title
title
title
title
title
title
יוצרים בעוז - שלומית שניר

קש - שלומית שניר, 10.7.2016

ממערב לשביל, חבילות-קש

אל שמש במזרח, שולחות גיצי-זהב.

שלוש-עשרה חבילות, בערמה אחת

פרי האדמה, לחקלאים – מתת.

החקלאי - חרש, דיסק, והתפלל

זרע, השקה, ריסס, קצר, אמר הלל.

אפור-ירוק-זהוב, שדה מחליף צבעיו

מתת האדמה, והאדם – יחדיו.

---------------------------------------

עיני בת הטוחן, כחולות כדגניות

ואת ראשה עוטר, שער זהוב עבות.

לטוות חוטי זהב, מקש, היא מוכרחה

אם התחייבות תיתן, תזכה היא לעזרה.

---------------------------------------

איכה בילדותי, מתבן הקש קרץ

איכה קופץ נכדי, לקרקע ממרומיו.

משכב לחלוצים, שאהבו עליו

נשמר במתבנים, היום כמו אי-אז..

מזון וגם מצע, הקש לבהמה

בחג ובמועד, מוצב הוא כבמה.

אדם חייו כקש, חולפים כצל עובר

בשמיי-חיי, הקש, נוכח וזוהר.




כשמת אדם - שלומית שניר, 4.8.2016

לזכר אבי דוד צור ז"ל, שנפטר ב- 26.8.2005

לזכר אמי מרגלית צור ז"ל, שנפטרה ב- 6.8.2013



כשמת אדם, אובד קולו

שפתיו פתוחות, נח לבבו.

אך הד קולו, עולה מקיר

ליבי, אשר אותו הכיר.

אזי נפרש שובל צבעיו

ומתנגנים בי ענבליו.

נשרו קוצים, הוסרו קליפות

אביט אז פנימה, אל האור.

*********************

שני תינוקות, רכי מבט

על חוף חיינו, אז נצעד.

הים שקט, ומשבריו,

ברורים. צלולות מצולותיו.

עקבות רגלינו כחותם.

צדפים בחול, וריח ים.

שמש זרחה, שמש שקעה

בין אור לאור, הלב – נרגע.