שלום רב קוראנו היקרים

 

           כל השבוע אני מהרהר במילות השיר

"קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ ..."

 

 

שירת חייו של מריו לוי נפסקה מפיו

בבוקר השבת האחרונה.

אך לא שירתו. שירתו עוד מושמעת.

מושמעת על ידי חבריו

מושמעת על ידי הבשורה

אותה הביא לעולם.

 

רבו חבריו בארץ ובעולם.

רבו האנשים שכתבו אודותיו,

והנה אחד מיני רבים:

"האם יש נביאים בדורנו? אני בטוח שפעם פגשתי אחד כזה. 
הוא הופיע יום אחד בשער בית הספר המשותף בשדה אליהו. הימים סוף שנות השבעים בואך שמונים. לבוש בגדי עבודה כחולים, ידי עובד מחוספסות, דיבור פשוט וישיר כך נכנס לכיתה. "חשוב לי לדבר אתכם, אתם הדור הבא, אולי אתם תשתכנעו" כך פתח ושטח בפנינו הילדים, קצרי רוח וחסרי סבלנות, את משנתו הרחבה והעמוקה. שמו היה מריו לוי.

מריו דיבר על הסכנות העצומות בשימוש בריסוס ושאר חומרים כימיים בחקלאות, שהגוף לא יודע להתמודד עמם וגורמים למחלות בהמשך החיים. הוא דיבר על מזיקים המפתחים עמידות לריסוסים, שאותם נאלצים החקלאים לתת בכמויות גדלות והולכות (לכולנו כבר היה ניסיון לא מבוטל, בריסוסים שונים בענפים בהם עבדנו). הוא תקף את השיטה המקובלת לחריש, באמצעות הפיכת שכבות האדמה, הוא טען שבכך מסיבים נזק לטיב הקרקע, ובנוסף הדבר מאלץ להשתמש בטרקטורים הולכים וגדלים (גודל הטרקטורים היווה עבורנו הילדים את הבסיס העיקרי לקבוע, איזה קיבוץ שווה יותר...).

מריו האמין שבאמצעות הפעלה נכונה של מגוון אמצעיים כמו הכנה מתאימה של השטח לפני זריעה, דישון בחומרים אורגניים (זבל, קומפוסט וכדו'), הדברה ביולוגית, חיזוק הגידול וכו' ניתן להגיע לתוצאות טובות ורווחיות, מבלי שימוש בחומרי ריסוס או חומרי דישון כימיים. 'חקלאות אורגנית' הוא קרא לזה.

מריו דיבר בעיניים נוצצות על החשיבות במציאת האיזון בין האדם לטבע ועל הסכנות בהפרת האיזון, על מקומו של האדם בטבע, שצריך להיות מעט יותר צנוע, ומתחשב בסביבה (הרבה לפני שהמציאו את המונח 'קיימות') הוא דיבר בנחרצות על קוצר הראות של החברה הרוצה רק תוצאות מהירות. "אסור להסתכל על הרווחיות מההיבט המצומצם, אלא בהיבט הלאומי הרחב. אומה בריאה תחסוך הון עתק של הוצאות על רפואה, שאינן תמיד יעילות" וכו' וכו'

כשחזרנו לקיבוצים שלנו וסיפרנו מה אמר מריו, אני זוכר שאנשים אמרו 'מריו משוגע', היום אנחנו רואים יותר ויותר שמריו צדק. מספיק להעיף מבט על העלייה בתחלואת הסרטן בשנים האחרונות כדי להבין כמה שהוא צדק.

"כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה" אמר התנ"ך וכאז כן היום, המפתח לנביא אמת הוא להיות רואה ומתבונן אמתי בעולם וללא דעות קדומות. "האוניברסיטה שלי היו השדות של שדה אליהו" היה אומר, לכל המסקנות הוא הגיע תוך התבוננות בעיניים חדות של חקלאי, והבנה, שהשיטות התעשייתיות הקונבנציונליות פשוט מביאות נזק לטווח הארוך. כאיש מעשה הוא גם עמל במציאת פתרונות יצירתיים וחדשניים וראה ברכה בעמלו. 
מאז החקלאות האורגנית בישראל עשתה כברת דרך משמעותית אך רחוקה מלספק.

בשבת מריו הלך לעולמו בן 94 ערני וחד עד יומו האחרון. 
חשוב שהחזון הכל כך משמעותי של מריו ישמע, יתרחב ויתממש בגדול. 
לא נראה לי שיש לנו ברירה. 'הטווח הארוך', כבר מידפק על דלתנו...

מחר הוא ייטמן בשדות חייו שבשדה אליהו 
יהי זכרו ברוך."

איתמר חייקין

(בן שלוחות)

 

מוזמנים להאזין לראיון שערכו עם מריו על סיפור משפחתו

לחצו כאן

מריו לוי ונינו בגן הירק של שדה אליהו

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

ראיון מלב אל לב

תלמידי "בית ספר גלעד" מראיינים אם ניצולת שואה ובתה

 

זו השנה השלישית  בה יוצרים אנו חיבור מרגש, לב הפוגש לב, סביב זכרון השואה והגבורה.

שבעה מתלמידי "בית ספר גלעד" שבחמדיה יצאו השבוע לפגוש את מרים רותם ובתה עדנה שריר אל ביתה שבקיבוץ שלוחות. התלמידים באו לשמוע ולראיין את מרים ואת עדנה כחלק מההכנות לכתיבת עבודת הבגרות בהיסטוריה והכנות לטקס יום השואה בבית הספר.

בפעם זו המפגש היה רב דורי.  נכחו בו שלושה דורות, מרים, הניצולה, אז ילדה בת 4, בתה עדנה ילידת הארץ, ותלמידי בית הספר.

לא נספר את כל הסיפור בכדי לא להקדים את המאוחר, עליו נכתוב לאחר הטקס שיתקיים ביום השואה.

עדנה פתחה את המפגש במילים: "לקחתי על עצמי לספר את סיפור ההצלה של אימי סבי וסבתי ולמעשה סיפור ההצלה המופלא של כמעט כל בני המשפחה, משפחת דסברג".

 המפגש היה מרגש ודברים שיצאו מהלב נכנסו אל ליבותיהם של התלמידים והם יצאו עמוסים ברגשות ובתובנות מהסיפור המיוחד והמשך החיים של המשפחה לאחר המלחמה עוד בהולנד ואחר כך לאחר עלייתם ארצה.

 

נביא רק מעט על חנה דרוקר, אותה חברת מחתרת הולנדית, שלמעשה הצילה את מרים.

 

רק שאלה לרופאה

חנה דרוקר, מצילת ילדים בהולנד, 1916-2010

24.09.2010  - אורי דרומי - הארץ

"אף תקופתנו בה אנו חיים, זו שעת מלחמת השאול בקדמה האנושית - אנא תהא היא לנו ולעמנו המרודה למלחמת גוג ומגוג אשר אחריתה וסופה: גאולתנו השלמה!" כך קראו המסובים בסדר פסח 1940 בהולנד, מההגדה שהדפיסה תנועת "החלוץ" המקומית. שלושה שבועות אחר כך הוטלה הארץ למשטר הכיבוש האכזרי ביותר במערב אירופה, שבסופו הושמדו כ-80 אחוזים מיהודיה.

בהפצצה הכבדה של רוטרדם נהרס בניין העירייה ומסמכי רישום התושבים עלו באש. הדבר שיחק לטובתה של חנה (אנס), ילידת העיר, שעברה עם משפחתה בגיל צעיר להילוורסום, הסמוכה לאמסטרדם. בת יחידה לאביה גבאי הקהילה, אברהם ואן דאם, ולאמה, הגיורת נל, היא עמדה לסיים את לימודי הרפואה שלה כשהטילו הנאצים גזרות על היהודים. בהיעדר המסמכים, הצליחה לדרוש ולקבל מעמד של מישלינגה (בת תערובת).

ב-1943, כשהחלו היהודים "לצלול" אל תוך האוכלוסייה ההולנדית כדי להימנע מגירוש למחנות, נחלצה חנה להעביר ילדים יהודים למשפחות נוצריות. היא סייעה לארגן מקלט לנתן דסברג (אחיו של שמעון דסברג, רבה האחרון של אמסטרדם בשואה), לאשתו אלישבע ולארבעת ילדיהם. כשבאה להעניק מתנה למרים דסברג, שמלאו לה שלוש במקום מחבואה, נודע לה כי הנאצים באו לדרוש את הילדה. חנה ביקשה לקחתה מיד, אך האשה שהחזיקה בה סירבה למוסרה, מחשש מתגובת הנאצים. חנה חשה אל חבריה במחתרת, אשר התחזו לנאצים, לקחו את הילדה ומסרוה לידי חנה, שמצאה לה מקלט אחר. לימים דאגה שיקבלו על כך את אות חסידי אומות העולם.

אך הנאצים לא ויתרו, והיא נעצרה לחקירה, שבסופה נשלחה לאושוויץ. היא מיעטה לדבר על אותם הימים, ורק לנכדה ליאור - אף הוא רופא - סיפרה כי היתה רופאה במרפאה שבה היה מדחום ותו לא, שד"ר מנגלה ביקר מדי פעם, ושלפונים אליה יעצה להיות בריאים, כי כל הנרשם לטיפול במרפאה סופו לא יהיה טוב. "זה היה מקום רע", אמרה בעדותה ב"יד ושם".

הזוי ככל שהדבר נשמע, היא ביקשה - וקיבלה! - העברה מאושוויץ, ונשלחה למחנות קאופרינג, לא רחוק מדכאו. משם עברה למחנה מולהוף, ולמרות העבודה הקשה שמחה על האוויר הצח (בביתה ב"שיכון העיתונאים" בטלביה בירושלים, היא תישן תמיד עם חלונות פתוחים לרווחה, אפילו בימי השלג). לילה אחד, סיפרה לליאור, שכבה על הגב, צפתה במפציצי בעלות הברית בפעולתם, ולא היה מאושר ממנה.

אחרי השחרור היא הגיעה בדרך לא דרך לבית הוריה ששרדו, השלימה את לימודי הרפואה, פעלה להחזרת ילדים יהודים שהוסתרו לידי הוריהם ולא פעם נחלה אכזבה. היא התחתנה עם ד"ר מאיר דרוקר, והשניים, עם ילדיהם אברהם ומיכה, עלו לארץ ב-1953. הם התעקשו לא לקבל דבר מהסוכנות, והביאו את כל שדרוש להם ב"ליפט" (מכולה) שלהם. משפחת דסברג, שעלתה אף היא לארץ, קראה לבן האחרון, שנולד בארץ, על שמה: יוחנן.

ד"ר דרוקר היתה רופאה בנצר סירני ובמעברת באר יעקב, שם תקשרה היטב עם העולים החדשים מצפון אפריקה בזכות שליטתה בצרפתית. ב-1957 עברה המשפחה לירושלים, והיא היתה לרופאת משפחה בקופת חולים בקטמונים. רבים ממטופליה זוכרים אותה מגיעה כל בוקר למרפאה עם כלבה האהוב, שרבץ בשקט מתחת לשולחן עד שהתעוררה מהומה ליד הדלת ("רק שאלה לרופאה"), ואז היה נובח בזעף, מאלץ את המתפרץ להתנצל, ספק לפני הרופאה, ספק לפניו.

במלחמת ששת הימים היא סיירה במקלטי השכונה, לסעוד את מטופליה ולעודד את רוחם. במלחמת יום הכיפורים התנדבה להצטרף לחוליית קצין העיר שהודיעה למשפחות על נפילת יקיריהן. יום אחד הופיעה החוליה בביתה שלה, להודיעה כי בנה מיכה נפל מעבר לתעלה. ימים ספורים לפני כן, נהרג גם ברוך, אחד מילדי דסברג. למנחמיה אמרה כי היא "גאה על שבנה נפל בפקדו על טנק יהודי", אך כשהלכו, שאלה את נפשה למות. את נחמתה העניקו לה נכדיה וניניה.

 

 לקריאת עדותה של חנה דרוקר ביד ושם לחצו כאן

 

 גדי ליאון

עורך מעת לעט

הנש"ר עלה ל"קטר 70414"

 

הנש"ר המשיך במסעו דרומה ועלה לשיר הקטר אותו קטר משירו המפורסם של חיים חפר 70414. לא לפני שציינו יום הולדת למתנדבת הדסה טל המלווה את כיתתה של המורה קרן מבית החינוך דקלים וגם יום הולדת לאושר -  אחד מתלמידי הכיתה.

 

האזנו לביצוע השיר על ידי המבצע המקורי – אריק לביא וזיהינו את גיבור השיר – הקטר – ומה למעשה סיפורו.

כולם הצטרפו לביצוע הפזמון כולל קריאת ה- הו-הו שהלהיבה את כלל החברים.

צפינו בכתבה ששודרה בערוץ הראשון אודות הקטר והסרט שהכין חיים חפר עצמו לשנת העשור לרכבת ישראל ולרגל המעבר מקטרי קיטור לדיזל, בשנת 1958 עשור למדינת ישראל.

 

לצפייה בביצוע השיר

על ידי ילדי כיתת אילת מבית החינוך דקלים עם וותיקי הבית

לחצו כאן

 

הגענו עם הקטר חזרה לעמק , "העמק הוא חלום" והשכבנוהו לישון בעזרת "שיר העמק".

 

ולמחרת, ביום שלישי זכינו לביקור מיוחד של מפקחי קרן קרב השותפים בהפעלת מיזם נש"ר.

המפקחים הוזמנו לצפות בכל פעילויות נש"ר, נגינה-שירה-ריקוד כך שזכינו במפגש מיוחד עם כיתת המורה אילת.

חזרנו שוב על שיר "הקטר" לאחר ששילבנו גשרים עם "אלעד ירד אל הירדן".

עסקנו במפגש בשיר עבודה, "כחול ים המים" זיהינו את מבנהו המיוחד של השיר, אשר בכל שלושת בתיו ישנו חרוז בסיומי שלושת השורות ואילו השורה הרביעית מתחרזת עם השורה הרביעית בבית הבא.

לשיר זה אין פזמון, דבר החריג יחסית לשירים האחרים שעסקנו בהם עד כה.

לכל חרוז התאימו הילדים וחברי הבית תנועה מתאימה והשירה קלחה ועלתה.

למפגש זה הצטרפה לחברי הבית המתנדבת שרה חילאווי, שהצטרפה אל נכדתה מכיתת אילת.

 

עוד מפגש בין דורי מרגש עבר עלינו ותודה לקרן קרב על הסיוע בהפעלתו.

 

מחכים למפגש הבא... כרגיל....

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

 

 

 

 

חבורת הפיוטים לקראת חודש האביב

 

התחלנו את מפגשנו השבועי בפיוט אשר מחברו אינו ידוע והינו בלחן אשר סיפור לו - יָחִיד אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה.

מילות הפיוט:
יָחִיד אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
בְּאַהֲבָה וּבְרֹב חִבָּה
שָׁדַי, הוֹ, יְבָרֵךְ אוֹתוֹ
וְיִשְׁמֹר בּוֹ וּבְצֵאתוֹ
כָּל הָעָם יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ
וְיֹאמְרוּ לוֹ "בָּרוּךְ הַבָּא!"

 

על-פי מנשה הראל, השיר זומר בסוכות 1925, כשהגיע הנציב העליון הרברט סמואל לביקור בשכונת הבוכרים בירושלים. את השיר שרה מקהלת תלמידי "תלמוד תורה" של השכונה, בה זימר מנשה עצמו (כילד בן 8). 

צפו במנשה הראל מספר את סיפור השיר

במסגרת פרויקט "תולדות ישראל" לחצו כאן

 

המנגינה נלקחה מההמנון המצרי דאז (ששימש בין השנים 1958-1871). ב-1871 הגיע למצרים המלחין האיטלקי ג'וזפה פוגיולי שכתב את המנגינה כמארש צבאי. איסמעיל פאשה, שחזה בחיילים המתאמנים לצלילי השיר, התאהב בשיר וביקש שהשיר יעובד לתזמורת כלי מתכת. זמן קצר לאחר מכן הפך השיר להמנון המצרי.

 

לצפייה בביצוע הפיוט בידי החבורה לחצו כאן

פיוט זה מושר לכבוד אדם נעלה וחשוב תלמיד חכם או רב, לאות כבוד והערכה.

המקבילה אצל האשכנזים להקבלת פני אדם חשוב ומכובד הינה הפסוקים מתהלים:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד....

מִי הוּא זֶה,    מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
ה' צְבָאוֹת,   הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

תהלים, מזמור כ"ד

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

ובמסגרת הפיוטים לשבת עסקנו ב"אשת חיל" פרק ל"א מספר משלי.

מזמור זה מושר בכל המנהגים בליל שבת, מיד לאחר שירת 'שלום עליכם', לפני הקידוש. האר"י ותלמידיו הנהיגו לשיר מזמור זה בליל שבת תוך התכוונות לדמות השכינה והשבת. 
המזמור כולו הוא הפרק האחרון של ספר משלי (פרק ל"א, החל מפסוק י') והוא בנוי לפי סדר הא"ב. ייתכן שבמקורו נכתב לאשה מסוימת, אך אפשר שהוא מעמיד דגם כללי של אשה אידיאלית בעיני הכותב. חכמים דרשו פסוקים אלו על נשים מקראיות שונות. ההסבר העממי הנלווה למנהג זו תולה אותה כשירת הלל לאשה הטורחת ועמלה בהכנת צורכי השבת. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

שירה זו ליד שולחן השבת באה כהכרת תודה והכרת הטוב של הבעל לאשתו של האשה לבעלה והילדים אל הוריהם.

 ולקראת חודש ניסן, חודש האביב החלנו להתכונן לפסח בעזרת שני פיוטים המופיעים בהגדה של פסח.

 

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוא המזמור השני מבין מזמורי ההלל הנאמר בימים מיוחדים. בשל תוכנו, נתייחד למזמור זה מקום של כבוד גם בחג הפסח - הוא חותם את תפילת ערבית של ליל פסח (כמנהג הספרדים) ומושר בליל הסדר - בתוך ההגדה של פסח. 
מבין כל מזמורי ההלל מזמור זה הוא היחיד המתייחס לאירועים לאומיים-היסטוריים שהתרחשו בהקשר של יציאת מצרים: קריעת ים סוף, קריעת הירדן, ואולי גם רמזים למעמד הר סיני. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

וקינחנו בפיוט וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

 

המלה "והיא" מתייחסת אל הקטע הקודם בהגדה, העוסק בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים. 'והיא שעמדה' היא אותה הבטחה לשמור ולהגן על עם ישראל מפני האויבים המבקשים להשמידו בכל דור מחדש. 
לפני מספר שנים (2009) חיבר המוזיקאי יונתן רזאל לחן חדש לפיוט וביצע אותו יחד עם הזמר יעקב שוואקי. הלחן והביצוע זכו לפופולאריות עצומה.

לצפייה בביצוע החבורה לפיוט בלחן המוכר לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לפיוט בלחנו של רזאל לחצו כאן

 

מחכים להצטרפותכם לחבורה המתכנסת בכל יום רביעי בשעה 11:00 בבית גיל עוז.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

זכינו במתנה

 

השבוע התקיים בעמק "מסע בשביל" בו מכירים תלמידי שכבת י' מבתי הספר בעמק את העמק נופיו, הטבעיים והאנושיים.

התלמידים מבית הספר שק"ד וגאון הירדן אליהם הצטרפו הפעם גם תלמידי המקיף הדתי מהעיר בית שאן יחד עם חברי מכינת העמ"ק וחיילים מצטיינים.

 

זכינו כי חברי מכינת העמ"ק השנה הם רבים ולא כולם הצטרפו למסע בשביל ולכן הגיעו אלינו לבית גיל עוז שבעה חברי מכינה תוססים ומלאים ברצון טוב לסייע בכל אשר יידרש.

מתוך החברים תומר ושלי חברים המגיעים אלינו בקביעות לאורך כל השנה והצטרפו אליהם עוד חמישה נוספים.

 

עוד מפגש בין דורי מיוחד ומלא, אם בשיחה אם במשחק ואם בסיוע לסידור ארגון ולקינוח...באפייה.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

                                                                                                          

"קולנוע אקשן - הסודות שמאחורי הסרטים"

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר 

מזמין את הקהל לצפות בסרט

 

"לאנץ' בוקס" (LUNCH BOX) – הודו 2013, 104 דקות.

תסריט ובימוי: ריטש בטרה

צילום: מייקל סימונדס

מוסיקה: מקס ריכטר

משחק: ירפאן קהן, נימרט קאור

טעות נדירה של שירות משלוחי האוכל המפורסם במומביי מפגיש בין אישה נשואה לפקיד בגיל העמידה ורוקמת ביניהם מערכת יחסים מיוחדת, מלאה במיטב הטעמים והריחות החמים של המטבח ההודי.

 

 

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

 

הסרט יוקרן באולם בית הספר "גאון הירדן"

שבקיבוץ נווה-איתן

ביום רביעי כ"ז אדר  -  14 במרץ

תחילת ההקרנה בשעה 10:20

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

 

אבי, בנו

לפני עשרים שנה: המפגש הטעון של רון בן ישי עם בנו של רוצח אביו.

רון בן ישי - ידיעות אחרונות

"שיירת הקסטל"

פייסל חוסייני היה בן שבע ואני הייתי בן ארבע כשהאנשים של אבא שלו ארבו לשיירה שבה נסע אבא שלי ופצעו אותו פצעי מוות. זה היה בינואר תש"ח על הכביש לירושלים במקום שבו נמצא היום גשר הראל. כעבור שלשה חדשים, 200 מטר משם, על הקסטל, הרגו אנשי ההגנה את עבד אל קאדר אל חוסייני. את ברוך בן ישי זה לא החזיר לחיים אבל דגל מדינת ישראל מתנופף מעל מה שהיה פעם בית המוכתר של כפר הקסטל והתנועה לירושלים בכביש שמתחתיו זורמת במהירות ממוצעת של 80 קמ"ש.

חששתי שפייסל חוסייני לא יסכים להתלוות אלי לשם כדי לשחזר ביחד את האירועים שייתמו את שנינו לפני חמישים שנה. הופתעתי. הוא נענה ברצון. כשטיפסנו ביום שרבי לפני כשבועיים במעלה הגבעה שהפכה אתר טיולים פיקניקים מבוקש, גם הבנתי מדוע. שם, בין חורבות הכפר הערבי שנמחה בקפדנות וסבך הסירה הקוצנית המכסה את המדרון , חי מחדש בנו של עבד אל קאדר אל חוסייני את אתוס הגבורה הפלשתיני.

"אני גאה לעמוד" הוא אומר בשקט, "במקום שבו הפלשתינים השיבו מלחמה שערה. אבא שלי ידע שהמקום הזה חיוני ל"הגנה" ושאנשיה ילחמו עליו. אסור היה להם להפסיד אותו. אבל הוא לא נרתע והרים את הכפפה. אפילו שנהרג, היתה לנו תחושה שהצלחנו. ענינו לאתגר ונלחמנו למרות שלא היה לנו סיכוי".רציתי לדבר איתו על ילדות בלי אב. על רגשות ותחושות. אבל הוא נצמד לקרקע ולפוליטיקה. "אבי נלחם על הקסטל מפני שרצה לכתר את ירושלים, לנתק את האוכלוסייה היהודית שבתוכה משאר הישוב היהודי, ואז, מעמדת כוח, להיכנס למו"מ פוליטי עם הנהגת הישוב הזה על חלוקת הארץ אחרי שהבריטים יצאו".

אנו מדלגים בין בונקרים מעלי אזוב ותעלות קשר מתמוטטות שעברו מיד ליד בקרבות העקובים מדם של תש"ח והוא מראה לי את הנתיב שבו, על פי המשוער, הלך אביו אל מותו. בתחילת שנות השבעים הוא נהג לעלות לכאן ביום השנה למות אביו כדי להניח פרחים ליד מסגד קטן שלידו, כך אמרו לו, נורה אביו. "יום אחד הגעתי ולא מצאתי זכר למסגד. גם אותו הרסו ואני הפסקתי להניח פרחים". הוא מוסיף במרירות. אני מאזין, רושם, ומקווה בסתר ליבי שישאל אותי על הנסיבות שבהן נהרג אבי. אבל פייסל, מי שמחזיק בתיק ירושלים ברשות הפלשתינית, ממוקד כולו במאמץ להבהיר לעיתונאי הישראלי ולקוראיו שהפלשתינים היו הקרבן העיקרי של אותה מלחמה. כשאנו מגיעים לראש הגבעה הוא מעיף מבט על מפת תבליט שרשות הגנים הלאומיים היציבה עבור המבקרים באתר, "תראה" הוא אומר בהתרסה, "הכפר דיר יאסין לא מופיע כאן".

כשאנו חוזרים ויורדים למכוניות אני מצביע על המקום שבו הותקפה השיירה של אבי. הוא מביט, מהנהן בראשו וממשיך ללכת. לא נפגעתי. מדוע בעצם שפייסל חוסייני יגלה עניין? לו יש שק מלא משלו והשק שלי לא ממש דרוש לו. ואני עצמי, הרי חמישים שנה עברו מאז אותו בוקר חורפי בינואר 48 ומעולם לא נגעתי בסיפור חייו ומותו של אבי. אי שם, במעמקי הביוגרפיה שלי שקעה קופסא, מהסוג שבמשפחתנו לא פותחים ולא מציצים לתוכה ובודאי שלא נותנים לה נחלה בחיי היומיום.

 

שנות השתיקה

לפני כשבועיים שאלתי את אימי, פנינה בר-סבר, אם לא נראה לה משונה שמעולם לא גיליתי התעניינות באבי הביולוגי. "לא" היא אמרה "זה נראה לי די טבעי. גם אני את התקופה הזו ניסיתי להדחיק ובסוף הצלחתי". "למה היית צריכה להדחיק"?

"כי זו היתה תקופה די מזעזעת בחיי ולא רציתי להיזכר בה. בשבילי זה דבר סגור. לא כל כך בקלות הלך לי לסגור את זה ושמחתי שאתה לא הקשית עלי".

היום אני מבין שזו היתה הדרך הכמעט יחידה שהיתה פתוחה בפני אימי באותה תקופה להתמודד עם האבדן. ברוך בן-ישי היה טיפוס שקשר אליו אנשים כמעט בלי להתאמץ. הוא היה כריזמטי ומוכשר מאד בהרבה תחומים וגם לא היסס להפגין את זה. בני נוער וצעירים, שאותם הדריך מרבית חייו הבוגרים, אהבו אותו מאד. אלה שלא אהבו אותו, בעיקר מבין אלו שלמדו איתו באוניברסיטה, טענו שהוא "שוויצר" ואקסטרוברט ללא תקנה. על דבר אחד הדעות אינן חלוקות: הוא התנדב בצורה כמעט-כפייתית למשימות ביטחון, ב"גולני" היום היו אומרים עליו שהוא "מורעל", והיה חסיד קנאי של הרעיון הציוני. כשנולדתי ב"הדסה" על הר הצופים בשחר אחד של שנת 43 הוא פתח את ספר איוב ומצא שם את הפסוק: "ברן-יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים". כך נקרא שמי בישראל רן (קמץ קטן). הוא סירב שיקראו לי בשם אחד מבני המשפחה שנפטרו בגולה. מאוחר יותר, כדי למנוע טעויות, ואחרי מותו הוספתי ו"ו באמצע השם.

אמא שלי אומרת שאני לא דומה לאבי בחזותי החיצונית. הוא היה גבוה ורזה ושערו חלק. אבל שפת הגוף שלנו כנראה דומה. לעיתים, אפילו בשנים האחרונות, אני תופש את אימי מביטה עלי במבט מרוחק השמור אצלה לרגעים שבהם היא מגלה אצלי מניירה המזכירה לה אבי.

מסתבר שהגנטיקה עובדת לא רק על הפיזיונומיה. למרות שלא הכרתיו ולא ידעתי עליו הרבה עד לאחרונה יש לא מעט דמיון בין מסלולי החיים שבחרנו. גם הוא היה אדם חסר מנוחה שזיגזג כל חייו בין עיסוקים ופעילויות בתחומים שונים. הוא עלה לארץ (1926) בגיל אחת עשרה, לבדו, אחרי שהתיתם מאביו, במטרה ללמוד בגימנסיה הרצליה בת"א. ברוך גולומבוביץ הצעיר נקלט ע"י דודתו ודודו, חנה וזאב בן ישי, שגרו בזכרון יעקב. אביו, כך נודע לי מאוחר יותר מפי הפסנתרנית פנינה זלצמן, היה עורך עיתון ציוני בעיר פינסק שאז היתה בתחום המושב שהצאר הרוסי הקצה ליהודים. "בזמן ההוא דיברו בבית יידיש, ברחוב רוסית, והגברים התכתבו ביניהם בעברית" מספרת אחותו מרים סולל.

כשהיה בן 14 לערך עבר לת"א, למד בגימנסיה הרצליה גר ברוך בחדר שכור אצל אחד ממוריו. באותו גיל ממש יצאתי גם אני 30 שנה אחר כך ללמוד בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. כשסיים את לימודיו הלך להכשרה במסגרת גרעין של תנועת הנוער "מחנות העולים" שהיה אמור להצטרף לקיבוץ מעוז חיים שבעמק הירדן.

ב- 1935 שלחה אותו תנועת העבודה לקונגרס הציוני ה-י"ט שנערך בלוצרן בשוויץ. כשהסתיים הקונגרס הוא החל לטייל באירופה, ואז כפי שטוען דודי, אהרון קמחי, "נפתחו עיניו". הוא חוזר ארצה, עוזב את הקיבוץ, ומחליט ללמוד באוניברסיטה. תוך כדי לימודי היסטוריה, פילוסופיה וכלכלה הוא מצטרף להגנה" וכשפורצים המאורעות ב- 1936 הוא נשלח להתגייס לפלוגות הנוטרים שפעלו בחסות הבריטים להגנת הישוב היהודי. הוא משרת כ"גפיר" (נוטר) באזור ירושלים וממשיך בלימודיו. שנתיים אחר כך הוא משתחרר ומתחיל לעבוד כמדריך במגרש הנוער שהקימה "הדסה" במימון קרן גוגנהיימר בשכונת מקור ברוך בירושלים.

האחים בנאי, יוסי ויעקב, היו חניכיו והם זוכרים אותו היטב גם היום. "אביך היה מרים מרים את ידו ותוך רגע היה משתרר במגרש שקט. כולנו הקשבנו לו". סיפר יוסי בנאי והוסיף: "היתה לו עלינו השפעה עצומה".

תוך תקופה קצרה מתמנה ברוך למפקח על מגרשי הנוער בירושלים ופיתח את מה שהיה הדגם הראשון של המתנ"סים הפזורים היום ברחבי הארץ. באותה תקופה הוא מתחתן עם אימי, פנינה לבית גינזבורג שהיתה חניכה שלו במחנות העולים שלמדה גם היא באותה תקופה באוניברסיטה על הר הצופים.

זמן לא רב אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה הוא שוב במדים. הוא מתייצב יחד עם ראשוני המתנדבים לצבא הבריטי בסרפנד (צריפין), ומוצב לפלוגה השלישית של גדוד ה"באפס". זה היה עוד לפני שקמה הבריגדה היהודית. הפלוגה שלו מבצעת תפקידי שמירה בפלשתינה ובמקביל הוא עוסק בגניבת נשק עבור "ההגנה" ממחסני הצבא הבריטי. באותה שנה הוא מסיים בהצטיינות את לימודיו האקדמיים ומקבל תואר מ.א במדעי הרוח.

ב- 1942 הוא משתחרר מהצבא הבריטי בגלל מחלה קשה וחוזר ללימודים ולהדרכת נוער. שנה אחר כך אני נולד וב- 1946 הוא ואימי יוצאים לסיור לימודים ממושך באנגליה וארה"ב. אני נשאר אצל הורי אימי בבני-ברק.

כששבו ממסעם כעבור שנה לערך עברנו אימי ואני לקיבוץ יגור. היא עבדה שם כמורה שכירה בתיכון האזורי ואבי היה בא לבקר כשהתפנה מפעילותו ב"הגנה" ומעבודתו בירושלים כמפקח ארצי על מפעלי הנוער של "הדסה". ביקוריו נעשו דלילים ככל שגברו הקרבות שפתחו בעצם את מלחמת השחרור.

במכתב שהוא שולח לקרוביו בארה"ב ב- 6 בינואר 48, שנים עשר יום לפני מותו, הוא כותב בין השאר: "שלומו של בני טוב והוא כבר לומד להשתמש ברובה. הוא כעת בן 4 ואני מקווה שהוא לא יזדקק לזה".

על נפילתו נודע לאימי מהעיתון. בקיבוצי תנועת העבודה קראו באותה תקופה רק את "דבר" ומישהו מהקיבוץ הראה לה, כנראה, את העמוד הראשון מה- 19 בינואר 1948. באמצע העמוד מופיעה כותרת: "שנים נהרגו ו- 8 נפצעו בהתקפה על שיירת מכוניות של קריית ענבים" ושמו של ברוך בן ישי מופיע ברשימת הפצועים שבגוף הידיעה. אולם בטור שליד, מופיעה כותרת קטנה נוספת: "ברגע האחרון" ומתחתיה שלש שורות: "לאחר חצות מודיע סופרנו מירושלים, כי ברוך בן-ישי שנפצע בדרך מקריית ענבים. מת מפצעיו". בכל שאר העיתונים מאותו יום מופיע שמו של אבי ברשימת הפצועים. רק למחרת הוא עובר למסגרת השחורה בעמוד הראשון שבה הופיעה בעיתוני הזמן ההוא, מדי יום, רשימת חללי היממה שחלפה.

לי סיפרה אימי רק אחרי שחזרה ליגור מההלויה בירושלים. היא נזכרת: "האמת היא שלא רציתי לדבר איתך כי לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי איך אומרים לילד בן 4 שאביו מת. בזמן ההוא לא היו פסיכולוגים שייעצו לי איך עושים את זה. בסופו של דבר אמרתי לך. אתה הקשבת, נדמה לי שאפילו לא בכית. אני זוכרת רק ששאלת: שמו אותו באדמה עם הנעלים? וכשאמרתי לך 'כן' הסתיימה השיחה".

גם אימו של פייסל חוסייני, לדבריו, לא סיפרה לו כשאביו נהרג. רק אחרי כמה ימים, כשנקלע במיקרה לבית אחד השכנים (הם חיו אז במצרים) הראה לו השכן קטע מעיתון מצרי שבו נכתב כי עבד אל קאדר אל חוסייני נהרג בפלשתין. פייסל רץ הביתה, שאל את אימו וזו אישרה לו בקצרה את המידע. הוא בכה כי היה בן שבע והכיר את אביו אבל גם הוא לא חקר ולא דרש יותר מדי עד שהגיע לבגרות והוא נקרא על ידי משפחתו וחבריו ללכת בתלם שחרש האב.

איני מופתע לא מהתנהגותי כילד וגם לא מזו של אימי כאלמנה צעירה. קוד ההתנהגות במשפחתנו תובע איפוק. לא מחצינים רגשות וממעטים להתנשק. באותה תקופה זה היה מקובל לא רק במשפחתנו אלא בישוב היהודי בכלל שהיה עדיין חברה הלוחמת על קיומה ועל זכותה למקום על פני הגלובוס. אני משוכנע שהיכולת להדחיק ולהתאפק סייעו לאימי וגם לי, כמו להרבה משפחות אחרות, להתמודד בצורה מוצלחת יחסית עם השכול ועם השנים הקשות שבאו אחר כך.

את אבי בעיקר שתקתי כל השנים. לא דיברתי עליו, לא דיברתי איתו. תמונותיו המעטות של ברוך בו ישי, תעודת עלייתו לארץ והאיגרת בכתיבת-יד תמה שבה מודיע הרמ"א (ראש המטה הארצי של ההגנה) לאימי ש"ברוך בן-ישי ז"ל נפל במילוי תפקידו", הוכנסו למעטפה חתומה שהיתה מונחת באחת המגירות ולא נפתחה. 50 שנה אחרי פתחתי את המעטפה ההיא וגיליתי חמש תמונות משפחתיות בשחור לבן, זכר מימים רחוקים, בהם מצולמת משפחה מאושרת: אבא, אמא וילד קטן מתולתל. רק באחת מחמש התמונות מצולם אבי מחזיק אותי בזרועותיו. בתמונה אחרת הוא במדי הצבא הבריטי עם כובע שעם על הראש לצידם של מפקד הפלוגה הבריטי ושלשה מחבריו. על קירות הבית שבו גרנו מעולם לא נתלו תמונותיו של אבא שלי. הזיכרון החזותי היחיד שנשאר לי ממנו קשור בכאב פיזי ובפרידה. היום אני יודע שזה היה זמן קצר אחרי שפרצו הקרבות הראשונים של מלחמת השחרור. אני זוכר אותו עומד גבוה וצנום בדלת, כנראה בשעה שנפרד מאיתנו כדי לשוב לעבודתו ולפעילות ב"הגנה" בירושלים. השתחררתי מזרועות אימי ורצתי אחריו. תוך כדי כך הדבקתי את ידי למגהץ לוהט וניכוותי. הוא לקח אותי בזרועותיו, ניסה להרגיע אותי, אחר כך הלך ואני המשכתי לצרוח.

היום אני יודע שהוא חסר לי, שרציתי להידמות לו וחיפשתי לו, נואשות, תחליף. אימי מספרת שהייתי נטפל לכל גבר שבא לדבר איתי. "רצית שיהיה לך אבא" היא אומרת. יום אחד ב- 48 נסעתי איתה באוטובוס מחיפה ליגור. בין הנוסעים היתה חבורה של חיילים. עמדתי לידם שעה ארוכה וסיפרתי להם סיפורי בדים מסמרי שיער על קרבות שבהם השתתפתי כביכול. רציתי תשומת לב וקיבלתי בשפע. כמה ימים אחר כך באו אותם חיילים לבקר אותנו ביגור. סיפרו לאימי שהשתתפו בקרבות שבהם נכבש כפר הפורעים בלד א-שייח', (המקום שבו קבור שייח' עז א דין אל קאסם. היום נמצאת שם שכונת תל-חנן שליד חיפה) הם גם הביאו לי מזכרת, אולי בונוס על כזבי היצירתיים, חמור וחרב. על נדן העור של החרב היה כתוב בדיו: "לרון, מתנת החיילים מבלד א-שייח'". יתכן שאפשר לראות בארוע הזה את ראשית הקריירה העיתונאית שלי. מכל מקום את החמור מסרה אימי לחצרן הקיבוץ והוא שירת אותו נאמנה לפחות שנה עד שעזבנו את המשק וחזרנו לבית הורי אימי בבני-ברק. את החרב אני שומר עד היום. גם את המשיכה לסיפורי הרפתקאות וקרב שבהתבגרי חיפשתי וגם התנסיתי בהם בעצמי בשפע.

אבי, ברוך היה קיים מבחינתי, רק בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מדי יום זיכרון היא היתה מלבישה אותי במכנסי חאקי וחולצה לבנה, מצמידה לחולצתי את אות מלחמת הקוממיות עם רקע שחור שהוענק לה ע"י משרד הבטחון, והיינו נוסעים לבית הקברות הצבאי שבהר הרצל, בירושלים. אבי קבור אמנם בהר הזיתים אבל עד מלחמת ששת הימים לא היתה גישה לשם. השטח היה בידי הירדנים. לכן הקימו בהר הרצל אתר הנצחה קטן לחללי הקרב על ירושלים שמקום קבורתם לא נודע או לא היה נגיש. על קיר המציבה הזו שעוצבה בתבנית סמטא בעיר העתיקה היה חקוק גם שמו של אבי. אימי היתה מניחה זר קטן לרגלי הקיר, אני הייתי אומר קדיש יתום, אחר כך, אני זוכר, נתתי לה יד והיינו חוזרים הביתה.

כמה ימים אחרי שחזרתי ממלחמת ששת הימים הלכתי להר הזיתים לאתר את הקבר של אבי. ידעתי שבאותם ימים רחוקים של ראשית מלחמת השחרור לא הספיקו להקים על הקבר מציבה אבל מצאתי אותו, על פי רישום החלקות של החברה קדישא, במרחק של כעשרים מטר מהקיר התומך של מלון אינטרקונטיננטאל שבנו הירדנים באמצע בית הקברות העתיק. אחר כך הניח משרד הביטחון מציבה על הקבר. מאז, כל שנה, במוצאי יום הזיכרון, כשמהומת טכסי האבל הרשמיים נגמרת, קצת לפני שמתחילים הפסטיבלים, כשכבר אין אף אחד בבית הקברות, אני עולה לשם עם בנותי. אני אומר קדיש, אחד מאיתנו מקריא קטע שירה. עומדים דקה דומיה מניחים פרחים והולכים הביתה. שלש עד חמש דקות וחסל. כחצי שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה עלינו כהרגלנו ובדרך חזרה עלינו על מארב אבנים מול המכללה האסלאמית במורד ואדי ג'וז. צמיגי המכונית נוקבו ממסמרים שהונחו על הכביש וכמה חלונות נופצו ממטר האבנים שניתח עלינו. איש מאיתנו לא נפגע מה שלא הפריע לאחת מבנותי למצוא הקבלה "בין מה שקרה לסבא ברוך למה שקרה לנו". יש להן חושים היסטוריים מפותחים לבנות שלי.

 

הפעם היחידה שממש התרגשתי היתה בשנת 53, כשהדסה ועיריית ירושלים החליטו לקרוא על שמו של אבי את בית הנוער במקור ברוך (רחוב הטורים) שאותו ניהל אבי כמעט עד יום נפילתו. הייתי ילד בן עשר והטקס מאד הרשים אותי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שמעתי מישהו מספיד את אבי וחולק לו כבוד בפומבי. אחרי תקופה של נדודים בין מקומות עבודה ומגורים, כשהייתי בן שבע, נישאה אימי לראובן בר-סבר שאימץ אותי לבן ואני אימצתי אותו בשמחה לאב. הוא גם העניק לי את שם משפחתו. מה שנתן לי בטחון ותחושת שייכות. חברי הילדות שלי הכירו אותי כרוני בר-סבר. אגב, גם אבי, ברוך, בשעתו אימץ לעצמו את שם המשפחה של דודתו ודודו שקלטו אותו בארץ. יתכן אפילו שמאותן סיבות.

נראה שבתת-התודעה הייתי אסיר תודה לאבי המאמץ שהיה טוב אלי במידה לא מצויה גם אחרי שנולדה אחותי דורית. אימי מספרת שפעם כשהדליקה נר נשמה ביום הכיפורים לזכרו של ברוך היא מצאה אותו כבוי אחרי כמה שעות. היא הדליקה פעם נוספת וגילתה שאני מכבה אותו. כששאלה אותי מדוע אני עושה זאת עניתי לה, לדבריה שאינני רוצה שאבי המאמץ יעלב. כשמלאו 16 והגיעה השעה להוציא תעודת זהות לקח אותי ראובן לשיחה ואמר לי שכיון שאני בן יחיד לאבי, כדאי שאשקול אם ברצוני לחזור לשמי המקורי: בן- ישי או שאמשיך להיקרא בר-סבר. החלטתי לחזור להיות בן-ישי והוא קיבל את זה בהבנה. היום גם ראובן כבר איננו בין החיים ויתכן מאד שזו אחת הסיבות שבגללן הייתי מוכן נפשית לחזור אחורה אל השיירה שבה נהרג אבי, ברוך.

 

החיפוש

בחייו של כל אדם יש כנראה רגע שבו יד המקרה או הגנים או שניהם ביחד אוחזים בכתפו ומכריחים אותו להסתובב ולהביט אחורה. לי זה קרה בחדרו של העורך כשנתבקשתי להציע רעיון למוסף יום העצמאות ה-50. איני יודע באמת למה הצעתי לתחקר ולכתוב על הנסיבות שבהן נפל אבי. אולי מפני שזה עכשיו באופנה לעשות שימוש בזכר המתים לכל מיני צרכים ארציים, ואולי מפני שהרגשתי אשם שנתתי לזמן לחלוף בלי שהקדשתי לחלל הפרטי שלי מתש"ח את תשומת הלב שהיה ראוי לה. מכל מקום, הצעתי, והרעיון התקבל.

מסיפורי אימי, דודי ודודתי ידעתי רק שאבי נפצע במכונית בדרך ממעלה החמישה לירושלים ונפטר מפצעיו בירושלים. גם התאריך היה ידוע. לכן את קצה החוט לסיפור המלא חיפשתי תחילה בעיתונים מאותה תקופה. מהר מאד גיליתי שמדובר בארוע בולט שכמעט כל העיתונים היומיים מה-19 בינואר 48 דיווחו עליו בעמודיהם הראשונים לצד ידיעה על גויות חללי הל"ה שנמצאו והובאו לירושלים וידיעה על קרב כבד בהר-טוב.

הדיווח ב"על המשמר" על המארב לשיירה היה המפורט ביותר:

"שנים נהרגו ו-9 נפצעו, בהתקפת כנופיה ערבית על שיירת מכוניות משא של מעלה החמישה וקריית ענבים, הבוקר קרוב לשעה 9. ארבע מכוניות משא ומכונית קטנה, בליווי משמר נוטרים שיצאו ממעלה החמישה וקריית ענבים , בהסיעם חלב העירה (לירושלים) ואת חברי הקיבוצים לעבודה, הותקפו במטר יריות של כנופיה ערבית שארבה לשיירה במעלה הקסטל. ניתן לשיירה להמשיך בדרכה עד שנכנסה לבין טורי המרצחים ואז פתחו באש קטלנית על המכוניות. מכונית אחת, שצמיגה הקדמי פקע ירדה מהכביש ונשארה תקועה בתוך תעלה. נוסעיה קפצו ממנה ועלו לשאר המכוניות שהמשיכו בדרכן עד לקצה העליה, מקום שם נעצרו והזעיקו נוטרים שנכנסו בקרב עם אנשי הכנופיה. מ.ד.א. הוזעק למקום אסף את הפצועים והעבירם לתחנה".

"לפני שבוע חוסלה במקום זה על ידי כוחות הבטחון הממשלתיים (הבריטים- ר.ב.י.) עמדת הגנה יהודית שהבטיחה את הדרך. שני החברים שהיו בעמדה נעצרו ונשק המגן הוחרם".

"בהתקפה נהרגו: אלתר רכניצר בן 34 מזכיר קיבוץ מעלה החמישה (השם הנכון הוא רכניץ והוא היה גזבר מעלה החמישה - ר.ב.י) ואליעזר ברסקי, בן 16 תלמיד בית הספר "עמל", שנעדר ונמצא אח"כ הרוג בתעלה ליד מוצא".

"נפצעו: יצחק הרט, בן ,18 ממעלה החמישה; שלמה בן חיים, בן 34; מרדכי סונדק בן 32; אן שטראוס בת 24; חיים ברודנפנד, בן 27; ברוך בן-ישי, בן 20 (הוא היה בן 34 - ר.ב.י.) מנשה רוזנטאל, בן 30; אביגדור דלוגש, בן 19; - כולם ממעלה החמישה, ועמנואל ויינברג, בן 18 מקריית ענבים. כולם נפצעו קשה מלבד אן שטראוס שנפצעה קל".

בהמשך למדתי שהפרטים, בעיקר אלה הנוגעים למהלך הקרב, לא היו מדויקים וגם זיהוי הנפגעים לקה טעויות רבות. אחר כך כשעיינתי בארכיון צה"ל הגעתי למסקנה שהמקור לכל הידיעות היה דיווח יומי שהעביר הש"י ("שירות הידיעות" - כך נקרא ארגון המודיעין של ההגנה) בירושלים למפקדת ההגנה בעיר. הנוסח של דוחות הש"י ושל העיתונים היה כמעט זהה. לבד מ"דבר" שכתבו עמד כנראה בקשר הדוק עם ביה"ח הדסה" וכך יכול היה לדווח על מותו של ברוך בן-ישי מפצעיו עוד בגליון שלמחרת ההתקפה.

לצד הידיעה על מותו של אבי מתפרסמת, במסגרת, "פקודת היום למגיני ירושלים" שנועדה לחזק כנראה את המוראל בקרב מגיני העיר שנפגע עקב נפילתם של ה-35 שיצאו לעזרת גוש עציון והאבידות הכבדות שספגו מגיני העיר בשלבים הראשונים של קרבות מלחמת השחרור. "האויב בחר את ירושלים כמטרה ראשונה להתקפה על הישובים העבריים" נאמר שם, "האויב ביקש להכות את העם העברי בליבו - ירושלים. מגיני ירושלים נערכו להגנה. הדפתם התקפות מרצחים, התוקפים לא השיגו את מטרתם... האויב שוכן בשכנות ובמארב. השלטון (הבריטי) מפריע ועויין. עורך חיפושים ומחרים את נשקנו... אחים - האבל והכאב מהולים בחרון. נכבוש הכאב ונחשלו לכוח איתנים לשבור את כוחו של האויב ולגונן על מפעלנו ועצמאותנו".

 

שלום רון, "בדקתי מי התקיף את השיירה", כתב לי פרופסור איתמר רדאי, מומחה לתולדות המזרח התיכון במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. "כפי שחשבתי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני שהה באותם ימים בשומרון הצפוני בניסיון לגייס אנשים ונשק (משם שב לאזור ירושלים ב-19 בינואר). למרות זאת הוא היה אחראי להתקפה, לפחות באופן עקיף: לפני צאתו לשומרון הוא הורה לנאמנו באזור, ג'אבר אבו טביח' מהכפר ח'רבת אל-לוז, מערבית לסטף, לבצע התקפות על התחבורה היהודית בכביש ירושלים - תל אביב. אבו טביח' ואנשיו היו, קרוב לוודאי, האחראים למארב לשיירה. אבו טביח' עמד באותה תקופה בראש כ-15 איש, רובם בני כפרו. היו ביניהם גם שני שוטרים מוספים (נוטרים) ערבים שערקו מהשירות. עוד ממצא מעניין: כעבור 4 ימים ביצעה ההגנה פעולת גמול נגד הכפר קסטל, למרות שלא הייתה לו ככל הנראה יד בהתקפה על השיירה ובהתקפה נוספת על המחצבה הסמוכה (את שתי ההתקפות ביצעו כנראה אבו טביח' ואנשיו). בפעולה פוצץ בית והוצת בית קפה ידוע שהיה על הכביש הראשי. הפעם התגוננו תושבי הכפר ביריות ובשעת הנסיגה נהרג איש הש"י (שירות הידיעות). זה סיפור של מעגל דמים שהיה אופייני לתקופה."

"במקרה של השיירה שבה נפגע אביך", אומר ההיסטוריון, פרופסור יואב גלבר, "האויב היו אנשי ה"ג'יהאד אל מוקאדס" (צבא מלחמת המצווה הקדושה), שעבד אל קאדר אל חוסייני אסף סביבו".

"זה היה בסוף דצמבר 47, כמעט מייד אחרי הכרזת האו"מ בכ"ט בנובמבר על חלוקת א"י וההודעה על סיום המנדט הבריטי. הערבים החלו אז לתקוף את השכונות היהודיות המבודדות בירושלים ואת הישובים שסביבה ועבד אל קאדר שחזר אחרי שנות גלות ארוכות ממצרים הצטרף לחגיגה. הוא ריכז סביבו אנשים ושלח אותם לקבל אימון צבאי במחנה קטנא שבסוריה. המאמנים היו קצינים סורים ועיראקים. בסוף דצמבר - תחילת ינואר 48, התחילו האנשים האלה לחזור וביחד עם ערבים ארץ ישראליים משוחררי הצבא הבריטי עמדו לרשותו יותר מ-100 לוחמים".

"הפעולה הראשונה של הכוח הזה" ממשיך פרופ' גלבר "היתה התקפה על גוש עציון ב- 14 בינואר 48. (ארבעה ימים בלבד לפני ההתקפה על השיירה). מגיני הגוש הדפו אותו והיו לו כמאה נפגעים. אפילו סיפור הל"ה לא תיקן מבחינתו את הרושם הקשה שזה עשה על ערביי הסביבה, ואז הוא החליט להעביר את פעילותו לגזרת כביש ת"א - ירושלים. הפעולה שבה נהרג אביך היתה המארב הראשון לשיירה שביצעו אנשיו בקטע ההררי של הכביש הזה. ההצלחה עודדה אותו וכמה ימים אחר כך הזעיק ('פזעה') חוסייני אנשים מהכפרים והכין מארב גדול נוסף לשיירה שבאה מתל אביב. אלא שהפעם חיכתה לו הפתעה: מפקדת ההגנה שהפיקה את לקחי השיירה של קריית ענבים שלחה מטוס ללוות את השיירה הזו. הסיור האוירי גילה את המארב כיוון לעברו כוח של אנשי ההגנה שתקף ועקר את אנשי חוסייני מעמדותיהם. השיירה עברה בשלום. אחרי הקרב הזה חוסייני עבר לביר זית ושם החל לבנות מחדש את הכוח לקראת הקרב על הקסטל שניטש כמה חדשים אחר כך".

גם אחרי השיחה הזו עם פרופ' גלבר, שהתמחה בתולדות מלחמת הקוממיות, התמונה מבחינתי עדיין לא היתה שלמה. היו חסרות לי שלוש פיסות מידע מרכזיות כדי להשלים את הפאזל. ראשית - לא ידעתי מה עשה אבי בקריית ענבים או במעלה החמישה ביום או בימים שלפני אותה שיירה גורלית. שנית - לא היתה לי עדות ממקור ראשון על המקום המדויק שבו הותקפה השיירה, על הקרב, ועל מה שקרה במהלכו לברוך בן ישי, ושלישית - רציתי לשמוע את הסיפור מנקודת הראות הפלשתינית. אם אפשר מפיו של פייסל חוסייני, בנו של עבד אל קאדר.

נבירה בארכיון צה"ל, שיחות עם בני משפחה וידידים של אבי, ועיון במסמכים ותמונות שמצאתי הביאו אחרי שבועיים את התוצאה המקווה. אבל פריצת הדרך האמיתית היתה כאשר ידידה, מאיה גלעד מקריית ענבים, איתרה עבורי שנים מתוך אלו שהופיעו ברשימת הפצועים מהשיירה: שלמה בן חיים וחיים ברוצן, שניהם עדיין חברי מעלה החמישה ושניהם היו עם אבי על ארגז המשאית ברגעיו האחרונים.

אני יודע עכשיו שברוך בן-ישי היה, לצד עבודתו ב"הדסה", רב-סמל פלוגתי בגדוד "מוריה" של ההגנה; אחד משני גדודי החי"ש (חיל שדה, מונח מקביל לחי"ר) של ההגנה בירושלים באותה תקופה. הגדוד הזה הורכב מאנשי הגנה ותיקים, סטודנטים מהאוניברסיטה וצעירים ירושלמים שגויסו בחיפזון בשלבים הראשונים למלחמה להגן על העיר. אבי בן ה-34 היה 'זקן' יחסית ונמנה על סגל הפיקוד וההדרכה של הגדוד שכמעט כולם בו - כמוהו - היו משוחררי פלוגות הנוטרים והצבא הבריטי. הוא המשיך להתגורר באותה תקופה בדירה שהוא ואימי שכרו אחרי נישואיהם ברחוב החשמונאים 18 במקור ברוך. מאחר שאימי ואני היינו ביגור, עבר לגור עימו דודי, אהרון קמחי, שהיה סטודנט וממשוחררי הבריגדה. הוא נפצע בקרב באיטליה נגד הגרמנים וקיבל עיטור גבורה בריטי.

מומחיותו הצבאית של ברוך היתה הדרכת נשק, וזה מה שעשה בבוקר שבת, ה-17 בינואר .48 השעור התקיים בהסתר, הרחק מעיני המשטרה הבריטית, באחד מחדרי "בית שטראוס בירושלים. שושנה חפר, ממגויסי גדוד "מוריה" היתה בין החניכות: "ברוך נתן לנו שעור באקדח ותוך כדי כך סיפר לנו שעדיין אין סימן וזכר לשלושים וחמישה הבחורים שיצאו לעזרת גוש עציון. בסוף השעור הוא אמר שהוא יוצא עכשיו להשתתף בטקס הסיום של של קורס נ"כבד - נשק כבד - של ההגנה שנערך בקריית ענבים". ברוך היה כנראה אחד המדריכים בקורס שהיה שלב בתהליך ההקמה של הפלוגה המסייעת של גדוד מוריה. בזמן ההוא היו להם כמה מקלעים כבדים ומרגמות קלות.

ברוך לן באותו לילה, אחרי הטקס, במעלה החמישה אצל חברו אלתר רכניץ שהיה גזבר הקיבוץ. למחרת, בבוקר יום ראשון ה-18 בינואר 48 הוא תכנן לחזור לירושלים להשתתף בישיבת מפקדים של הגדוד ובישיבה של הועדה הפדגוגית של "הדסה". הוא קבע עם אלתר רכניץ ועם חברתו, צעירה יהודיה מארה"ב, אן שטראוס, לצאת ביחד השכם בבוקר בשיירה שהיתה אמורה להוביל אספקת חלב טרי לירושלים מהרפתות של קריית ענבים, מעלה החמישה ונווה אילן.

שיירת החלב של הקיבוצים המתינה לשיירה אחרת שעמדה להגיע מתל-אביב כדי לעבור ביחד, בחיפוי המשוריינים שליוו את שיירה התל-אביבית, את הקטע האחרון והמסוכן של הנסיעה לירושלים. בשיירת הקיבוצים היו ארבע משאיות - אף אחת מהן לא היתה משוריינת - ומכונית פרטית אחת שבה ישבו הנוטרים המלווים (שנשאו נשק באישור הבריטים). בשמונה ורבע לערך, משבוששה השיירה מת"א להגיע החליטו אנשי הקיבוצים שלא להמתין יותר ויצאו לדרך לבדם. היום היו אולי מקימים ועדת חקירה אבל אז היו זמנים אחרים. מכל מקום מלבד קומץ הנוטרים היה בכל משאית בשיירה חבר קיבוץ שנשא רובה. לאבי היה כנראה אקדח שהיה מוסתר מתחת לבגדיו.

 

המשאית שהובילה את השיירה היתה של מעלה החמישה. נסעו בה שמונה אנשים: שנים בתא הנהג ושישה בארגז הפתוח של המשאית. ביניהם אבי, אלתר רכניץ ואן שטראוס. יחד איתם היו שלמה בן חיים וחיים ברוצן.

לפני שבועיים הלכתי עם השנים אל המקום שבו הותקפה השיירה. היתה שעת בין ערביים, השמש עמדה לשקוע מאחורי רכס בית מאיר והכביש לירושלים בשיא מעלה הקסטל, שם עמדנו, המה מכוניות.

"מטח האש הראשון פגע בנו כשהיינו בשיא העליה, אתה רואה, כאן, ממש איפה שעומד גשר הראל", מספר שלמה בן-חיים, "הם ירו מצד שמאל (צפון) של הכביש. אלתר קיבל כדור בראש וראיתי אותו נופל. המשאית המשיכה בנסיעה במורד ואז סטתה ימינה ונתקעה בסלע. הנהג סיפר אחר כך שהתפוצץ לו גלגל והוא איבד את השליטה על ההגה". אנחנו ממשיכים ללכת במורד בכיוון מוצא עוד כמאה מטרים ונעצרים ליד קיר הסלע שמתחתיו אפשר עוד להבחין בשרידי הכביש הישן לירושלים. שלמה, 84, בקסקט ובסנדלים ממשיך לדבר וקולו קצת רועד, "אני ישבתי במרכז המשאית על אחד מכדי החלב. כשהמכונית התנגשה בקיר עפתי החוצה. מצאתי את עצמי שוכב על הכביש מביט בשמים וסביבי שפוך חלב. היה יום יפה. היריות נמשכו. ידעתי שאם לא נשיב אש הם (הערבים) ירדו אלינו יהרגו אותנו וישרפו את המשאית. כך הם היו עושים לשיירות שהצליחו לעצור. ראיתי את חיים ברוצן שוכב לידי וידעתי שיש לו רובה. שאלתי אותו: איפה הרובה?"

חיים ברוצן, 70, יקה קפדן, מיעט עד עכשיו לדבר. שערו לבן וצלקת ארוכה חוצה את לחיו השמאלית. "גם אני עפתי מהאוטו ושכבתי ליד שלמה על הכביש בין הכדים המחוררים שהחלב זרם מתוכם" הוא אומר ביובש כמי שמדווח על פגישה עסקית. "קמתי וחזרתי לאוטו לקחת את הרובה. עליתי לארגז ומצאתי אותו אבל הרצועה נתפשה באחד מכדי החלב ואז קיבלתי כדור שחתך לי את הלחי ופגע בלסת. חזרתי לשלמה. נתתי לו את הרובה, לקחתי מטפחת והחזקתי את הלחי. עד שבאה שריונית בריטית וחילצה אותנו".

כל אותה שעה שכב אבי מחוסר הכרה בין כדי החלב שנשארו על המשאית. אן שטראוס, שעבדה עם אבי ב"הדסה" וישבה לידו על ארגז המשאית, סיפרה אחר כך לדודתי, מרים, שברוך בן-ישי ניסה לסוכך עליה בגופו וכך נפגע. היא עצמה נפצעה קל. אבל מעדויות אחרות עולה שאבי, כמו האחרים ישב חשוף לגמרי על הדופן השמאלית של ארגז המשאית ולכן חטף כמה כדורים בראש ובעמוד השדרה מייד מהמטח הראשון שירו אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני. למעשה כל האנשים שהיו במשאית של מעלה החמישה נפגעו . הנהג וזה שישב לידו נשארו לכודים בתא. שאר המכוניות שהיו בשיירה האיצו ככל שיכלו את מהירות נסיעתם, עקפו את המשאית שנפגעה והמשיכו בדרכם לירושלים כדי להזעיק עזרה. הנוטרים במכונית הליווי השיבו אש דלילה.

" לקחתי את הרובה מחיים (ברוצן)" מספר שלמה, "שאלתי אותו איפה הכדורים? ואז ראיתי כמה דמויות מתקרבות. ידעתי שאם לא אתחיל לירות זה יהיה הסוף. חיים נתן לי כדורים. היו שם בסה"כ 10-15 כדורים. רצתי במעלה הכביש לכיוון הקסטל, נשכבתי בתעלה ויריתי 6-7 כדורים לעבר הדמויות. כל הזמן שמעתי מהמשאית את הצעקות של אביגדור אריכא, הצייר. אז קראו לו דלוגאש. הוא קיבל כדור בריאה ונלכד בין הכדים. עד היום אני שומע את הצריחות שלו. אבל בסוף הוא יצא מזה חי. בכל מקרה היריות שלי נתנו לנו פסק זמן. בינתיים הגיע המשוריין הבריטי וגם העזרה מירושלים. הרגשתי מזופת. קמתי מהתעלה, ניגשתי למשאית וראיתי את ברוך שוכב בתוך המשאית ולידו את אלתר. את הנער ברסקי מצאו רק אחר כך בתעלה ליד מוצא. מייד אחרי שהערבים הפסיקו לירות ניגש אלי הקצין הבריטי ודרש שאמסור לו את הרובה. לא היתה לי ברירה. עשיתי מה שאמר".

 

את ברוך בן-ישי הביאו לבית החולים "הדסה" ברחוב הסולל בירושלים. הרופאים נאבקו על חייו כשתים עשרה שעות. לשוא. הוא נפטר מפצעיו חמש דקות אחר חצות ב-19 בינואר 48. מישהו זכר להודיע לאחיו שהיה אותו זמן בשמירה בשכונת תלפיות בדרום ירושלים. "השכונה היתה מנותקת" מספר אהרון קמחי, "וכדי לחפש את אביך יצאתי משם בשיירת משוריינים בליווי בריטי. התחלתי להתרוצץ בין בתי החולים כדי לחפש את אביך. כשהגעתי לשערי צדק הישן בכניסה לירושלים אמרו לי: לך תחפש בחדר המתים. כל ההרוגים מונחים שם. זיהיתי אותו. הגולגולת שלו היתה חבושה ומכוסה דם. אבל הפנים היו גלויים שלמים ושלוים".

למחרת, ואולי יומיים אחרי הגיעו אימי וסבי וכן אימו של אבי ודודתי בשיירה מתל-אביב. את המתים קברו עדיין באותו זמן בהר הזיתים. אולם כדי להגיע לשם היה צריך לעבור בשכונות הערביות של מזרח העיר ולכן אספו במשך כמה ימים את כל החללים ועשו להם הלויה משותפת בלילה, בחסות החשיכה, בליווי כבד של משוריינים וחיילים בריטים. אימי היתה ליד הקבר אך אינה זוכרת דבר, פרט למגבת המגואלת בדם שכיסתה את פני אבי וראשו כשהראו לה את גויתו לפני הקבורה. כשאנו מדברים על השעות ההן היא מהרהרת רגע ר קל ומוסיפה: "אתה יודע כשחזרנו, סבא שלך ואני, מההלויה של ברוך המתנו במלון בירושלים לשיירת המשוריינים שתחזיר אותנו לשפלה. אני זוכרת שבעלת המלון הביאה לי צלחת מרק ואמרה: לאכול מוכרחים. מי שנשאר צריך לאכול".

 

אפילוג

כשהשלמתי את התחקיר והשחזור, עליתי לירושלים. הנחתי אבן קטנה ופרח על קברו של אבי בהר הזיתים ונסעתי לרחוב הטורים בשכונת מקור ברוך. רציתי להעיף מבט על בית הנוער ומגרש המשחקים שבו התחיל אבי מפעל חיים ולא סיים. הוא ראה בחזונו מועדוני נוער רבים כאלה פזורים ברחבי הארץ שבהם, כפי שכתב זמן קצר לפני נפילתו, "יתחנך נוער יהודי לחיי עבודה ויצירה באווירה חופשית ומעוררת".

את בית האבן הקטן שהיה אמור להיקרא על שם אבי מצאתי ללא קושי. אבל על קיר החזית מתנוססות היום אותיות מתכת גדולות - "בית מרים". על שם אשתו של נדבן שתרם כסף לשיפוץ המבנה. היום זה מרכז שירותים קהילתיים לתושבי השכונה שנעשתה חרדית עם השנים. גם מגרש המשחקים והמתקנים, שאבי תכנן ובנה, נעלמו. במקומם הולך ומוקם שם כעת מבנה בטון ענק דמוי מבצר שישמש תלמוד תורה לחסידי האדמו"ר מסקווירא. לאבי לא היה שם זכר. שאלתי, אבל איש בשכונה לא זכר שהבית נקרא אי פעם על שמו של ברוך בן-ישי. "מי זה?" שאלה אותי אישה אחת בשביס שגרה בשכנות.

רגע לפני שנפרדתי מפייסל חוסייני אחרי הסיור בקסטל שאלתי אותו מה הוא מרגיש כשהוא עומד יחד איתי במקום הזה שבו איבדנו שנינו את האבות שלנו. הוא הרהר רגע, "זה לא עניין אישי" הוא אמר, "זו היסטוריה", וידעתי שהוא מתכוון לומר שההיסטוריה עדיין לא אמרה את פסוקה האחרון.

 

 

 

גיזום ועיצוב עצי פרי כעת

עד סוף החודש- אפשר לגזום ולעצב מחדש- רימונים, עצי תות, תאנים ובמידה זהירה גם עצי הדר.

ראשית יש לגזום ענפים שהתנוונו והתייבשו, בשלב השני- ענפים צולבים שמתהווה ביניהם חיכוך. לאחר מכן יש לדאוג שאור השמש יחדור למרכז העץ, וכמובן ענפים מתפרעים וחזירים/ענפי מים.

רוב העצים מורכבים ויש לזהות את מקום ההרכבה שאמורה להיות מספר ס"מ מעל פני האדמה- כל מה שצמח מתחת להרכבה- מוגדר כלא רצוי (חזיר). לעיתים מתפתחים ענפי מים- אלה ענפים שגדלו מהר ביחס ליתר התפתחות העץ, לעיתים גם החזירים צמחו כענפי מים. אם ענף מים צמח מעל ההרכבה, הוא רצוי, אך יש לגזום אותו ב2/3 מגובהו, כחלק מהעיצוב.

המושב עמד בגבורה במלחמת העצמאות, אך הפסיד בקרב עם הממסד על ההיסטוריה

מושב בית יוסף הדף בגבורה את התקפות חיל המשלוח העיראקי ובלם את התקדמותו, אבל בן־גוריון אפילו לא הזכיר אותם ביומנו. כעת נערכים בני המושב לקרב על כבודו ההיסטורי

 -23.02.2018  אורי משגב - הארץ

 

ידיעה קטנה בעיתון "דבר" מ- 23 במאי 1948 מקפלת סיפור גדול. הכותרת מכריזה: "מושב בית יוסף הדף התקפות תותחים ומטוסים". בגוף הידיעה מדווח כי "במשך שלושה ימים ולילות הורעש מושב בית יוסף שבגבול עמק בית שאן ועמק הירדן, ואנשיו התגוננו בגבורה ובעוז רוח... בכל שלוש־ארבע שעות הורעש היישוב, ומטוסים הטילו פצצות על בתיו. ביום ג' היתה התקפה קשה, והאויב התקרב בטור משוריינים עד למשק, אך נהדף ע"י כוחות ההגנה. איש מהמגינים לא נפגע בכל שלושת ימי ההרעשה, רק חברה שנקעה רגל ליד מקלט. נפגע בחלקו בית הוועד ונהרסה הספרייה על שם יוסף אהרונוביץ'".

האתר הלאומי בגשר הישנה, בשבוע שעבר. שברון הלב עבר לדור הבנים 

צילום: גיל אליהו

70  שנה אחרי, ביום חורף שמשי, אני ניצב לבדי מול בית הוועד הנטוש. בדרך מבית שאן ראיתי בעיקר פרות חומות ולבנות מלחכות עשב על מורדות הגבעות, וקצת עובדי חקלאות תאילנדים. לבסוף הסתייעתי בחבר מושב ירדנה, שנתן לי הוראות גישה והזהיר שהמבנה "קצת הרוס". האמת היא, שהוא בעיקר נטוש. אחרי שעמד בהפגזות הלגיון הירדני וחיל המשלוח העיראקי, נראה שבית הוועד יכול גם לפגעי הזמן.

שלט מידע כחול שהציבה המועצה האזורית חושף את הפצע: "למרות התגבורת המצומצמת שהגיעה ליישוב ולמרות הנשק הדל והמחסור בתחמושת, עמד המושב מול ההתקפות הקשות בגבורה. במשך כשבוע נהדפו גלי התוקפים וכך מנעו מהם לפרוץ לתוך המדינה שאך נולדה. המושב אמנם נהרס, אבל הוא לא נכבש ולא ננטש! בתום מלחמת העצמאות, בגלל שיקום כושל, נאלצו החברים לעזוב את המקום בשברון לב".

שברון הלב הזה עבר לדור הבנים של המייסדים, שאחרי נטישת המקום התפזרו ברובם למושבים אחרים; קבוצה של שש משפחות הקימה ליד עכו את מושב בוסתן הגליל. בשנים האחרונות הם נחושים לעשות צדק היסטורי, גם אם מאוחר. כדרכם של מושבניקים, המוטו שבחרו למפעל ההנצחה המרתק שלהם מנוסח בלשון ישירה: "להחזיר את בית יוסף להיסטוריה".

 

שניים מהם, ההיסטוריונים רינה רייניץ־אידן וגדעון דגני, פתחו בפני את דלתם. מהמפגש אתם ברור שלכאב הנטישה התלווה תמיד גם כאב ההשכחה. קרב בית יוסף כמעט ולא קיים בספרים ובתודעה, אף כי הוא היה הרואי לא פחות מקרב ההגנה המפורסם יותר על קיבוץ גשר הסמוך. הוא התנהל במקביל, הסתיים בתוצאות מצוינות ואף ללא הרוגים, ותרם תרומה מכרעת לבלימת מאמץ ההבקעה של חיל המשלוח העיראקי. אבל כבר ביומנו של בן־גוריון מאותה עת מוזכרת רק הלחימה על גשר, והקיפוח נמשך מאז, בפרסומים היסטוריים רבים.

 

רינה רייניץ־אידן, בשבוע שעבר צילום: מוטי מילרוד

רינה וגדעון מייחסים בשיחתנו את הנטישה ואת ההשכחה לחולשתה של תנועת המושבים באותן שנים בהשוואה לכוחה של התנועה הקיבוצית. הקיבוצים ידעו לשוב לשדות הקרב שלהם, לבנותם מחדש בנקודה אחרת אם היה צורך, וגם לדאוג למקומם הראוי בהיסטוריה. כך היה בגשר ובניצנים. היו גם קיבוצים שננטשו במלחמה, ולאחריה שוקמו ויושבו מחדש - יד מרדכי לדוגמה, וכן מסדה ושער הגולן בעמק הירדן. בניגוד אליהם, בית יוסף החזיק מעמד עד הסוף מול הכוח הפולש, ופונה רק אחר כך, מכיוון שנהרס עד היסוד.

טינה ומרירות כלפי הקיבוצים נשמעות כאן מדי פעם עד היום. אחת הצלקות קשורה לפרות של משקי המושב — מקור ההכנסה העיקרי לפני המלחמה. ערב הפלישה הן פוזרו בין עשרה מקיבוצי עמק בית שאן ועמק יזרעאל; אחרי המלחמה דרשו הקיבוצים מאנשי בית יוסף תשלום עבור האירוח.

באחד ממסמכי הזיכרונות של יוצאי המושב קראתי תיאור של בלימת טור המשוריינים העיראקי ממש על הגדר; המחבר הביע צער שלא גררו את המשוריין הראשון לתוך שטח המושב, "ואז היו אולי מנציחים גם את בית יוסף על בול כמו שעשו לדגניה".

שורו, הביטו וראו

הנישול מדפי הזיכרון הולך עוד אחורה: מעטים יודעים היום שכשליש מיישובי חומה ומגדל - אותה התיישבות מדינית מזורזת שנולדה כצורך אסטרטגי מול מדיניות המנדט הבריטי - היו מושבים. בית יוסף היה הראשון שבהם. הוא הוקם באפריל 1937, ונקרא על שמו של יוסף אהרונוביץ' רב הפעלים - עיתונאי, עסקן ציוני, מדובריה הבולטים של מפא"י וגם בעלה של הסופרת דבורה בארון - שמת רק שבועיים קודם לכן.

המושב המקורי היה חביב במיוחד על אברהם הרצפלד, מהבולטים שבמנהיגי העלייה השנייה וממייסדי ההסתדרות הכללית. הרצפלד נודע ביחסו המיוחד ליישובי הסְפר. הוא זה שהפך את שירו של המשורר זלמן חן, "שורו, הביטו וראו" להמנון ההתיישבות העובדת, ואת הופעת הבכורה ביצע, נרגש, בבית יוסף שאליו הגיע מיד לאחר העלייה על הקרקע.

אתר לאומי בשטחו של קיבוץ גשר ההיסטורי, בשבוע שעבר. הקיבוצים ידעו לשוב לשדות הקרב שלהם        

צילום: גיל אליהו

בן גוריון גילה עניין אסטרטגי במקום המרוחק והמבודד. עשר שנים אחרי ההקמה, עם קבלת תוכנית החלוקה באו"ם והמלחמה שפרצה בארץ בעקבותיה, הגיח יום אחד לביקור פתע. סיפור ביקורו הפך למיתולוגיה קטנה בקרב יוצאי המקום והוא מתועד בספר זיכרונות שהוציא בתחילת העשור הקודם דוד לבקוביץ, שהוריו נמנו עם המייסדים.

לבקוביץ מספר שבמושב היה בחור שכונה "הליצן" וכאשר הגיע דוד בן גוריון עם שני מלווים לבדוק את מוכנות המושב להתקפה, הוא נפל על אותו ליצן. בן־גוריון ביקש מהליצן לרוץ לקרוא למא"ז (מפקד אזור), כתב לבקוביץ, "הליצן התחיל לצחוק על בן־גוריון, על הקרחת שלו, על האקדח הגדול שלו, שיותר גדול מבן־גוריון עצמו. בין היתר הפליט כלפי בן־גוריון את המשפט: אם אתה בן־גוריון, אני הרצל".

הספר ממחיש את קשיי ההיאחזות במקום המרוחק והמבודד, בין ערבים ובדואים עוינים, 

וגם עקרבים ודרדרים בגובה אדם. בקשיים דומים ואחרים נתקלו גם העולים מכורדיסטאן שנשלחו בתחילת שנות ה–50 ליישב כאן מחדש את השממה. מעט המייסדים שניסו לחזור ממש אחרי המלחמה, נואשו לנוכח התנאים וחוסר התמיכה; אחרים כנראה כלל לא קיבלו אישור לנסות.

האתר הלאומי בגשר הישנה     צילום: גיל אליהו

אצל דור הבנים והבנות זיהיתי תודעת פליטות, גם שנים אחרי שהוריהם והם התבססו במקומות אחרים. בשנים האחרונות השקיעו מאמץ בחידוש הקשרים — גם בינם לבין עצמם וגם עם תושבי בית יוסף הנוכחיים. הם מנהלים מאגר ממוחשב של תמונות, מסמכים, פרסומים ועדויות וב–27 בפברואר מתוכנן במושב כנס גדול שבו יעלו על נס את סיפורם הנשכח. אפילו ראש המועצה האזורית, ששינתה עם השנים את שמה מבקעת בית שאן לעמק המעיינות, אמר שאולי יגיע.

בביקורי במקום, בבוקר מוזהב ושקט, מתבהר שרוב עבודת ההמחשה תוטל על הדמיון. מלבד מבנה הביטחון המרשים בחוסנו — בניין דו־קומתי עם מגדל שבתוכו התנהלו מרבית חיי הקהילה, נותרו מתש"ח רק כמה מבני שמירה דמויי פילבוקס, פזורים בפאתי המושב.

בספרו של לבקוביץ מתוארים גם מבנים שלא שרדו, וגם חפירת השוחות ותעלות המגן, שלקחו על עצמם התושבים ערב הפלישה, ואשר תרמו מאוד לסיכולה. הד לעמידה העיקשת של אנשי בית יוסף ניתן למצוא אפילו בדו"ח של ועדת חקירה פרלמנטרית שהוקמה בעיראק אחרי המלחמה, כדי לנתח את תבוסת צבאות ערב. העיראקים היו היחידים שהקימו מנגנון תחקור מסודר למה שנחווה בעלם הערבי כולו כהשפלה גדולה, ותרם לא מעט לחוסר היציבות של המשטרים שלקחו חלק במלחמה (הדו"ח התפרסם במלואו בעברית, ב"מאחורי הפרגוד" של הוצאת מערכות).

טבילת האש העיראקית בגזרה היתה בשלושה מהלכי כיבוש: גשר, כאוכב אל־האווא (המצודה הצלבנית כוכב הרוחות, כיום חוות כוכבא), ובית יוסף. בשלושת המקומות הם נתקלו בלחימת מגננה עיקשת וכשלו לחלוטין. את תושבי גשר ובית יוסף תיגברו מפקדי האזור בחיילי חטיבת גולני שזה עתה הוקמה ובמתנדבים מקיבוצי ומושבי עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

החצר הישנה של גשר. כאן יודעים לתת כבוד להיסטוריה ולאנשים שעיצבו אותה                 צילום: גיל אליהו

בעלייה לכאוכב אל־האווא הושמד כוח עיראקי במארב מתוזמן היטב, כנראה בעודו נערך לארוחת בוקר. את המלאכה השלימו ארבעה תותחי שדה (נפוליאונצ'יקים) שהובהלו מרכס פוריה אחרי שהפגיזו משם את כוח הפלישה הסורי.

ליד בית יוסף גם בוצעה תקיפה ראשונה ממטוס, שהצליח להפיל פצצה מדויקת על מאגר דלק של העיראקים. זה שכנע אותם סופית לסגת ולחפש את מזלם דרומה יותר, בגזרות ג'נין והמשולש. בדו"ח ועדת החקירה נכתב כי "בשים לב להתנגדות החריפה בה נתקלו הכוחות העיראקים באזור נהריים, ולאור חשיפת אגפי העיראקים באותו אזור, וכן משום שהלגיון הערבי לא ביצע את הפעולות שנדרשו ממנו בכיוון עפולה וג'נין להקלת הלחץ ולהידוק הטבעת על היהודים — הוחלט לשנות את ציר הפעולות של הצבא העיראקי מאזור נהריים לאזור נפת השומרון".

עלילות גבורה

במרחק כמה דקות נסיעה, באתר ההיסטורי היפה של החצר הישנה של גשר, אני מבין מה כואב כל כך לאנשי בית יוסף. כאן יודעים לתת כבוד להיסטוריה ולאנשים שעיצבו אותה. הנה בניין המשטרה הבריטית, שעל החזקתו נלחמו ונהרגו לאורך ימים לוחמי הגנה מתוגברים באנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ, או בעברית פשוטה ניצולי שואה ממחנות העקורים שנשלחו לשדה הקרב מיד עם עלייתם לארץ). נבנתה כאן אנדרטה, והוצב גם שלט מידע שמסכם: "עלילות גבורה רבות התרחשו כאן". הנה הבונקר המשופץ, על קירותיו תצלומים ומסמכים מימי הלחימה. כמה מבנים שעליהם התבסס הקיבוץ הקטן והצעיר שוחזרו: המאפייה, בית הילדים, וגם חדר האוכל שבו ציינו המגינים את ליל הסדר האחרון שנחגג במקום, רגע לפני המתקפה, כשהם ישובים על פי תרשים קרב שהוכן מראש.

הבונקר המשופץ בגשר הישנה    צילום: גיל אליהו

בתוך הבונקר המשופץ    צילום: גיל אליהו

המדריך הידען גיל, מורה בהכשרתו, בן אשדות יעקב הסמוכה, מצרף אותי לסיור בוטיק: ישראלי לשעבר, תושב דרום קרוליינה, הביא את שני בניו מקנזס ופלורידה לטיול שורשים. אנחנו מתקדמים אל מעבר לגדר, ממש על גדת הנהר, מרחק פסיעות משטח ירדן.

הנוף מרהיב: גם הטופוגרפי, וגם היכן שהתערבו ידי אדם. שלושה גשרים נבנו כאן עם השנים: הראשון, עשוי אבני בזלת שחורה, כבר בתקופה הממלוכית, במאה ה–14. ערב הפלישה, אחרי לבטים ומחלוקות, ניתנה הוראה להרוס את שלושתם כדי להקשות על הלגיון הירדני והכוח העיראקי. את הגשר השלישי מוטט במו ידיו הלוחם אמיל בריג, שזחל תחת אש והפעיל את מטעני החבלה. בריג זכה על פעולה זו בתואר גיבור ישראל, שהוענק רק ל–12 מלוחמי תש"ח. אנשי גשר הקימו מחדש את קיבוצם על גבעה המשקיפה על כביש צמח־בית שאן. צאצאי בית יוסף ההיסטורית מנסים כעת לקומם את עברם.

 

 

למריו. דברים בזכרון

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"

 

איש גבוה, גדול ורחב כתפיים. פניו חרושי הקמטים וזרועי בהרות השמש. שחום ועיניו צוחקות. נוטה היה לחייך, בעיקר כשדיבר על הנושא הממלא את ליבו. החקלאות האורגאנית. משהו מתמימותו של הילד היה בו, חוסר בגרות מפוכחת ואמונה אדירה בהפיכת החלום למציאות.

הכרתיו תחילה מהשמועות המעריצות. "מריו אמר" מריו מציע" ..

מריו בנה ושתל ופִתֵח חלם את הבלתי- אפשרי והורידו אל האדמה והתלמים. שדה-אליהו בעלת ההצלחה האוניברסאלית, זכתה והוכיחה כי החקלאות האורגאנית וההדברה הביולוגית היא אפשרית ויש אומרים הכרחית.

היא עתידה של עבודת-האדמה העתידית. יש למריו תלמידים הממשיכים את דרכו ומאמינים בחזונו והם ממשיכים להצעיד קדימה בדרך העתיד את חזונה של החקלאות הביולוגית. מריו היה בין אלה שקראו את "האביב השקט" המנבא את ההרס והחורבן שיביא השימוש בחומרים כימיים, בחיי האנושות. השימוש בכימיקלים, הרעלת האוויר, שיבוש המאזן הביולוגי – דברים המקובלים היום וידועים כמוסכמה – היו אז בגדר חידוש. מריו שמע, קרא והסיק את המסקנות. באמונה עיקשת ובגבורה. החקלאות היתה בדמו. עד שנותיו האחרונות המשיך לספק לקיבוץ את גידולי החלקה הביולוגית שלו. הצעירים היו גאים לעבוד ב"חלקה של מריו". שם המשיך לגדל את ירקות העונה ולספקם למטבח ולחברי הקיבוץ.

ילדי גיל הרך של שדה אליהו בביקור בגינה של מריו

 

איש אדמה, איש טבע, איש חזון ואיש מעשה.

המיזוג המופלא הזה הוא שהביא להישגים המופלאים של "חקלאות אורגאנית " מפעל ה"ביו-בי" ועוד ידובר ויסופר על האיש שעוד בחייו הפך לאגדה.

 

הכרתיו מקרוב בנסיעותי מבר-אילן באוטובוס האחרון לעמק. הוא חזר מ"השתלמויות" "כנסים" ועוד כהנה וכהנה, אך כששוחחנו בדרך הארוכה מתל-אביב לעמק דבקתי בהתלהבותו מנושא הפיתוח והשינוי. דבריו היו מלווים באותו חיוך שמזוגים בו חכמה ותמימות.

היה בו קסם שסחף את כל מי שבילה בחברתו.

הלך האיש אשר כאבי אבות אבותיו קיים במו ידיו את הצו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

        איננו, אך פרות הזרעים אשר זרע ישאו את זכרו.

מעשיו ותבונתו יובילו את הבאים אחריו לעולם נקי יותר טוב יותר – וזה יתרון האדם עלי אדמות. תודה למריו.

 

אבישג

מה צריך בסך הכל בן אדם  [מתוך הסרט "אי לייק מייק"]

מילים: חיים חפר     לחן: דובי זלצר

מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות? 
מה צריך בסך בכל בן אדם? 
ככר אחת של לחם, 
וכד אחד של יין, 
ואהבה, אהבה כל הזמן, 
ואהבה כל הזמן. 

מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות? 
מה צריך בסך הכל בן אדם? 
ככר אחת של לחם, 
וכד אחד של יין, 
מטה כדי לישון בה - 
ואם אפשר בשניים. 
רצוי בהילטון, ( it's not bad) 
ואהבה... 

מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות? 
מה צריך בסך הכל בן אדם? 
ככר אחת של לחם, 
וכד אחד של יין, 
מטה כדי לישון בה - 
ואם אפשר בשניים. 
ואוטו שחוסך 
עייפות מן הרגליים. 
אם אפשר אז קדילאק, (why not) 
ואהבה.... 

מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות? 
מה צריך בסך הכל בן אדם? 
ככר אחת של לחם, 
וכד אחד של יין, 
מטה כדי לישון בה - 
ואם אפשר בשניים. 
ואוטו שחוסך עייפות מן הרגליים, 
וגג מעל לראש 
שלא ירדו עליו המים, 
אם אפשר אז איזה וילה טובה(a wonderful villa) 
ואהבה... 

מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות? 
מה צריך בסך הכל בן אדם? 
ככר אחת של לחם, 
וכד אחד של יין, 
מטה כדי לישון בה - 
ואם אפשר בשניים. 
ואוטו שחוסך 
עייפות מן הרגליים, 
וגג מעל לראש 
שלא ירדו עליו המים, 
ואבא שילווה לו 
כמה לירות כל יומיים, 
נו, אז מוכרח להיות מליונר, לא? (sure) 
ואהבה....

 

לצפייה בביצוע של  ליאור ייני לחצו כאן

     

 עטיפת התקליט "איי לייק מייק" (1968)

בשורה הראשונה מימין לשמאל: ראובן שפר, מרים אורית, ליאור ייני,  ליה דוליצקיה  , אברהם מור, דליה פרידלנד, מוטי ברכאן, שולה חן, מוטי גלעדי, רפי טיילור, יגאל בשן.

"אַיי לייק מייק"  הוא מחזה מאת אהרן מגד שהפך לסרט ולמחזמר מצליח. המחזה בבימויו של ישראל בקר הוצג לראשונה בתיאטרון הבימה ב-20 בספטמבר 1956 

בשנת 1960 הופק סרט על בסיס המחזה, בבימויו של פיטר פריי ובהשתתפות גדעון זינגר, גאולה נוני, בתיה לנצט, זאב ברלינסקי, אילנה רובינא, אבנר חזקיהו וחיים טופול.

בשנת 1968 הוחלט להעלותו כמחזמר בתיאטרון גיורא גודיק בבימויו של יואל זילברג, ובו שיחקו בין היתר ליאור ייני, דליה פרידלנד, יגאל בשן, מוטי גלעדי, שלומית אהרון, טניה פרס ושולה חן. המחזמר זכה להצלחת ענק. גם הפזמונים מתוכו, למילותיו של חיים חפר וללחנים של דובי זלצר, הצליחו מאוד, בייחוד השירים "מה צריך בסך הכול בנאדם" ו"לחיי העם הזה". שירי המחזמר הוצאו באותה שנה על גבי תקליט (וכעבור מספר שנים גם על גבי דיסק).

עלילת המחזה עוסקת באם שאפתנית ששומעת על בחור יהודי-אמריקאי צעיר, בן למשפחה עשירה בשם מייק, המבקר בישראל כתייר. היא מנסה לשדך אותו לבתה תמרה, על מנת שהמשפחה תוכל לנסוע יחד איתם לארצות הברית. בתמרה מאוהב גם קיבוצניק עני. המשפחה נכנסת לסחרור לקראת הפגישה עם מייק, אך הוא מצדו נקשר לישראל ורוצה להיות חקלאי בנגב.

המחזה הוא סאטירה על  "החלום האמריקאי" של ישראלים רבים, ועל הערצת הכסף והמעמד שבאים לפעמים על חשבון אהבת אמת. שמו מזכיר את סיסמת הבחירות "איי לייק אייק

" ("I like Ike)" של דווייט אייזנהאואר.   

 

פרשיות ויקהל-פקודי

 

חמש פרשיות מלאות בתיאור הציווי והביצוע של בניית המשכן מגיעות לסיומן, ואחרי פירוט נרחב של עשייתו של משה בפסוקי החיתום של פרשת פקודי ממלא כבוד ה' את המשכן, והענן מכסה אותו.

ודווקא אז, מתגלה לנו כי משה לֹא יָכֹל להיכנס אל האוהל, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן. נראה כי חוסר היכולת להיכנס לא מפריע למשה, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אלא הוא משתלב בעמידתו הצנועה שאינה מונעת מרדיפת כבוד ואפילו לא ממימוש עצמי, אלא מהחיפוש אחרי האמת ומבקשת המפגש עם האלוהי והמופלא.

 

השבוע ציינו את יום פטירתו של הרב שלמה זלמן אויארבך, שנפטר לפני 22 שנים. בסיפור ששמעתי מר' דוד פוקס בשם הרב יונה מרצבך (שהיה רב העיר דרמשטט בגרמניה, ולאחר עלייתו ארצה נמנה עם ראשי ישיבת 'קול תורה' ועם עורכי האנציקלופדיה התלמודית) על קבלתו של ר' שלמה זלמן להיות ר"מ בישיבת 'קול תורה', מופנמת הרבה מעמידתו של משה נוכח המשכן, אל דמותו של ר' שלמה זלמן.

סיפר לי הרב יונה מרצבך איך קיבלו את ר' שלמה זלמן להיות ר"מ ב'קול תורה'. אחרי הכול, כמעט כולם שם היו ייקים יוצאי גרמניה, והוא היה צעיר מהם, אברך משערי חסד, שבא מעולם שונה משלהם.

ר' שלמה זלמן העביר שם שיעור מבחן, שבמהלכו, כדרכו של לימוד תורה, הקשו עליו קושיות. אחרי אחת מן הקושיות, ר' שלמה זלמן עצר את השיעור ואמר שאינו יודע את התשובה. בתום השיעור, ניגשו אליו כמה מהר"מים ותמהו לפשר העובדה שלא יישב את הקושי במהלך השיעור. ר' שלמה זלמן הסביר להם שאמנם היו לו באותם רגעים שלושה תירוצים שונים, אולם השאלה הייתה טובה יותר מתירוציו...

הרב מרצבך טען כי ההתפעלות מר' שלמה זלמן לא הייתה מן העובדה שהיו לו שלושה תירוצים, אלא מכך שאמר בגלוי "איני יודע". היכולת של אדם לדעת שיש לו מה ללמוד מאחרים, היא הגדלות האמתית, והיא קשורה בטבורה ליכולת לומר "איני יודע", או "טעיתי".

 

המשכן יכול לקום רק במקום בו יודעים להיות 'לא יכולים'. הן המשכן כפשוטו, והן המשכן כביטוי למקום בו שוכן אלוהים, בו נפגשות נשמות ונוגעים בני אדם זה בזה.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי