שלום רב קוראנו היקרים

 

היום ל' שבט נקבע במדינת ישראל

כיום המשפחה, לכבודה של הנרייטה סאלד

מייסדת עליית הנוער.

 

במשפחה, כמו במשפחה חוברים יחד

דורות אחר דורות.

דור ראשון, דור שני, שלישי ויותר.

 

סוד המשפחה היהודית לאורך הדורות

ותפקידה בהעברת התרבות והמורשת מדור לדור.

 

הדלאי  לאמה על המשפחה היהודית

 

הדלאי לאמה, המנהיג הטיבטי הישיש, גולה בהודו מאז שהוא בן 25. יום אחד נודע לו כי לא הרחק ממקום מושבו מתקיים מחנה של ארגון יהודי. המנהיג הישיש ביקש להיפגש עם ראשי המחנה. בפגישה אמר להם: "אני נמצא בגלות, הרחק ממולדתי זה כמה עשרות שנים, וכבר מרגיש אני כמה קשה לשמור על הזהות, על צורת החיים הייחודית, הרחק מהבית.

אתם עם שנמצא בגלות אלפי שנים, ואף-על-פי-כן הצלחתם לשמר את זהותכם העצמית בצורה כה מרשימה וייחודית. מהו הסוד שלכם?

ניסו להעלות רעיונות, זה אומר בכה, וזה אומר בכה. עד שבסוף אמרה אחת הנשים: "מקור עוצמתנו וסוד הישרדותנו היא המשפחה היהודית. בכל מקום בעולם שאליו הגיעו זוג יהודים הגיע הכול – כל משפחה היא גרעין של עם שלם, יש בה מלך ומלכה, כהן גדול ושכינה, הכול מקופל בה".

הקשיב הדלאי לאמה, לחש לעצמו ואמר: "זהו... זהו הסוד... כאן טמון המפתח".

 

ולפני שבועיים ביום ט"ו בשבט

 הלך לעולמו המשורר חיים גורי ז"ל.

 

על המשפחה ועל חיים גורי

בגליון זה שלפניכם.

בברכת שבת שלום

ומשנכנס אדר מרבין בשמחה

 

 

גדי ליאון

העורך

 

 

 

 

הנש"ר פוגש את המשפחה

 

לרגל יום המשפחה שחל השבוע ב- ל' שבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד מייסדת עליית הנוער, בחרנו שירים העוסקים במשפחה ובהורות.

הילדים והוותיקים הכינו ברכות אישיות שחולקו בפתיחת המפגש והעיניים ברקו עם מסירתן וקבלתן.

 

לצפייה בקריאת ברכה על ידי זוג תלמידות לחברת הבית

לחצו כאן

 

המפגש נפתח בשיר "המשפחה שלי" שכתב יורם טהרלב והלחינה נורית הירש. חברי הבית והילדים הצטרפו לשירה בשמחה עקב הכרות מוקדמת עם השיר והקרנת ביצועו על ידי תלמידי "בית הספר למוסיקה". (לחצו כאן לצפייה בביצוע זה)

 

 

זיהינו את המילים "אהלן ומרחבא" ותרגמנו אותן לעברית בעזרת חברי הבית.

המשכנו לשירו של "מוקי" "ילד של אבא" שהלהיב ביותר את הילדים עקב היכרות מוקדמת עימו.

לצפייה בביצוע ילדי נש"ר וחברי הבית עם מוקי ברקע לחצו כאן

 

 

קינחנו בשירה של נעמי שמר "ברוך הבא" העוסק ב"הגעת ילד חדש לעולם". (לצפייה בביצוע השיר על ידי חוה אלברשטיין עצמה עם מקהלה מבנות יפו – יהודיות וערביות יחד – 

לחצו כאן).

חזרנו אל שירו של יורם טהרלב "ההר הירוק תמיד" שגם הוא מדבר על לידה ומעגל חיים וקינחנו בפינת הבקשות.

 

ובמשפחה, כמו במשפחה, היו מפגשים נעימים ומלאים חיבה ושמחה.

 

מחכים לשבוע הבא....

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

 

חבורת הפיוטים לקראת ראש חודש אדר

 

החבורה התכנסה שוב למפגש השבועי עם ירון הלל.

הפיוט הראשון אותו למדנו ושרנו היה "אלי יה אלי" אשר נכתב על ידי שלמה הלוי. הפיוט עוסק בתחינה כלפי בורא עולם לרפואה פדות והצלה ומושר בקהילות השונות.

לצפייה בביצוע החבורה ל"אלי יה אלי" עם משה גיאת לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה ל"אלי יה אלי" עם ציון יחזקאל לחצו כאן

 

בפיוטים לשבת עסקנו הפעם בפיוט המופיע בסוף תפילת המוסף - "אין כאלוהינו". 

פיוט קצר זה נאמר ברוב המנהגים בסוף תפילת שחרית של ימות החול ובשבתות וחגים בסוף תפילת מוסף.

זהו פיוט קדום הנזכר כבר בסדר רב עמרם גאון, ומוצאו כנראה בספרות הסוד הקדומה, ספרות ההיכלות.

יש הנוהגים שלא לאומרו בימות החול, שבהם נחפזים המתפללים לסיים את תפילתם ולפנות לעיסוקיהם, אלא בשבתות בלבד. כאשר עלו תלמידי הגר"א (הגאון מוילנה) לארץ ישראל, הורה להם הגר"א לאמץ כמה ממנהגי הספרדים שרווחו כאן, וביניהם אמירת 'אין כאלוהינו' גם בימות החול. 

הפיוט פשוט ובנוי על חזרה מרובעת על המלים הפותחות 'אין', 'מי', 'ברוך' ו'אתה' ולאחר כל אחת ממילות הפתיחה חוזרים ארבעה כינויים של הקדוש ברוך הוא – 'אלוקינו', 'אדוננו', 'מלכנו' ו'מושיענו'. 
סדר השורות הראשונות של הפיוט נדרש על דרך הנוטריקון: ראשי שלוש השורות הפותחות יוצרות את המלה 'אמן', והשורה הרביעית פותחת במלה 'ברוך'. 

הפיוט עוסק בהכרת הטוב ובהודאה כלפי הקדוש ברוך הוא.

 

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

 כהכנה לחודש אדר למדנו על "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

הסברנו כי בכל השנה אנו מצווים לשמוח רק שבאדר יש להגביר את השמחה ובאב למעט בה.

 

לצפייה בביצוע החבורה ל"משנכנס אדר" לחצו כאן

 

וקינחנו בפיוט  – "שושנת יעקב".

פיוט קדום ואנונימי זה הוא הפיוט המרכזי ביותר לפורים במסורות האשכנזיות והוא נאמר בתום קריאת המגילה, בליל פורים ובבוקר. בבוקר אומרים רק את הבית האחרון, הפותח במלים: 'שושנת יעקב'. הפיוט הוא בעצם הרחבה פיוטית לברכה הנאמרת לאחר קריאת המגילה בפורים. נוסח הפיוט, משקלו וסגנונו מעידים על קדמותו הרבה (לא יאוחר מן המאה ה-5 לספירה) ועל הורתו בארץ ישראל, כברכות מפוייטות נוספות שהשתמרו בחלקן עד לימינו.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה ל"שושנת יעקב" לחצו כאן

 

בברכת חודש טוב ושמח

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

כנס הכנה לפרישה בגיל עוז

 

מתוך המודעות כי לקראת גיל פרישה עומדים הפורשים בפני צומת דרכים משמעותית, יזמנו פעילות הכנה לפרישה ביחד עם אש"ל והג'וינט.  ביום רביעי כ"ז באדר, 14 בפברואר,  התקיים כנס פותח לתוכנית בו קבלו המשתתפים "טעימות" מנושאים שידונו לעומקם מאוחר יותר  ב-4 מפגשים סדנאיים.

 

המרצה עמנואל בר דיבר על ההחלטות הכלכליות המתקבלות בעת הזו ולהן השפעה גורלית  על איכות החיים בגיל הזקנה.

כמה כסף אנו צריכים וכמה יהיה לנו? מהן הזכויות שלנו כגמלאים ואיך מממשים את הזכויות הללו? מה הן ההוצאות החדשות שתהיינה לנו (פנאי, בריאות, ניידות) ?איך מתמודדים עם השינוי בסטטוס ועם הזמן הפנוי? איך עומדים מול ביטוח לאומי, איך מתנהלים בכלל עם ביטוחים ועם הבנקים .

 

רוני איזנברג מהמשרד לשוויון חברתי דבר על מיצוי זכויות של גמלאים וסיפר על המוקד של המשרד אליו אפשר לפנות בכל נושא.

 

תהליך הפרישה מציב גם אתגרים פסיכולוגיים במישור האישי, המשפחתי והחברתי ועינת פורת דברה על צמיחה והתפתחות בגיל השלישי, על חשיבות לאינדיווידואציה והחיבור לאני וצרכי, על היכולת לצקת משמעות בכל דבר חיובי, שלילי, מפרגן או מבקר ושהדבר בשליטתנו. תחושת השייכות היא מפתח לאריכות חיים ולאיכות חיים. השתייכות לקבוצות חברתיות, לאנשים בגיל דומה ולא ההשתייכות המשפחתית. עינת עוררה למחשבה ולמודעות בהרבה חן ומקצועיות.

 

התקבצו ובאו משתתפים רבים מרחבי העמק וההר וכבר מתבצעת ההרשמה לסדנאות.

 

מוזמנים להצטרף לסדנאות גם כאלה שלא הגיעו לכנס.

להרשמה:  רויטל פוקס- 050-5230198 ורד רוס - 050-8878881

 

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

 גיל עוז - עמק המעיינות

 

 

"דור שני" – הקבוצה יצאה לדרך

 

עוד חלום שמתגשם לנגד עיננו.

עם הפנים לקהילה ועם הפנים לניצולי ושורדי השואה בנינו ועסקנו לאורך השנים אם במיצוי זכויות, אם ב"לאסוף את השברים" ואם בקבוצת תמיכה יחד עם ארנה קרין ו"עמך".

מפגשים הרצאות, כתבות ב"מעת לעט" ועוד ועוד.

ועכשיו, הרחבנו את השורות, העמקנו את החלום. התרחבנו והתחלנו לתת במה, לתת מקום לבנות ובני הדור השני.

 

יחד עם לירית גולן, מנחת קבוצות מטעם "עמך" התכנסו ובאו בנות ובני הדור השני לקבוצה שהתכנסה ביום רביעי בבית גיל עוז.

בצעדים מהוססים, "האם אני שייכת בכלל לכאן"? , אך בתחושה מיוחדת- אווירה של קבוצה המתגבשת והולכת.

מחמת צנעת הפרט ומחויבות לאתיקה מקצועית לא נוכל להעלות כאן את התכנים ותמונות מהמתרחש בקבוצה. נשתף רק בכך שבמהלך ההיכרות הראשונית העלה כל חבר בקבוצה מעט על עצמו, מה מאפיין אותו כבן לדור השני. החברים העלו כל אחד בתורו מעט משעבר עליהם בביתם ומה מזה נראה להם שהשפיע על התפתחותם האישית והמשפחתית. עלו תכנים מגוונים שעוד נעסוק בהם לאורך המפגשים.

הועלו ציפיות לתקשורת לשיתוף לנתינה לחלוקה בעומס האחריות ולשלווה ורוגע.

 

את הכל בידיים אמונות ובטוחות עם הרבה חום ומקצועיות הנחתה לירית  ואנו מחכים למפגש הבא.

 

ניתן להצטרף לקבוצה עדיין, כל המעוניינים בכך אנא פנו לגדי ליאון - רכז תחום ניצולי שואה בבית גיל עוז.

מחכים לכם.

 

גדי ליאון

רכז תחום ניצולי שואה

בית גיל עוז

052-3839507

יום שמיעה – "בקול"

 

 

 

 

ארגון בקול הינה עמותה ללא כוונת רווח, המספקת מגוון שירותים לאוכלוסייה בכלל ולכבדי שמיעה בפרט. ניידת השמיעה מגיעה למרכזי אוכלוסיה בכל הארץ לצורכי העלאת מודעות, מתן עזרה ומידע. הפעילות מתקיימת בהתנדבות ע"י ארגון בקול בסיוע של משרד הרווחה, קרן סיעוד של הביטוח הלאומי, קרן אריסון, וחברת טבע.

"יום שמיעה"

מטעם ארגון "בקול" לכבדי שמיעה - עמותה ללא כוונות רווח

הרצאה:

"אודות הירידה בשמיעה

ודרכי התמודדות עימה"

 

בדיקות סינון שמיעה וייעוץ פרטני

בפיקוח קלינאיות תקשורת מוסמכות

 

כך פרסמנו בשבוע שעבר אודות הביקור של שרון ולידייה מטעם עמותת "בקול".

ביום חמישי כ"ח אדר, 15 בפברואר הגיעו שרון ולידייה לבית גיל עוז עם ניידת השמיעה של "בקול".

הבוקר החל בהרצאה אודות הירידה בשמיעה ודרכי התמודדות עימה.

לאחר מכן לאורך כל היום נכנסו החברים לבדיקות סינון שמיעה וייעוץ פרטני בתחום.

ההרצאה העלתה למודעות את נושא השמיעה והשפעתה על איכות החיים בגיל השלישי. ההכחשה, ההדחקה והבושה כגורמים הדוחים או אף מונעים את האדם מלגשת לבדיקה ולבירור אצל רופא אף-אוזן-גרון והשימוש במידת הצורך במכשירי שמיעה.

מגוון עזרי השמיעה הקיימים בשוק ומגוון הזכויות והדרך למיצוין באמצעות קופות החולים השונות.

במהלך הייעוץ הפרטני ובדיקות הסינון קיבלו החברים הדרכות אישיות, כל אחד לפי צרכיו.

היה זה יום פורה ומשמעותי בהעלאת נושא השמיעה והעמקת השימוש במכשירים השונים למען איכות חיי הוותיקים.

 

זו הזדמנות נוספת להודות לעמותת "בקול" ולחבריה על מערך התמיכה לחברים הוותיקים והגעתם בהתנדבות למען קידום הנושא באוכלוסיית הוותיקים במדינת ישראל.

ותודה אישית חמה לשרון וללידייה על היענותן, סבלנותן ומקצועיותן.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

 

 

לפנות בוקר עלה בדמיוני נכדי האהוב, בן החמש וחצי,
זה קרה, כשהתעוררתי מקול נהמת מטוסים
שהתחזקה לרעש מחריש אוזניים.
הם הנמיכו-טוס מעלינו, ושיערתי שפניהם לסוריה.

בערב שבת שחלף, שמעתי את האלוף ידלין מסביר
בטלוויזיה, שיש חשש, שמצפון תפתח הרעה, שהאיראנים
מתבססים שם, בניסיון ליישם את שיטת צפון קוריאה
שהיציבה טילים שמטווחים אל סיאול בירת אויבתה.

ואצלנו, המשיך האלוף, מנסים האיראנים לבנות כוח קדמי
שיאיים מסוריה על ישראל ובעיקר על תל אביב.
ליבי נצבט, חשבתי על ארבעת יקירנו שבגוש דן
על קרוביהם, ועל טייסנו, שמחרפים נפשם בלילה
וברכתי שיצליחו וישובו בשלום ממשימתם.

ראיתי את הטילים עפים לעבר הנכד היפה שלי
אבל הוא התייצב, ועשה מולם תנועות טקוואנדו
מהירות, עד שצנחו, פתיתים לבנים, באפס כוח.

הדלקתי אור כדי להתאושש, התמקמתי 
בנוחות במעבה השמיכות
וכמעט שהצלחתי לישון
אבל גופי המתוח, נישאר ער.

 שלומית שניר – חמדיה - נכתב ב- 12.1.18

 

 

 

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

סיפורו של השיר שכמעט ועלה בלהבות

נתי גבאי -   31.01.18 

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פָנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.

כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

 

בלילה של ה-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 35 לוחמי פלמ"ח והגנה לתגבר את גוש עציון הנצור. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.

לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. אסון הל"ה הפך לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. על הקרב הנורא כתב חיים גורי, איש הפלמ"ח, את שירו "הנה מוטלות גופותינו", והקדיש אותו "לדני וחבריו".

 

 

  

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

באותו זמן, המשורר חיים גורי, ששימש כמפקד מחלקה בפלוגה א' של הפלמ"ח, נכלל במשלחת חברי פלמ"ח והגנה לאירופה לאחר השואה, שפעלה בקרב הנוער היהודי ששרד את ההשמדה. הוא וחבריו הגיעו לבודפשט בחודש מאי 1947.

 

חיים גורי וחבריו מתאמנים בהונגריה, 1947

בוקר מושלג אחד הוא שוטט ברחובות העיר. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944.

דני מס ז"ל

 

בשובו לבסיס הפעולה שלו בבודפשט, יושב בחדרו שבדירה מושכרת ומתחיל לכתוב שיר קינה על נפילת הל"ה. חורף קר ותנור פחמים. ליל. הכתיבה אינה עולה בידו. הוא מאגרף את הנייר ומטילו אל הגחלים. כתב היד נח לרגלי התנור.

למחרת, בשובו עם ערב, אומרת לו בעלת הדירה כי מצאה משהו שוודאי נפל מכיסו ומוסרת לו את הנייר המיושר בידיה.

גורי ערך כמה תיקונים בטיוטה ושלח את השיר לתל-אביב, לידי המשורר אברהם שלונסקי. את השיר חתם בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו כתב "בנכר".

 

 

  טיוטת "הנה מוטלות גופותינו"

השיר פורסם בעמוד הראשון של השבועון הספרותי "עתים".

  

   פרסום השיר ב"עתים" ב-19 במרץ 1948

לימים שב גורי ארצה, אל הפלמ"ח ולחם כסמ"פ בגדוד ה-7 של חטיבת הנגב.

את השיר "הנה מוטלות גופותינו" ראה לראשונה לאחר שנים רבות. הוא פורסם ב-19 במרץ, 1948. אז נוכח לדעת כי חתם על השיר בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו נכתב "בנכר".

 לצפייה בביצוע השיר  לחצו כאן

 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

)הפוסט מבוסס על זכרונותיו של חיים גורי בארכיונו הנמצא בספרייה הלאומית(

מקל הקפ"פ של חיים גורי

"כך הם נודדים השניים / המקל וחסר הבית / לא מעט שנים עברו. / דם דמע בעיניים ותקווה בת שנות אלפיים"

11.02.2018 - מוקי צור - "הארץ"

יום אחד נסעתי לשמוע את חיים גורי בעין חרוד. הסיע אותי חבר עין גב יוצא הונגריה שבתו חיה בעין חרוד. הוא שאל אותי לאן אני נוסע.

— לשמוע את חיים גורי.

— חיים גורי! חיים גורי! ענה בהתלהבות.

לא הבנתי מה לו ולגורי. איש ספרות הוא לא היה. שאלתי אותו והוא ענה לי בהתלהבות: חיים גורי השיב אותי לעם היהודי. הוא לימד אותי קפ"פ, קרב פנים אל פנים, עם מקל. העמידה הזו עם מקל הגנה החזירה לי את כבודי האנושי. אני אמנם היום איש שמאמין בשדה, בבית כנסת ובספר, אך המקל של אז היה תחנה חשובה בחיי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אימוני קפ"פ, שנות הארבעים. "כך הם נודדים השניים, המקל וחסר הבית"

צילום: בית פישר קריית אתא

 

 

 

 

 

במוזיאון הפלמ"ח יש עשרות אלבומי צילומים. מסתבר שהפלמ"ח היא המחתרת המצולמת ביותר בעולם. בין כל האלבומים מוקדש אחד לקרב פנים אל פנים עם מקלות. אותם מקלות שהובאו מהמשטרה הבריטית בהודו, שם השתמשו בהם כנשק קר. בהם יכולה היתה ההגנה להתאמן בלי לבזבז תחמושת. אותם מקלות נשלחו יחד עם פלוגה של הפלמ"ח לנגב כדי לעצור את צבא גרמניה המתקרב לארץ ישראל מן המדבר המערבי באפריקה בימי החרדה של 1942. בימים בהם ענן השואה ריחף מעל היישוב היהודי בארץ.

כשסיפר לי חברי את הסיפור על הקפ"פ מיהרתי לשתף את חיים גורי. הוא לא הופתע כלל, וכמי שידע את כל השירה הישראלית בעל פה, הוא דיקלם לי שיר שכתב לכבוד המקל. זה היה השיר שהתנוסס בראש אלבום הפלמ"ח המוקדש למקלות הקפ"פ.

"כך הם נודדים השניים / המקל וחסר הבית / לא מעט שנים עברו. / דם דמע בעיניים ותקווה בת שנות אלפיים / לא אחת שוברו המקל והוא / הוא היה נרדף ככלב / בארצות שנאה ונכר / ועיניו נשא מזרחה ועיניו ראו: / גם במוות יש תוחלת / וחזק לבו כפלד / ובאש נפלו גם יחד / המקל והוא / אז ראה לוחם החופש / איך הנסו אש ותופת / ומול ורשה הנשרפת / הם נפלו שותקים".

והשיר מוסיף לספר כיצד נהפך המקל לנס של דגל. מה הפלא שחברי הבין כי אימוני קפ"פ אינם אימוני מקל נדודים אלא מוצא להיאחזות מחודשת בארצות האדם המאמין, וברגישותו הבין חיים גורי כי המפעל שעליו נלחם כל חייו ייבחן באנושיותו, ביכולת להניף את הנס בתפילה של תיקון. תיקון של מלים, של תלמים, של ארץ וחברת אדם.

 

 

 

 

 

פגישה – עם חיים גורי

 

את ההודעה שמעתי ביום רביעי בדרך ל"גיל-עוז", אחר כך הגיעו התגובות, החדשות, הכתבות בעיתונים.

שבוע אחר-כך שמעתי את היצירה "יריד המזרח" בקול המוסיקה.

מוסיקה, מופע המתבסס על מחזור שירים של חיים גורי.

שילוב של הביוגרפיה והיצירה של המשורר וחיים גורי קורא בה משיריו. אמנים נוספים משתתפים בהופעה המסעירה והמרתקת...

כשהחלטתי סוף-סוף לקחת את חלק ב' של "כל השירים" (הספר שזכיתי בו בהקדשתו האישית) כאילו קראו הדפים את מחשבותי והספר נפתח ביצירה "יריד המזרח" עיקרה תהיות על מזוג מזרח ומערב כאן בארץ הזאת בינינו לבינינו, בינינו לבינם...

בשולי הספר נכתבו הערותי להרצאתו אצלנו בערב שנכח בו (מועצה? קיבוץ?) אינני זוכרת אך שולי השירים מכוסים הערותיו בכתב ידי.

שירים אחרים לא על "רעות מקודשת בדם" לא על "מוטלות גופותינו שורה ארוכה"...שירים ארוכים וקצרים – בוגרים, נוסטלגיים אך זרועים קטעים מפוכחים מאוד, אירוניים, אחרים. שירים המשלבים מגע עם האוניברסאלי והמקומי, הזמני והנצחי, זכר הנעורים וחכמת הזקנה מעורבים זה בזה. הנער יפה התואר מהפלמ"ח הוא איש מזדקן, קולו צרוד, חכמתו  מרובה ופקחונו רגיש ורב פנים.

רבדים רבדים של תרבות עולמית ותרבות מקומית, שרשי ארון הספרים היהודי ושירת אפולינר, שירת אום כולתום ורותי ליד הקזינו – כה רבים הרבדים, ההקשרים, הזכרונות, הרגשות והכל מאוגד במילים מופלאות.

למחרת הפגישה עם חיים גורי

כתבתי את שאמר בשולי אחד השירים על פי זכרוני מאותו

אֶמֶש:

"שיר שרציתי לכתוב לו פירוש, אך לא רציתי

לְזַלְזֵל בקורא האינטליגנטי. אם אתה כותב פרשנות

זה כאילו שאינך מדבר עם הקורא בגובה העיניים.

ובכל זאת אני רוצה להסביר בהזדמנות זו..."

 

 

השיר לפניכם.

 

הפירוש בשולֵי הדף אצלי בבית...

 

אבישג

 

ערב בגליל

מילים: רפאל קלצ'קין   לחן: פואה גרינשפון    הלחנה: 1939

 

כָּבָה הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁיָּקַד,

בְּצֵל קוֹדֵר הָרֵי-גִּלְעָד,

וּבַמּוֹרָד

חֲלִיל רוֹעֶה,

חֲלִיל רוֹעֶה בָּדָד עָלָה.

 

עֶדְרֵי הַצֹּאן וְהַבָּקָר

יָרְדוּ, גָּלְשׁוּ מֵעַל הָהָר.

שָׁאַר רַק צְלִיל

רַק צְלִיל חָלִיל

רַק צְלִיל אַחַר הַהֲמֻלָּה.

 

הַגַּיְא קוֹדֵר וּמְעֻרְפָּל,

וְרוּחַ עַז נוֹשֵׁב מֵעַל.

הַרְחֵק שׁוּעָל

יֵילִיל גַּלְמוּד

גַּלְמוּד נִבְהָל בַּאֲפֵלָה.

לצפייה בביצועה של מרים אביגל לחצו כאן

   

לצפייה בביצועו של יהורם גאון לחצו כאן 

   

מלחין השיר, פואה גרינשפון, נולד באודיסה. בהיותו בן ארבע עלה עם משפחתו לארץ ישראל. גרינשפון היה אחד מראשוני יוצרי הזמר העברי והמחנכים המוזיקליים בארץ. הוא עסק בהוראת המוזיקה בבתי ספר שונים, בכללם בית הספר הריאלי בחיפה וגימנסיה הרצליה, ובמסגרת זאת הלחין שירי ילדים רבים. בשנת 1929, תרפ"ט, פרסם את שיריו - כולם בהברה ספרדית - בשירון "שירת הדור - מנגינות לבית-הספר ולעם ליחיד ולמקהלה".

פואה גרינשפון שהיה מורה לזמרה בבתי הספר של תל אביב הקטנה, ביקש לחדש ולרענן את הרפרטואר של שירי הילדים. הוא רצה שלילדי ארץ ישראל יהיו שירים מקוריים ולא מתורגמים משירים לועזיים. נאמן למטרתו עקב גרינשפון אחרי כתבי עת שפרסמו מפעם לפעם שירים.

באחד מגליונות "במעלה" מצא המלחין את מבוקשו. השיר החדש פתח במלים "כבה השמש שיקד" והוא דיבר על חליל רועים ועל ערב בגלעד. החליל היה כלי הנגינה החביב על גרינשפון מכל כלי הנגינה. על השיר החדש והמרגש היה חתום השם רפאל בלבד. גרינשפון הנרגש יצא בשנת 1937, מצויד ב"במעלה" לטיול בגליל עם ילדי גמנסיה הרצליה, במהלך טיול בסחנה.

בשעת ערב פרש המלחין לאוהלו ולאור העששית פתח את "במעלה", קרא את השיר, ובהינף קולמוס אחד כתב את מנגינת השיר ועוד בשני קולות. יצא האיש מאוהלו, אסף אליו את בני הנוער, ומתוך הגליון שטרם יבשה הדיו עליו לימד אותם את השיר ושמח מאוד כאשר נוכח שהם שרו אותו בשני קולות.

תוך שבועות מעטים כבר שרו את השיר בכל רחבי הארץ, ואף שם נתנו לשיר: "ערב בגליל" למרות שהוא מדבר על הרי הגלעד. בשנות הארבעים נערך ערב שירה, מעין מצעד פזמונים, בעמק יזרעאל ו"ערב בגליל" או בשמו האחר "כבה השמש" זכה בו במקום ראשון.

תעלומת מחבר השיר נותרה בעינה. היו שסברו שמדובר ברפאל אליעז, ובכמה שירונים אף נזכר שמו במפורש כמחבר השיר. והנה, לאחר שנים רבות ערך אליהו הכהן ראיון עם השחקן רפאל קלצ'קין ותוך כדי הראיון התגלה שקלצ'קין הוא השם החסר ליד רפאל. הסתבר שקלצ'קין, שהיה מחבר פזמונים לעת מצוא, לא העריך את עצמו כמשורר ולכן הצטנע ולא חתם את שמו במלואו..

בשנת 1940 פואה גרינשפון הקים בתל אביב מרכז מוזיקלי להקניית לימודי נגינה והשכלה מוזיקלית. גרינשפון היה מראשוני היצרנים של כלי הנגינה בארץ. בשנת 1941 הקים את מפעל "חלילית" לייצור כלי נגינה. הוא אף טבע את המונח "חלילית", להבדילו מחליל הצד.......

מחבר השיר "ערב בגליל", השחקן והתמלילן רפאל קלצ'קין, נולד בבלארוסיה. בשנת 1921 עלה לארץ ישראל, ונמנה על בכירי דור המייסדים של תיאטרון "הבימה". כתמלילן חיבר קלצ'קין עשרות פזמונים, ביניהם 'בערבות הנגב', 'בפתח תקוה הייתי', 'גולדנברג', 'האמיני יום יבוא', זוהרה', ועוד רבים אחרים. .

 

פרשת תרומה ראש-חודש אדר

 

שני היגדים מופיעים בדברי חכמים בנוגע לתחילתו של חודש אדר. הראשון, בפתיחת מסכת שקלים – 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים', השני בגמרא במסכת תענית משמו של האמורא הגדול רב: 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'.

ההיגד הראשון נוגע לכאורה לעניינים הלכתיים- מנהליים. מכיוון שעד ראש חודש ניסן צריכים כולם לתת את שקליהם לקרבנות הציבור (כפי שהיה בזמן הקמת המשכן), מכריזים ומזכירים בראש חודש אדר להתכונן לתרומה זו. גם הזריעה המתרחשת בימים אלו (ולעתים הופעת עלים ראשונים מעל פני האדמה) מהווה מועד נכון להכריז ולהזכיר את ענייני הכלאים ואת הצורך בזהירות שבערבוב שבין מינים שאסור לערבב.

ההיגד השני עניינו אחר לחלוטין. הוא מתאר את חודש אדר כחודש של שמחה, בשל ימי הפורים שחלים במהלכו, ומעבר לכך, כחודש שיש בו 'מזל טוב' לישראל (בניגוד לחודש אב שבמהלכו 'ממעטים בשמחה').

אך ה'שפת אמת' כורך בין הרכיבים כולם, ורואה את השמחה כקשורה לתרומה ולשקלים:

באחד באדר משמיעין על השקלים... לכך מרבין בשמחה

שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל...

כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית... בלתי (=רק)  לה' לבדו.

ובמקום אחר:

משנכנס אדר מרבין בשמחה. הוא שמחת הנדבה שהביאו בנ"י (בני ישראל) בכל אדר השקלים...

 

השמחה והנדבה קשורות זו בזו. נתינה ותרומה נובעות מתוך הלב הטוב, העולה על גדותיו, המשפיע לאחר והמתקשר לציבור ולמקדש. זוהי תנועה של התפעלות ושל שמחה, שבלעדיה ערכה של הנדבה נפגם עד מאוד. עבודת ה' נכונה היא עבודה שיש בה 'שמחה וטוב לבב', כמו גם התנדבות והתמסרות, רצון פנימי ואהבת ה'.

 

לצד זאת, מצטט ה'שפת אמת' את זקנו, הרי"מ מגור, שבעקבות המשנה, שם לב לחיבור של השקלים והכלאים, ואת שניהם כרך אל השמחה המרובה שבראש חודש אדר:

על הפסוק 'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב' (דרשו חכמים כנגד כנסת ישראל, שהיא) בתו של אברהם אבינו שהוא הנדיבות שבישראל,  וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ.  כי באהבה צריך שמירה יותר.

וזה שכתוב 'על השקלים ועל הכלאים' -  שלא יתפשט לחוץ.

ובמקום אחר הוא מוסיף הסבר משלו:

ועל הכלאים: להיות הנדבה והרצון בלי פסולת ותערובות רצונות אחרים רק לשמים לבד.

 

דווקא כשמזהים את הנדיבות, את מידת החסד, את חדוות האהבה, דווקא בתחילת אדר כשמרבים בשמחה, דווקא שמתעוררים לתת את השקלים לקרבנות הציבור, להתקרבות למקדש ולה', דווקא אז יש צורך ב'נעליים', יש צורך בתשומת לב מהתפשטות החוצה, מחריגה מגבולות, וגם מתערובת של רצונות אחרים, שאינם לשמים בלבד.

אופייה של כל תנועה שיש בה ביטוי לרצון פנימי ולהתנדבות לעשיה ציבורית מתוך אהבה ושמחה, שהיא זקוקה להיזהר מפני 'התפשטות לחוץ', כמו גם מעירוב רצונות שמגיעים מבחוץ. רק כך עולים לרגל – בנעלי 'בת נדיב'.

 

שבת שלום וחודש טוב, הרב אוׁרי ליפשיץ, רב טירת-צבי

באונקאדלי, איזור קורפות מדינת אודישה, דרומה מקולקטה, מזרח הודו 

 

דוד קמרס

חמדיה