים בחום ובתודה למרסדס סוסה לצפות בביצועה לשיר

 

 

 

שבת שלום וחודש טוב

 

גדי ליאון

העורך

70 שנה למדינת ישראל – "עוד לא תמו כל פלאייך"

 

עם כניסתנו לשנת ה- 70 למדינה, נכנסנו לאווירת הציונים והחגיגות והרכבנו תכנית מיוחדת שדרכה נביט באספקטים השונים של החיים במדינת ישראל.

ביחד עם המרצים הנפלאים שלנו יצאנו למסע התוודעות לתהליכים, אישים ואירועים השזורים בעבר, בהווה והמשפיעים גם על העתיד.

·         ברכה פונדק הרצתה על – אומנות בישראל –  על יצירתו של אברהם אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל.

·         רן שוהם  סקר והאיר בצורה מרתקת את נושא האדריכלות בישראל, פנים רבות לה.

·         עמוס דותן  דבר על הדרך המיוחדת בה מדינת ישראל הפכה מאוטופיה לפלא.

·         משה אלעד  הראה כיצד מאיומים קיומיים הפכה ישראל למעצמה כלכלית טכנולוגית.

·         דרורה הלוי הובילה אותנו בצורה מרתקת ווירטואוזית בין מגילת העצמאות לחזון הנביאים, לשיבת ציון ומדינת ישראל.

 לסיום, טיילנו עם מורן גלאון – בעקבות סיפורי מנהיגים וההתיישבות בעמק יזרעאל.

ראינו מרחוק את כפר הילדים הממוקם בגבעת המורה, בבלפוריה ראינו את בית הכנסת – האם ידעתם שלבלפוריה היתה קבוצת כדורגל? בתל עדשים שמענו סיפורים רבים על הישוב – תל עדש, האסם, בית העם, בית הכנסת, רחוב הבוץ, סיפורו של רפאל איתן.

 

חוויות... התברר לנו שהאוטובוס שלנו התקלקל וצריך לעשות קצת שינויים.

לסיום התכנסנו בבית העם של תל עדשים – שם חיכה לנו קפה ומאפים טעימים וחמים.

שמענו את סיפורו של נחום חובב בן ה-91 שהוא יליד המקום – ואדיב מיכאלי ייצג את תל עדשים המתחדשת.

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

 

הנש"ר הלך ל"שיר עבודה (כחול ים המים)"

 

את המפגש פתחנו בחזרה על שיר הקטר הלא הוא 70414, ותנועת הקטר ממש הורגשה בבית.

 

למדנו את "שיר עבודה" שירו של נתן אלתרמן אותו הלחין נחום נרדי.

שיר מיוחד זה, שנעדר פזמון הוא, מורכב משלושה בתים החרוזים באופן ייחודי. שלושת השורות הראשונות בכל בית מתחרזות בסיומן ואילו השורה הרביעית מתחרזת עם הרביעית בבית השני ובבית השלישי. לכל בית מנגינה משלו. התאמנו תנועות הקשה לחריזה על פי בחירת המשתתפים וכך "עבדנו" ב"שיר עבודה".

 לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת קרן מבית החינוך דקלים

לחצו כאן

עם ילדי כיתתה של המורה אילת מבית החינוך דקלים ביצענו מפגש ייחודי. הילדים וחברי הבית המשתתפים בקביעות במפגשים עם ילדי כיתה זו למדו את השיר כבר בשבוע שעבר בעת ביקור מנהלי ומפקחי קרן קרב, ביקור עליו דיווחנו בשבוע שעבר.

את המפגש העברנו בבחירת שיר ובחירת ארבע מתנדבים מקרב המשתתפים לשיר סולו.

הילדים וחברי הבית התלהבו מאוד ממבנה המפגש ורצו עוד ועוד שירים אך הזמן עבר במהירות רבה.

 

בשבוע הבא נתכונן לקראת האביב ופסח.

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

 

חבורת הפיוטים בשירים לקראת חודש ניסן ופסח

 

פתחנו את מפגשנו הפעם בפיוט "גואלי יה" שנכתב בידי אשר מזרחי שהיה בתוניס עשרים שנה. שימש שם  בכל תפקידי הקהילה: כרב, מוהל, שוחט, חזן ופייטן וכקורא בתורה.

הפיוט מבטא כמיהה לארץ ישראל ולגאולת העם והארץ.

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע הפיוט בידי החבורה לחצו כאן

ולהמשך הפיוט בביצוע החבורה לחצו כאן

אם נתייחס מעט לנושא המוסיקלי אזי הפיוטים שהושרו בעדות המזרח בנויים על מקאמים. להבדיל מהמוסיקה המערבית במקאמים ישנם חצאי ורבעי טונים ובזה ייחודם.

 

ובפיוטים הקשורים לשבת התייחסנו דווקא להבדלה בין קודש לחול הנאמרת במוצאי השבת. בזמן זה בו אנו נפרדים למעשה מהשבת, מהנשמה היתירה שאפפה אותנו לאורך כל השבת אנו מנסים לקחת מעט ממנה גם להמשך השבוע. הבדלה בין הקודש לחול על מנת לקחת ממנה אל החול.

האזינו לביצועו של אופיר סלומון לחצו כאן

יכולתו של הפייטן ומנעד קולו יקבעו את רמתו וכך נכון גם לגבי הפייטן הזה.

האזנו גם לנוסח ההבדלה בעדות אשכנז בלחנה של חסידות מודזיץ שבהשוואה לניגוניה המרובים לחן זה מתאפיין דווקא בצלילים האחידים שבו ולא עם מנגינה מורכבת המשתנה מבית לבית בפיוט.

האזינו לביצוע לחן זה עם בני החבורה

לחצו כאן לצפייה במילות ההבדלה בנוסחים השונים

ולקראת ניסן ופסח שמתקרב נפגשנו עם הפיוט "אחד מי יודע" בו מרוכזת כל הסימבוליקה היהודית כמעט הקשורה במספרים והדגש מושם על האחד- הלוא הוא הבורא הקדוש-ברוך-הוא.

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

 

קינחנו בפיוט "אל בידו" החתום באקרוסטיכון בראשי הבתים- אליהו לניאדו פיוט המובעת בו וכמיהה לגאולה כמו שנגאלו ממצרים.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לפיוט זה לחצו כאן

 

אנו שבים ומזינים אותך ואותך להצטרף אלינו.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

לאביתר הכל מותר  כתב: דודי גרין  איורים: יונת קציר

 

 

 

 

 על פי שם הספר ניתן לשער שלפנינו סיפור על ילד פורק כל עול, החושב שמותר לו לעשות ולקבל כל מה שהוא רוצה ושהוריו ושאר הסובבים אותו, נאלצים לרצות אותו, או שהם מנסים לחנך אותו.

כשמתחילים לקרוא בספר הקסום הזה (הרבה גם בזכות האיורים) מסתבר שאין דמויות אחרות בספר מלבד איתמר ואלה משרתות את תעלוליו, מאווייו ורעיונותיו.

איתמר אינו הילד השובב הקלאסי מספרות הילדים, המכעיס ומתגרה בסובבים אותו, אלא מה שמניע אותו היא סקרנות בלתי נדלית, הפעלת כל חושיו בנעשה מחוץ לביתו ואפילו ניסיונות לשנות סדרי עולם. בספר דוגמאות רבות למעשי השובבות, לרעיונות היצירתיים וליוזמות המקוריות של אביתר, המנסה לבדוק עד כמה רחוק אפשר למתוח את הגבולות.

"לעקור גזר כתום מתוך האדמה

כדי שישתזף בקרני החמה.

לקשט יפה בצבע כחול

עגבנייה אדומה וסלק סגול.

ומותר לי לאכול מצה בראש השנה

ולשיר בט"ו בשבט "מה נשתנה........."

 

בתרגום לאנגלית של שם הספר, קרא לו המחבר המלך אביתר

EVIATAR THE KING MAY DO ANYTHING, ואכן בספר מופיעות כמה פעמים השורות החוזרות:

"כשאמרו לו כולם: אסור! אי אפשר!

היה מחייך ובקול גדול שר:

אני המלך אביתר – ולי הכול מותר

לי הכול מותר- אני המלך אביתר."

הספר מחולק באופן בולט לשני חלקים כשהראשון מתרחש בבקר ובו מסופר כל מה שאיתמר עושה, עם הפנטזיות שבמוחו, גם אם זה אסור ואי אפשר.

חלקו השני מתרחש בעת שאיתמר הולך לישון, כאשר מופיעות בדמיונו הפיות, שבאופן סמוי מסמלות את הקול המחנך של המבוגרים, מהם אמור הילד אביתר ללמוד על דרכו של העולם בעזרת שאלות שונות. אביתר סופג ידע לא מדמויות המבוגרים שבאופן טבעי נמצאות בחייו, אלא מדמויות דמיוניות הנכנסות לחייו, מעוררות את סקרנותו והופכות אותו ולפתוח וקשוב להן. על ידי הבחירות הנכונות יכול אביתר גם להתנהג כרצונו וגם להכיל את הכללים והחוקים הנהוגים בעולם.

"אביתר, אתה ילד חביב ונלהב         ותזכור שהיה אתמול ויהיה גם מחר

אבל כשתגדל ותצא למרחב           ולפעמים לא תספיק ויהיה מאוחר.

תצטרך קצת יותר זהיר להיות         אבל בכל בקר עוד יום בא לעולם

ותגלה שלפעמים תעשה טעויות.     ותמיד תחשוב שיפה הוא מכולם.

"לפעמים תתבלבל בין לבן לשחור

אך בסוף תצטרך בעצמך לבחור"..............

 

המאיירת נכנסה לראשו של איתמר וראתה בדיוק איך נראה העולם הפנימי שלו. באיורים שנעשו בגוונים רכים ובהירים נראה אביתר בהיר מבט, המתנהל בשמחה ובהרמוניה עם סביבתו.

הספר משמש הזדמנות לדיאלוג בין הקוראים למאזינים על מה אפשר ומה אי אפשר, על מה מותר ומה אסור, על מאוויים ודמיון, על יצירתיות ומחשבות שכל אלה היא העשייה הטבעית של ילדינו.

החווה בה שכן קיבוץ עובדיה בסלבקוב, תרצ"ג-תרצ"ט, נהרסה!
(תודה לשחר רחמני לדיווח על ההריסה בעקבות ביקורו במקום!)

 

בטבת תרצ"ג, 1.1933, הקימה קבוצת חברים דתיים קיבוץ עלייה במסגרת החלוץ המזרחי, בעיירה סלבקוב, באיזור זגלמביה שבדרום פולין. המייסדים היו חדורים להט חלוצי וחתרו לקיבוץ שחבריו יכשירו עצמם כחלוצים דתיים ויעלו לארץ ישראל כחבורה שתקים בה קיבוץ דתי. הבסיס הכלכלי היה בית חרושת למסמרים ולחוטי ברזל של האחים שיין, תעשיינים יהודים שהעמידו לרשות הקיבוץ מקומות עבודה ופרנסה בבית החרשת. בתרצ"ו, 1936, העמידו לרשותם גם בית חווה בשולי העיירה וצמוד לו שטח חקלאי. בזכות כל אלה ומסירות חברי הקיבוץ, המצב הכלכלי היה משופר יחסית למצבם הקשה של קיבוצי הכשרה בפולין. השם: קיבוץ עובדיה - קיבוץ עובדי י-ה, הוצע על ידי שליח התנועה מארץ ישראל, נתן גרדי, שפעל להקמתו יחד עם השליח נחמיה עמינח. מבחן קשה הוצב בפני המבקשים הרבים להצטרף לקיבוץ התובעני, המועמדים נדרשו להוכיח עצמם בכל רכיבי אורח החיים הייחודי בסלבקוב, מעטים התקבלו לקיבוץ.

הווי חיים מיוחד נרקם בעובדיה: שעות עבודה מרובות - קדושת העבודה, שיתוף מלא ברכוש ומניעת כל רכוש פרטי, הסתפקות במועט. אורח החיים סגפני, נזירי, מזון דל ומועט, שניים ישנו במיטה אחת - הכל כהכנה לקשיים בארץ. החברים הרבו לשיר, לרקוד וגם לשתוק. הם העלו לדרגה עליונה את הצו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט), בלשונם - "הִתְחָיוּת" - דיבוק חברים עד כדי מיזוג הנשמות. החיים בעובדיה התאפיינו במסירות מוחלטת, למען הקיבוץ חייבים היו להקדיש את הכל, הגוף והנפש, ללא שיור. בגעגוע עמוק זכרו את השבתות הנפלאות בעובדיה ובעיקר הסעודה השלישית. החצר, החווה והווי החיים, היו רוויים אווירה ארץ-ישראלית, ציונית-חלוצית, רק במוצאי-שבת הם שרו ורקדו בפולנית. חזונם הובע בכרזה גדולה: "שאיפתנו - הרמוניה שלמה באנושות".

מעמד מיוחד יועד למועמדים לעלייה ארצה מבין הוותיקים, להם הוענק מכל טוב, בחומר וברוח. בכל שנה זכו מעטים במעמד יוקרתי ונכסף זה, הם קיבלו סרטיפיקט (אשרת עלייה לארץ) מבין המעטים שהוקצו לתנועה ולקיבוץ. במהלך השנים התרופף מעט המתח הרעיוני שהיה גלום בעובדיה בראשיתו. התביעות הנוקשות רוככו מעט, עם הצטרפות חברים חדשים בוגרי השומר הדתי, שמִלאו את השורות בעקבות העולים לארץ.

ראשי הציונות-דתית, שליחים מהארץ, צעירים חברי תנועת הנוער השמה"ד, פקדו את הקיבוץ והתבשמו מרוחו. כינוסים תנועתיים וסמינרים רעיוניים התקיימו בו. רבים מבוגרי קיבוץ עובדיה עלו לארץ והיו בין מייסדי הקיבוצים טירת צבי וכפר עציון. חלק ניכר מהם נפלו בקרבות מלחמת העצמאות בכפר עציון. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נאלצו החברים לנטוש את הקיבוץ האהוב והחלו בנדודים. המבנה נפרץ, הרכוש הדל נשדד. החברים נשאו בלבם את מורשת סלבקוב והמשיכו אותה בארץ ישראל, כאן תרמה לעיצוב אורח החיים בקיבוץ הדתי, ואף לדרכה של בני עקיבא בישראל.

קיבוץ עובדיה פעל משנת תרצ"ו בבית חווה ברחוב אולקושקה 42, בשולי העיירה, בדרך לאולקוש. הבית, המבנים בחצר והעצים הענפים שעיטרו אותו, נותרו עד היום על תילם ואף מסמרי המזוזה בדלת הכניסה האחורית. על קיר הבית הוצב שלט זיכרון לציון סיפורו המיוחד של המבנה והחיים שנרקמו בו. בשנים האחרונות נועד המבנה להריסה שכן הוא התפורר, בהעדר כל טיפול ושימור. בשלהי אדר תשע"ח, 3.2018 נהרס המבנה, ככל הנראה על ידי העירייה מטעמי בטיחות. שלום קרניאל, שעמד בראש תנועת הנוער השומר הדתי, ועלה כמו רבים מחניכיו לכפר עציון, חתם את מאמרו על קיבוץ עובדיה בסלבקוב: "נפסקה בפרשת סלבקוב בגולה ולעומתה נתרקמה פרשת סלבקוב בארץ ... סלבקוב השאירה רשמית עמוקים בלב כל חבר ועל כן מזכירים אותה ברטט נפשי ובחיבה יתרה ("קיבוץ עובדיה בסלבקוב, עלונים, אדר א תש"ג).

 

יוחנן בן יעקב,
כפר עציון

 

 

 

 

דגם של הבית שברק בן יעקב בנתה במסגרת תערוכת שורשים

שהתקיימה בבית התפוצות

לפני שלוש שנים

 

מהמתרחש בגינה כעת

הימים מתארכים (שעות אור) חלק מצמחי החורף מסיימים פריחתם וחניטת זרעיהם.

הרקפות מסיימות פריחה והגבעול שנשא פרח, רוכן לכיוון הקרקע ומסיים תהליך הבשלת זרעים. ברקפות התרבותיות יש בכל שקיק מספר רב של זרעים וניתן לסייע להם ולהנביט אותם בשנה הבאה- תהליך מעניין וכדאי לשתף את הנכדים הילדים הצעירים.- אפשר גם לאסוף ולאכסן את הזרעים כדי לזרוע בשנה הבאה בתחילת החורף.

גינת ירק- בקלילות- לשתול בצלצולים ולהפיך מהם במהלך הקיץ עלי בצל ירוקים שמידי פעם ניתן לקטוף לסלט. מומלץ לקנות גם סלק אדום קטנים ולטמון באדמה. הסלק יגדל וגם ממנו- להוריד עלים לסלט (עלי בייבי).

 

יִשְׁמֹר הָאֵל אֶת הַגְּוִילִים

 

זו העונה אשר בה כולם מנקים...במקומי קוראים לזה "עושים פסח", אך המקפידים שלא יחשדו בם בהגזמות לפני החג, קוראים לזה "ניקוי אביב" אם כך ואם כך אלה הם "ימי הדין" של הספרים השונים...

אתה רואה אותם זרוקים בפינות רחוב, בחדרי מדרגות, בגנים ציבוריים, בפתחי ספריות רבים רבים מגוונים. ספרי ילדים, ספרי מדע, היסטוריה,גיאוגרפיה, וגם לא נעדר מקומם של ספרי קודש. יש ביניהם רווי אבק, יש בהם אוצרי הקדשות "לבני באהבה".."ליום הולדתך ה- 12 ברכות..." ועוד כהנה וכהנה פיסות אהבה תלושות מספר החיים-

אנו חיים בעידן האינטרנט הפלפונים הסמרטפונים ועוד כהנה וכהנה פלאי הטכנולוגיה של העולם המתחדש בכל יום .ואלה דוחקים את רגליהם של הספרים. תם עידן הספר וגם אם ננסה להתכחש לעובדה המצערת הזו אין לנו אלא לדעת כי גם אנחנו וגם הם...במסלול אחד אנו צועדים ולא נוכל לשקוע בגעגועים או נוסטלגיה – הרי אלה, מלבד שברון לב לא יעניקו תרופה למכה.

כה רבים הם האנשים אשר אצרו כל חייהם "ספרים רבותי, ספרים" ובערוב ימיהם ישבו מול מדפי הספרים ומשאלת לב להם: מי ייתן ויימצא קורא לכל אלה. ואם אנחנו נפרד מעולמנו האם יימצא לכל אלה "בית אחר" – האם עוד נותר מי אחרינו אשר ימצא חפץ בהררי ההרים של הנייר הכרוך הזה?

כה רבים הם בני גילי אשר עברו את חווית ה"פינוי" של בית ההורים הכוללת את התיבות והארגזים הגדושים...

        העתיד יביא עימו פתרונים. יהיו אלה אנשים אחרים אשר תרבותם מעוגנת בחופים חדשים – רוח האדם תשוב ותמצא מסילות חדשות בעולם אחר.

אלתרמן בשירו הנפלא "הספרים" (חלק ג' שיר עשרה אחים) מונה את שבחי הספר ובין בתי השיר כאילו נבואה נמלטה מקולמוסו:

 

"יִשְׁמֹר הָאֵל אֶת הַגְּוִילִים לְחַיֵּי עַד וּלְחַיֵּי חֶלֶד,

יִשְׁמֹר מִטַּחַב וּמַעַשׂ וּמִנִּקְמַת כּוֹבֵשׁ.

יִשְׁמֹר אוֹתָם הָאֱלֹהִים מֵאֱוִילִים וּמֵאִיוֶלֶת

וּמֵחָכְמַת הַכְּסִיל כְּמוֹ מֵאֵשׁ".

 

אכן – אמן.

 

 

  

אבישג

כתונת פסים

מילים: מאיר אריאל    לחן: ארקדי דוכין 

לפני כמה וכמה שנות אלף 
נפרדנו אני ואחי 
הוא לכיוון של הקרירים האלה 
אני לדרום מזרחי 
יובלות על יובלות לא התראינו 
ופתאום נפגשנו כאן 
לא הכרנו כל כך השתנינו 
טוב שהשארנו סימן 
מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי 
בבכי צחק לי אחי 
אתה לא נראה כל כך ישראלי 
בטח שלא תנ"כי 
כן, כל הצבעים עוד יזהירו    לכל הצדדים בעולם 
לראות כולם את כולם          וכל הצדדים עוד יכירו 
בגוונים השונים את עצמם    ויותר הצבעים לא יסתירו 
אדם מאדם דם מדם 

מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי 
למבטא המוזר שלו ביטא ביטא זה יותר תנ"כי? 
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע 
כל פס רוצה לקלף לי את העור 
הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע 
רק אתן לגוונים מעט אור 
כן, כל הצבעים עוד יזהירו    לכל הצדדים בעולם 
לראות כולם את כולם          וכל הצדדים עוד יכירו 
בגוונים השונים את עצמם    ויותר הצבעים לא יסתירו 
אדם מאדם דם מדם 

פולנים התנפלו על מרוקו 
רוסים נכנסו בתימן 
מצרים חטפה מטורקיה 
שבדרך תקעה את יוון 
איך שביניהם הסתבכנו 
כבר סופר אף כי לא יאומן 
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו 
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן 
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע 
כל פס רוצה לקלף לי את העור 
הו פסים פסים פסים שלי 
אני לא אשתגע לא אשתגע 
רק אתן לגוונים מעט אור 
כן, כל הצבעים עוד יזהירו    לכל הצדדים בעולם 
לראות כולם את כולם          וכל הצדדים עוד יכירו 
בגוונים השונים את עצמם    ויותר הצבעים לא יסתירו 
אדם מאדם דם מדם 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

    

החל מאמצע שנות ה-80 ובמשך שנות ה-90 של המאה הקודמת חוותה מדינת ישראל גל עלייה גדול שהזכיר את גלי העלייה הגדולים שפקדו את המדינה בראשיתה בשנות ה-50. כ-22,000 עולים מאתיופיה הגיעו לארץ במסגרת שני מבצעים מאורגנים להעלאתם – "מבצע משה" (1985-1984) ו"מבצע שלמה" (1991), והחל מסוף שנות ה-80 ועד לשנת 2000 הגיעו לארץ כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר (כיום מדינות חבר העמים), כתוצאה מהתפוררות ברית המועצות. 
ב-1995 הפיקה תחנת הרדיו "גלי צה"ל" את השיר "כתונת פסים", זאת כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה לקבלת העליות החדשות. את המילים כתב מאיר אריאל, שבחר בדימוי כתונת הפסים של יוסף כדי לתאר את מגוון 'הצבעים' המרכיבים את החברה הישראלית, כאשר כל פס מייצג מוצא תרבותי אחר. את הלחן כתב ארקדי דוכין, שגם עיבד את השיר וביצע אותו כחלק מנבחרת כוכבים גדולה במיוחד, שבהתאמה למילות השיר ייצגה את הפסיפס המגוון של החברה הישראלית.

המשתתפים, על פי סדר הופעתם, היו: ארקדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עופר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סאמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפולוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בועז שרעבי, דני ליטני, דן תורן וירמי קפלן.

   

  

רעיונות מרכזיים

  

"לפני כמה וכמה שנות אלף 
נפרדנו אני ואחי 
הוא לכיוון של הקרירים האלה אני לדרום מזרחי" 

השיר מתחיל בתיאור היציאה אל הגלות של עם ישראל ממדינתו לאחר מרד בר כוכבא (136-132 לספירה) ומתאר כיצד נפרד העם היהודי (כשני 'אחים') ונפוץ אל תפוצותיו - אח אחד (שהוא הדובר בשיר) פנה אל"הקרירים" - ככל הנראה אל ארצות הצפון הקר, ואילו האח השני אל ה"דרום מזרחי" - מדינות הדרום והמזרח. ההדגשה של 'דרומי' ו'מזרחי' אל מול 'הקרירים' אינה מסמנת רק כיוון גאוגרפי אלא גם שינויי סביבה שמהם נגזרים לכאורה גם שינויים באופי האדם. 

"יובלות על יובלות לא התראינו 
ופתאום נפגשנו כאן 
לא הכרנו כל כך השתנינו 
טוב שהשארנו סימן" 

המילה "יובלות", ריבוי של המילה יובל, מסייעת לאריאל לתאר את המאות הרבות שחלפו מאז גלה העם היהודי מארצו, ולאחר תקופה ארוכה שוב נפגש כאן העם מכל קצות העולם. השינוי המשמעותי שכל חלק מהעם ספג מסביבתו במשך מאות דורות, גרם לכך שכבר כמעט שאין סממן חיצוני שמחבר את הרחוקים, ולכן מציין הדובר כמה זה "טוב" שהעם דאג להשאיר "סימן" מסוים המייחד את כולם. האם הכוונה היא לסימן קונקרטי בגוף כברית מילה, או לסימן רוחני כמו התרבות היהודית, התורה, הסידור, השפה העברית? 

"מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי 
בבכי צחק לי אחי 
אתה לא נראה כל כך ישראלי 
בטח שלא תנ"כי" 

הדובר רואה את עצמו דרך עיני האחר (קרי, ה'אח' השני). "מה הם עשו לך", שואל ה'אח' השני את הדובר ומעלה את התהייה בנוגע למראהו; "אתה לא נראה כל כך ישראלי ובטח שלא תנ"כי", הוא מוסיף. השאלה המתבקשת העולה מהשאלות הללו היא מה גורם לאדם להיראות 'ישראלי' ומה גורם לו להיראות 'תנ"כי'? שכן אם הייחוד של העם הוא המפגש בין כל קצותיו, מה הוא קנה המידה שעל פיו נמדד המראה הישראלי או התנ"כי? 

"כן, כל הצבעים עוד יזהירו 
לכל הצדדים בעולם 
לראות כולם את כולם 
וכל הצדדים עוד יכירו 
בגוונים השונים את עצמם 
ויותר הצבעים לא יסתירו 
אדם מאדם דם מדם" 

הפזמון מעלה את התקווה לשאלה שעלתה בסוף הבית הקודם. הוא אינו קובע מהו הצבע 'הישראלי' או 'התנכ"י' אלא נפעם משפעת הצבעים הייחודית שמתקיימים זה לצד זה בכל זוהרם. העובדה שכל ה"גוונים השונים" קורנים "לכל הצדדים בעולם" מייצרת אפשרות שחזון ה"אור לגויים", המבטא את ייעודו של עם ישראל כמורה הדרך הרוחנית והמוסרית לעולם כולו (חזון שמקורו בדברי הנביא ישעיהו ושהפך בעת החדשה להיות אחד הנדבכים בחזון הציוני, קרי מדינת ישראל כ"אור לגויים"), אינו חזון של 'אור אחד' אלא חזון שבו "כל הצבעים עוד יזהירו לכל הצדדים בעולם" ו"כל הצדדים... יכירו בגוונים השונים את עצמם", עד שהצבעים השונים כבר "לא יסתירו אדם מאדם ודם מדם" ו'כולם יוכלו לראות את כולם'. כלומר, האדם הוא מה שהוא בזכות היותו אדם ואין זה משנה מה צבעו. 

"מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי 
למבטא המוזר שלו ביטא ביטא זה יותר תנ"כי?" 

הבית השני ממשיך בתשובה לפזמון, הדיאלוג בין שני 'האחים' (כלומר בין שתי קצוות העם) ממשיך. אם מקודם טען 'האח' של הדובר כלפי הדובר כי הוא אינו מספיק 'תנ"כי', הרי שכעת הדובר מגיב ל"מראה החיוור"ו"למבטא המוזר" של 'אחיו' ("ביטא" - "בבקשה" בגרמנית). האם זה הופך מישהו מהם ליותר 'תנכ"י'? 

"הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור" 

הפזמון השני מבהיר שכל הצדדים במגוון הפסים של הכתונת אינם מצליחים לקבוע בעלות בלעדית על הנרטיב המשותף (התנ"כי והישראלי), ומעצם היותם פסים בכתונת אחת המחוברת לה יחדיו, הם צריכים להפוך לעם אחד - 'בלי להשתגע'. השימוש במילה "להשתגע" מעיד על מורכבות התהליך והכאב הנלווה לחיבור שלל הפסים השונים לכתונת אחת. 

"כן, כל הצבעים עוד יזהירו... 

פולנים התנפלו על מרוקו 
רוסים נכנסו בתימן 
מצרים חטפה מטורקיה 
שבדרך תקעה את יוון 
איך שביניהם הסתבכנו 
כבר סופר אף כי לא יאומן 
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו 
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן" 

הבית השלישי מעמיד את המאבק העדתי במרכזו. פולנים 'מתנפלים' על מרוקאים, רוסים 'נכנסים' בתימן, מצרים 'חוטפת מטורקיה'. לכאורה מדובר במאבק בין מדינות, מלחמות זרות בין אימפריות. הדובר שואל מדוע גם בארצנו אנו ממשיכים לריב את "המלחמות הזרות" (קרי, את הריבים) של אותן מדינות הן "כבר שכחו אותנו מזמן מזמן". 

הביצוע המוזיקלי של השיר מדגיש את אלמנט הרבגוניות שמאפיין את מדינת ישראל. הבחירה להביא זמרים מכל הסגנונות המוזיקליים השונים (רוק, פופ, מזרחי, אופרה), לשלב עולים חדשים (ארקדי דוכין, ייבגני שפולוב, רפי פרסקי, מסקי שיברו) עם ילידי הארץ יהודים וערבים (חיה סאמיר) ולצרף זמרים בעלי הטיות מגדריות (דנה אינטרנשיונל) יוצרת פסיפס משכנע מאוד של גיוון קולי וגיוון מוזיקלי, כך שההפקה והמוזיקה של השיר משקפות את המאבק הפנימי המתחולל בתוכו (ובתוכנו), ואת היופי העולה מהאפשרויות המגוונות שטומנת בחובה הרבגוניות הישראלית.

    

השפעה והתקבלות

 כאמור, השיר "כתונת פסים" הופק כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה. מטרתו העיקרית של השיר הייתה לקדם את ערך הסובלנות כלפי האחר ואת המודעות לרבגוניות ולמגוון האנושי המאפיין את החברה הישראלית. 
השיר שודר רבות בגלי צה"ל ובאמצעי תקשורת אחרים. מגוון הכוכבים והנושא הטעון הפכו את השיר לשיר ידוע ומוכר המושמע רבות בהקשרים של קבלת האחר במדינת ישראל.  

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

    

                   מאיר אריאל                                         ארקדי דוכין

פרשת ויקרא ושבת החודש

 

המצווה הראשונה שמצטווים ישראל לקראת צאתם ממצרים היא 'החודש הזה לכם' – מצוות קידוש החודש ומניית ה'זמן היהודי'.

חז"ל במדרש ראו את המילה 'לכם' כמשמעותית מאוד בציווי זה, וכמסמלת את נתינתו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל את האחריות על הזמנים, עד כדי כך שתיארו באופן ציורי כיצד המלאכים בשמים שואלים את ריבון העולם מתי חל ראש השנה, והוא מגיב בתמיהה- 'ולי אתם שואלין? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה'

 

משלים שונים ניתנו במדרש לצעד זה של מסירת הזמנים בידי ישראל.

א"ר יהושע בן לוי למלך שהיה לו אורלוגין, וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו.

א"ר יוסה בר' חנינה למלך שהיה לו שומירה, וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו.

א"ר אחא למלך שהיתה לו טבעת, וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו.

א"ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיון שעמד בנו מסר לו את המפתחות.

א"ר חייא בר אבא לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו.

ורבנין אמרין לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו

 

המשלים השונים הינם בעלי מכנה משותף. האב מוסר את החפץ המשמעותי לבנו שגדל, ומעביר אליו את האחריות. ההבדלים בין המשלים יכולים ללמדנו פרספקטיבות שונות ביחס לתפיסת הזמן.

 

רבי יהושע בן לוי רואה את 'החודש הזה לכם' כמסירת השעון. הזמן זורם, מה שניתן לעם ישראל הוא היכולת לראות 'מה השעה' בשעון האורלוגין. לעומתו, ר' יוסי ברבי חנינה רואה את קידוש החודש כשומירה. השומירה היא סוכת השומר על הכרם, וקביעת הזמנים היא השומרת על התוכן – על העולם היהודי.

רבי אחא מזהה את הזמן עם הטבעת. תכשיט יקר ערך שהוא גם חותם ייחודי למלך, והוא העובר לידי בנו.

רבי יצחק מדייק שמדובר באוצרות הרבה. הזמנים מגוונים הם, כל אחד אוצר הוא בפני עצמו, והמפתחות השונים נמצאים בידי מי שמקדש את החודשים.

שני המשלים האחרונים מוסיפים נדבך. רב חייא בר אבא רואה את קידוש החודש ככלי אומנות. בעזרת קביעת מסגרות הזמנים ניתן ליצור ולקדם את העולם. וחכמים ממשיכים את הדימוי הזה למקום המשמעותי ביותר- בעזרת קידוש החודש ניתן לרפא את העולם. זה תיקו של הרופא הגדול, של הקדוש ברוך הוא.

 

כמה נוכל ללמוד על הזמן, על מעגל החיים היהודי, על הקדושה של המועדים והזמנים. נוכל להתבונן בהם ולדעת 'מה השעה', נוכל להבין שהם שומרים על עולמנו מבנאליות וחילון, נוכל ראות את היופי בהם ואת היותם מבטאים את ייחודנו, נוכל לשים לב לשוני שבין כל חג למשנהו ולאוצר המיוחד לו, ועל כולם, נוכל להבין שבעזרת הזמנים יש באפשרותנו ליצור עולם, ולרפא שברים שבמציאות

 

שבת שלום וחודש טוב, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי